תפארת יעקב על גיטין קצח

לא מיפקדא ואפי' מיפקדא אפשר בכיוצא בה דאכתי ישא בת מינו לריב"ב דהיא מחויבת ותרווייהו מקיימין עשה וצריכין זה לזה ואי אפשר באחר ואחרת, זהו תורף דבריו:

ותמהני שלא דק כלל דפשיטא שלא נתכוונו התוס' במה שהקשו אח"כ שישא את בת מינו דבזה קיים מצות פרו ורבו, דהא ליתא, כיון דאי הוליד עבד לא קיים פרו ורבו כמו כן בהוליד חצי עבד לא קיים המצוה רק שיוליד זכר ונקיבה שיהיו ב"ח בשלימות רק דהתוס' כתבו מקודם דמכח פרו ורבו אין כופין כל שמקיים שבת כל דהו, ואהא קשיא להו ישא בת מינו ויקיים שבת וממילא אין לכוף לשחרר, והשתא ממילא אפי' לריב"ב לא אתי עשה דתרווייהו ודחי ל"ת דאינן מקיימין כלל פרו ורבו, והתוס' בב"ב שם ובגיטין שתירצו תירוץ זה ס"ל שם דעבד אינו מחויב בפרו ורבו רק הכוונה דצד חירות יקיים פרו ורבו ופשיטא שאינו מקיים רק כשיוליד זכר ונקיבה ב"ח בשלימות לא חצי' עבד ואי ישא בת מינו הרי הולד חצי' עבד:

ובהכי ניחא שלא תירצו התוס' בחגיגה תירוץ זה דהיא לא מיפקדא דהתם ס"ל עבד מחויב בפרו ורבו, ויש להקשות שישא שפחה כדי שהעבד יקיים, והשתא לא יועיל דהיא לא מיפקדא ואי מיפקדא אפשר לה בכיוצא דמ"מ תיקשי לריב"ב ישא בת מינו וידחה עשה דשניהם הלאו, ובהו כיון דיוצא המצוה במה שמוליד עבד דפשיטא דעבד מקיים המצוה במה שמוליד עבד. א"כ וכי בשביל שהוולד יהא חצי ב"ח לא קיים המצוה כיון דאפילו בכולו עבד קיים כ"ש בחציו אבל כאן דס"ל עבד אינו מחויב כלל רק קושיתם שישא ב"ח דצד חירות יקיים, שפיר תירצו דהיא לא מיפקדא ואפי' לריב"ב אי אפשר שישא חצי' שפחה וחצי' ב"ח דמ"מ שניהם אינן מקיימין המצוה דצד חירות אינו מקיים כשיוליד ולד שחציו עבד וז"ב:

ומה שהקשה על תירוץ השלישי בתוס' דמשחרר עבדו עובר בעשה, כבר קדמו מהרש"א בתוס' כאן וכבר כתבתי לעיל דלק"מ:

ומה שכתב ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' דעבד אינו מצווה על פר"ו ואין ראוי שיעבור צד עבדות בלאו ואינו מקיים עשה כלל וחזר וסתר תירוץ זה מפרק דם חטאת דאמרינן אי פסולה תפסל ולא אתי עשה דאכילת קדשים ודחי לא תעשה דפסולה שנבלע בה משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וקשה מנא לן דלמא לכך לא דחי משום דבאכילת פסולה לא מקיים עשה ע"כ, ודבריו תמוהין ולא קרב זה אל זה דהתם זה האדם העובר ואוכל הכשירה מקיים עשה בכשרה הלכך אף דבפסולה לא מקיים עשה לא איכפת לן כיון דמקיים בכשירה אבל הכא צד חירות מקיים עשה וצד עבדות אינו מקיים עשה כלל ועובר בלאו:

תדע שאי היה עבד מחויב בפר"ו היה מודה הרב הנ"ל דשפיר דחי ואף דצד חירות אינו מקיים עשה רק בצד חירות אבל בצד עבדות לא מקיים והרי עובר הוא בצד עבדות דידה בלי קיום עשה כלל והוי ממש כפסולה דהתם ומ"מ הוי דחי דאל"כ מה צורך לו לומר משום דעבד אינו מצווה על פר"ו וע"כ דמשום הא לא איכפת לן דכיון דמקיים בזה עשה דפר"ו בצד חירות דידה לא איכפת לן מה שבצד עבדות דידה ליכא קיום עשה וה"ה הך דזבחים, וז"ב:

אמנם עיקר דבריו תמוהין לפע"ד ג"כ שאני אומר שאין עבד ושפחה מוזהרין כלל שלא ישא ישראל וישראלית רק הצד חירות מוזהר על עבד אבל כל שמצד הישראל אין איסור פשיטא דאין חל איסור על העבד ושפחה דלא שייך לומר דהישראל מותר בהם והם אסורין בישראל ומעתה אין לנו לומר רק דצד חירות עובר בצד עבדות דידה בלי קיום עשה ובהא מודה הרב הנ"ל דדחי כנ"ל, גם מהך דזבחים מוכח כן:

גם מה שתמה על התוס' שלא תירצו דפר"ו הוי עשה דלפני הדיבור ולא דחי ל"ת דלאחר הדיבור ג"כ לק"מ דדוקא מצה הוי עשה דלפני הדיבור שנאמרה לאותו הדור בעצמו ולישראל נתחדשה ונאמרה שלא בשעת הדיבור רק קודם אבל מצות פר"ו נאמרה שלא לישראל כלל ובשעתה נאמרה לאותו הדור אין בה גריעותא דלפני הדיבור כלל, גם צריך לומר לפי תירוץ זה דמה שאמרו ביבמות ד"ה מה להנך שכן לפני הדיבור אין הכוונה דזהו עדיפותא דהא אדרבא גריעותא היא רק הכוונה שאין ללמוד מהנך דדחי עשה ל"ת שיש בה כרת בעלמא דהא חזינן דהנך לפני הדיבור ודחי מה דבעלמא לא דחי וה"ה בכרת אין ללמוד מהנך לדעלמא:

גם מה שתירץ על עיקר הקושיא דלכך לא דחי דמדאורייתא יש תקנה בממזרות נראה לי דלכך לא תירצו התוס' כן משום דבעי' בעי לה בירושלמי פ"ב דיבמות בהא דאמרינן דבנו הוא לכל דבר אי הוי בנו לפר"ו, והשתא אי נימא משום דיש תקנה בממזרת תיפשוט אבעי' דר' אבין בירושלמי דקיים פר"ו בממזר, והתוס' שהקשו ישא ממזרת אין הכוונה לקיים פר"ו רק שבת יהא מקוים כמ"ש בהדיא דמשום פר"ו אין כופין כל שיכול לקיים שבת, ועוד דעכ"פ תפשוט להיפך דלא קיים בממזר, אבל אין צורך דהא אי הי' יכול לישא שפחה לא היו כופין אף שאינו מקיים פר"ו וה"ה ממזרת, הן אמת דבש"ע א"ה סי' א' פסק בהג"ה בפשיטות דקיים פו"ר בממזר והוא מדברי ב"י בשם הרשב"א והרשב"א מייתי לה מן הירושלמי, אבל המעיין בירושלמי יראה דהדבר בספק, וכבר תמה בזה מפרש הירושלמי על הרשב"א וש"ע ע"ש, אבל עכ"פ אין תלונה על התוס' שלא תירצו כך:

גם מה שכתב לתרץ דב"ד מפקיעין שיעבוד הוי שב ואל תעשה וממילא כופין בקום עשה דליכא עשה כיון שכבר נפקע השיעבוד ותמה על התוס' דמה צורך להו לומר דלשבת יצרה הוי מצוה רבה, וגם זה אינו דא"כ תיקשי הא דאמר אביי אי לאו דאמר ר"י א"ש עובר בעשה הוי כייפינא לי' כו' וקשה כיון דלולא ר"י א"ש הי' ראוי לכופו להפקיע שיעבודו א"כ ממילא מאי איכפת לן ר"י א"ש נפקיע ממנו שיעבודו וממילא ליכא עשה וע"כ כיון דהתם ליכא מצוה רבה כ"כ דאפשר דמייחד לה לעבדי' אין מפקיעין ואין כופין, והוצרכו שפיר לומר דלשבת יצרה הוי מצוה רבה:

גם מה שתירץ עוד כיון דמדינא עובד יום אחד לעצמו לא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו הוא תמוה דא"כ חצי' שפחה נמי ליכא בה עשה ומה הקשו על אביי מחצי' שפחה, הן אמת דכדברי הרב מפורש ברשב"א במסכת שבת אבל כבר כתבתי לעיל ליישבו, אבל דבריו א"א ליישב כלל וכבר הארכתי בזה לעיל במקומו גם בישוב הסוגיות דברכות וגיטין דשם פריך מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים וכאן בגיטין לא קאמר רק מצוה שאני, וישוב דברי הר"ן שתמה הרב הנ"ל והוא קושית הרב בעל מ"א סי' צ' ס"ק כ"ט הכל כתבתי ליישב שם ע"ש:

ומה שהקשה על תירוץ התוס' דאסור למכור עצמו בע"ע מהך דקידושין דף ס"ח דמוכח דלצורך מותר אינה קושיא כלל כיון דהקפידה תורה כל שיש מקום להצילו שלא ימכור עצמו היו כופין רבו לשחררו כדי שלא יצטרך למכור עצמו כיון שאינו מפסיד כלום דבלא"ה אינו יכול לשעבד בו והא ג"כ הוי מצוה רבה שלא ימכר בע"ע ולא יצטרך לישא שפחה, ואדרבא לדידי נראה לי ראי' מהך סוגיא דהתם דוודאי יש לתמוה למה קאמר זיל גנוב כיון דהוי איסורא הוי לי' לומר מאי אמרת זיל מכור עצמך וע"כ משום דאסור למכור עצמו בע"ע רק העצה שיגנוב ע"מ להחזיר לו אח"כ רק ב"ד לא ידעו מזה וימכרו אותו ואפי' על מנת למיקט לא מיקרי דלא מכוין כלל לצערו (וחבירו נמי מתרצה בכך שהוא כדי להתיר זרעו בקהל], ואי משום דכה"ג אפשר דאסור בשפחה דהוא יודע בעצמו שלא גנב כלום ואסור לעשות כן להטעות ב"ד להתירו בשפחה שלא כדין, על זה נאמר כמ"ד דמוכר עצמו ג"כ מותר בשפחה ולא גרע ממוכר עצמו רק מוכר עצמו יש בו איסור לכתחילה והשתא דהוא אינו מוכר רק ב"ד לא עביד כלום רק גרמא בעלמא ובלא"ה הרי התוס' באמת הי' מפוקפק בידים תירוץ זה דשמא כה"ג מותר למכור עצמו ולכך תירצו עוד תירץ אחר ובגיטין לא כתבו רק תירוץ האחרון בלבד:

ומה שהקשה על תירוץ שני של התוס' מהך דכהנת שנתערב ולדה ע"ש דבריו תמוהין מכמה טעמים חדא דספק ישראל ספק כהן ג"כ אינו נמכר מהאי טעמא גופא דלא מיקרי שב אל משפחתו דאינו יודע משפחתו כלל אם הוא מישראל או עבד, ועוד דהא לא קשיא רק למ"ד אפי' מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית וכן אפי' אין לו אשה ובנים ורק בזמן שהיובל נוהג דבימי שמאי והלל הי' היובל נוהג אבל פשיטא דלא קשיא לרבא דמפרש דכופין דמוכרח לפרש מתניתין אליבא דהלכתא ג"כ דאי אין לו אשה אין מוסרין לו ומוכר עצמו אין מוסרין לו ולאו דוקא בזמן שהיובל נוהג דמתניתין לעולם איתמר אפי' בזמן שאינו נוהג יובל וזה ברור ועוד דע"כ לא הוצרכו התוס' לתירוץ זה האחרון רק בחצי' עבד דס"ד דאין ראוי לכוף רבו כיון שזה יכול למכור עצמו אבל שם דיש ביד העבד בעצמו לשחרר ולא יצטרך למכור עצמו פשיטא דלכ"ע כופין לשחרר בפרט דהתם פשיטא דליכא עשה כלל דשניהם בספק וזה ברור ומה שתירץ הוא מכח מצות פר"ו כוונתו דהכא לא שייך דאנוס הוא כיון שיכול לשחרר זא"ז ודוק ואמת דגוף דברי התוס' לא