תפארת יעקב על גיטין קצט

הבנתי כלל דלכאו' נראה דאסור לישראל למכור עצמו בע"ע רק לישא שפחה, דא"כ בטלת לאו דלא יהא קדש דכל אחד שירצה לישא שפחה ימכור עצמו וע"כ דלא התירה תורה רק למוכר עצמו מפני דוחקו וממילא מותר בשפחה אבל לא למי שאינו מוכר עצמו רק לישא שפחה וצריך לומר דכוונתם דעבד זה מכיון שנשתחרר חציו ואז אין לו כלום יכול למכור עצמו, ולפי זה פשיטא דלא קשיא מהך דכהנת כלל. אך יותר נראה דס"ל לתוס' דאפי' כה"ג דהוא רק לישא שפחה מהני מכירת עצמו מההוא דקידושין הנ"ל כמו שפירשו שם רש"י ותוס', אבל לפי מה שפירשתי לעיל שפיר י"ל דכה"ג לא מהני:

ולק"מ:

גם מה שהקשה במילואים שם אהא דאמרינן בחצי' שפחה דכפו רבה לריב"ב או דמנהג הפקר נהגו בה וקשה הא יכולה להנשא לממזר וליכא בזה משום ריבוי ממזרים כיון דלא תפסי בה קידושין הוי כשפחה ומטהרת ממזרים כמו חציו עבד שאין בנו מתייחס אחריו כיון שאינו בר קידושין כמו שכתבו התוס' לקמן, ע"כ ת"ד. וגם בזה נראה לי שאין דבריו מכוונים מכמה טעמים חדא דדוקא בחציו עבד כיון דלא משכחת גבי' תפיסת קידושין כלל ממילא אין זרעו מתייחס אחריו ואינו יורשו אבל לגבי דידה מה בכך שאין אצלה תפיסת קידושין כיון דלגבי ממזר שבא עלי' יש לו תפיסת קידושין בעלמא ממילא זרעו מצד חירות מתייחס אחריו והוי ממזר מצד חירות שנמשך אחר האב דדוקא צד עבדות הוי כמותה ולא צד חירות וזה ברור. ומה שהקשה בסוף שם מההיא אמתה דעבדו בה איסור והרי יכול למוסרה לממזר לק"מ דבלא"ה הי' יכול למוסרה לעבד ש"מ דמ"מ הי' חשש איסור, ועוד דדוקא בחציו עבד דלא משכחת לה תפיסת קידושין כלל דאפי' ישא ממזרת אי אפשר שיהא מותר בכולה ע"י קידושין דאתי צד עבדות כו', אבל להיפך בחצי' שפחה דלא שייך גבה איסור זה א"כ שפיר תפסי בה קידושין בממזר כיון דמותרת לכולו וחזי' לכולו ודוקא חציו עבד דלא משכחת לה גבי' תפיסת קידושין כלל:

גם בעיקר דבריו שכתב דלפי שאין זרעו מתייחס אחריו חשיב כעבד גמור אינו נראה כלל, דהא חזינן דאסור בשפחה אלמא דצד חירות שבו אלים ואסור בשפחה אף שאין בו תפיסת קידושין וכמו כן נראה לי פשוט דקיים פר"ו בבת חורין דמהאי טעמא לא הקשו התוס' על בת חורין אינו יכול דאפי' יכול לא קיים פר"ו כיון שאין בו תפיסת קידושין, וע"כ דאף שאינו מתייחס אחריו אבל קיים פר"ו שהוליד בן המתייחס אחר אמו וחשיב כישראל ודוקא בהוליד עבד שאינו מתייחס כלל לא קיים פר"ו ולא בהוליד מבת חורין דהוא כישראל וז"ב ועוד אבאר לקמן בס"ד בזה:

בא"ד וא"ת וימכר עצמו בע"ע וכו' וי"ל וכו' לקמן בחצי' שפחה דקאמר לריב"ב כופין לא קשיא הא יכול למוסרה לע"ע או למכרה למי שיש לו ע"ע דדוקא הכא קשיא להו דבימי ב"ש והלל הי' יובל נוהג אבל הך מעשה לא הי' יובל נוהג:

בא"ד וישא ממזרת וכו' ולפעד"נ דלק"מ שלא התירו רק ממזר בשפחה לפי שבניו באין לידי תקנה אבל עבד בממזרת שלא נתקנו בניו לא התירו כלל וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' אסורי ביאה, והיינו לפי דעתו דלא יהי' קדש אינו לאו גמור רק מדרבנן ולמ"ד שהוא לאו גמור ג"כ יש לומר כיון דע"י השפחה ניתקנו בניו טפי מממזרת לא שייך לא יהא קדש אבל להיפוך דהוי ממזר וגם מעבד שייך לא יהא קדש כנ"ל:

בא"ד וישא נתינה וכו' בכאן לא שייך דאין תקנה להרבות נתינים בישראל דזהו בממזר דהוא מישראל ומרבה ממזרים בישראל אבל נתין אינו מישראל ולא שייך שמרבה בישראל ומ"מ אין תירוצם עולה יפה לפי פרש"י פרק יש מותרות ולולא דבריהם הי' נראה לי דצד עבדות וצד חירות נאסרו בעבד בעצמו שאסור לו לפי שמערב עבדות בחירות ומה שאמרו במשנה לישא שפחה וכו' לישא ב"ח היינו משום דס"ד דעשה ידחה ל"ת וקאמר לישא שפחה הרי צד חירות שבו אינו מקיים עשה ב"ח היא עוברת בלאו ודוק, ולפי זה מיושב קושית התוס' ג"כ שישא בת מינו ותירוצם אינו מובן כלל וצריך לפרש משום דצד עבדות שנאסר לאו משום שאינו מינו כי עבד בב"ח מינו הוא וכיון שלא נאסר מכח אינו מינו אין להתיר מכח שישא בת מינו ודוק, אבל להנ"ל אין צורך לזה:

ע"ב בתוס' בד"ה לא תהו בראה הא דלא נקט פר"ו וכו'. כבר כתבתי לעיל דפרו ורבו לא שייך כלל הכא כיון שמעולם לא הי' עליו חיוב ואי אפשר שיתחיל החיוב על חצי גוף רק שבת שהי' מקודם במה נסתלק:

בא"ד וכן משמע קצת בירושלמי כוונתם דהיאך הביאו ראי' בירושלמי ממתניתין דלמא לצד חירות קאמר וע"כ דקשיא לי' לירושלמי דנקט שבת ולא פרו ורבו וע"כ דהכוונה צד עבדות ג"כ ושבת איכא ולא פרו ורבו, אבל אי הי' כוונת הירושלמי להוכיח פר"ו ממש לא מוכח כלל ממתניתין ודברי מהר"ם בכוונת התוס' תמוהין דכתבו דכן משמע קצת ולדבריו מבואר כן להדיא:

אמנם דברי התוס' בחגיגה צ"ע לכאורה דשם הביאו להיפוך מן הירושלמי ע"ש, אך המעיין היטב התם יראה דהנך יש מפרשים התם לא נחתי כלל לפי' ריב"ם כאן רק דס"ל להו דבעבד ליכא שום חיוב לא פרו ורבו ולא שבת רק שבת מוטל על כ"ע דקרא דלא תהו בראה לא ליחיד נאמר רק על הכלל מוטל שלא יהא תהו ועל זה דחו התוס' דבירושלמי מוכח דיש חיוב על העבד גופא, אבל לא נחתי התם איזה חיוב או שבת או פרו ורבו וכאן הוכיחו כריב"ם דרק שבת ולא פרו ורבו, תדע דכתבו שם ועוד דלישנא וכו' ואי ס"ד דכוונתם על פרו ורבו דוקא אדרבא ממתניתין להיפוך מוכח דהא לא נקט רק שבת ולא פרו ורבו וע"כ דלא נתכוונו רק לומר דבעבד ג"כ יש חיוב וזה ברור:

בד"ה כופין וא"ת אף דכבר כתבו לעיל גבי ההיא אמתא דשאני הכא דהוי מצוה רבה מ"מ קשיא להו הכא דכדי שיעשה חבירו מצוה רבה לא אמרינן חטא דהא בהך דשבת ג"כ הוי מצוה רבה איסור סקילה אמנם תירוצם דחוק מאוד וכבר כתבתי לעיל ליישב בשם הרשב"א וכן משמע במתניתין תקנתם את רבו, גם נראה לי דהך שבת הוא מצוה המוטלת על הכל כמו שכתבתי לעיל והוי כדי שיזכה עצמו, ועוד כתבתי לעיל ליישב קושא זו ע"ש:

בגמרא מחלוקת בשטר יש לדקדק האי שטר ה"ד אי ע"י עצמו הא לא מהני בעלמא רק משום גיטו וידו באין כאחד וכאן דלא נשתחרר רק חצי' לא שייך זה דמ"מ אין לו יד לקבל מכח צד עבדות המעורב בה ואי ע"י אחרים הא כיון דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי', והנה בקידושין דכ"ג בעי רבה לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דלמא אשה דמקבלת גיטה משוי שליח עבד דלרשב"א לא מקבל גיטו שליח נמי לא משוי ומסיק דגמר לה לה ומשוי שליח, והשתא לפי פשטות הסוגי' דדוקא התם לרשב"א משוי שליח מכח לה לה כמו אשה אבל לדידן דעבד דעלמא מקבל גיטו בעצמו דגיטו וידו באין כאחד א"כ פשיטא דיכול לעשות שליח א"כ בחציו עבד שפיר יש לומר דלא משוי שליח ולא איכפת לן לה לה דהא גבי אשה כה"ג ליכא כלל ועוד כיון דשפיר משוי שליח בכולו עבד כמו אשה לא שייך לומר שיעשה באופן שאינו יכול לעשות בעצמו, ודוקא לרשב"א אי לא יוכל לעשות שליח לעולם לא יעשה:

אמנם מפירש"י התם בד"ה או דלמא משמע דהיכי דזוכין לו אחרים לא בעינן שליחות כלל, אבל לפי' השני בתוס' שם שם צ"ע לכאורה:

שם דכ"ע גזירה שוה עדיפא ומשום דאיכא למיפרך כו' לא מצינו כה"ג לדחות בפירכא רק ק"ו וכה"ג אבל גז"ש לא שייך לדחות בפירכא כלל ונראה לי דהכוונה הכא כיון דע"כ תברא לגז"ש דלאו לכל מילי הוא שהרי אשה אינה יוצאה בכסף כעבד ממילא יש לנו לקיים ההיקש ולא לדחותו לגמרי מכח הגז"ש כיון דבלא"ה לאו לכל מילי איתמר נימא דלהא נמי לא איתמר ואפשר לפרש עוד דהכוונה דהא בהא תליא דאשה אין ענינה שהיא זוכית עצמה רק הבעל מגרשה בע"כ והכל מיני' הוא ומהאי טעמא אינה יוצאת בכסף שתתן לו כסף ותזכה בעצמה שאין זה דרך יציאת האשה אבל יציאת העבד שהוא זוכה בעצמו שהרי נותן כסף וזוכה בעצמו הלכך יכול לזכות בחצי', אבל אשה דמיני' הוא הכל אינו יכול לגרש חצי:

ודע שאני מסתפק במה שאמרו ריש פרק חרש נשתטית לא יוציא עולמית ומפרש טעמא דבעינן שתהא משלחה ואינה חוזרת, אי עבד שוטה משתחרר אי נימא דאינו משתחרר כמו אשה א"כ במשחרר חציו אין לך משלחו וחוזר כזה דהא צד חירות ג"כ אינו משולח ממנו כלל דצד עבדות מעכב עליו ואי נימא דלא בעינן הא בעבד א"כ ממילא הוי לי' לומר בפשיטות דאשה אינה מתגרשת לחצאין דכה"ג משלחה וחוזרת היא משא"כ עבד דלא בעינן גבי' שיהא אינו חוזר דוקא וצ"ע והנה לפי מה שאמרו לקמן בעבד של שני שותפין ודברי הכל הוי מצי למימר בפשיטות דמה לעבד שכן יוצא לחצאין