תפארת יעקב על גיטין קצז

העשה בביאה רק שתלד לו זכר ונקבה ואם תמות או יגרשנה או שלא יזכה להבנות ממנה עבר בלאו ולא קיים עשה כלל וזה ברור לפע"ד, ולפי מה שכתבתי מקודם דעל חצי החירות לא חל כלל עשה דפר"ו דלא חייבה תורה רק גוף שלם בלא"ה לק"מ, ואין להקשות בחצי' שפחה דכפו את רבה וס"ד כר"י בן ברוקה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו ש"מ דעל חצי גוף חל פרו ורבו אי משום הא לא תברא דאי לא היתה אשה בכלל פרו ורבו משום שבת לא היו כופין דשמא אח"כ ג"כ לא תנשא כיון דלא מיפקדא אבל לריב"ב כיון דאח"כ מחוייבת שפיר כופין משום שבת כמ"ש התוס' בד"ה לא תהו בראה ע"ש:

בא"ד דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפי'. הקשה מהרש"א לידחי עשה דלעולם בהם תעבודו לאו דלא יהא קדש ע"ש, ולק"מ, חדא דאין עשה דוחה ל"ת רק אי מעשה הלאו הוא העשה בעצמה אבל הכא אטו בביאה זו מקיים עשה דלעולם בהם תעבודו רק שעל ידי ביאה זו לא יצטרך האדון לעבור בעשה אח"כ לשחרר, אבל פשיטא דבלי ביאתו אין האדון עובר כלל שנאמר שזה מקיים בביאתו העשה ועוד דאין העבד עובר בעשה רק האדון, ואף דאכתי לא ס"ד דתוס' תירץ זה רק בתירוץ הג' היינו דהא ס"ל דמ"מ כיון שהיא עושית עמו העשה בעצמותה ס"ד דדחי אבל כאן אין העבד עושה העשה כלל פשיטא דלא דחי, וז"ב ולק"מ:

בא"ד ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה. כך הוא לשונם כאן ובב"ב דף י"ג, אבל בחגיגה לשונם דכי מיעקר לאו וכו' ונראה לי דבכוונה כתבו כך, דכבר כתבתי דצד עבדות לעולם אינו עובר בלאו שלא הוזהרו רק ישראל שלא להדבק בהם אבל העבד והשפחה לא שייך שהוזהרו בלאו וכל שאין הישראל עובר פשיטא דאין השפחה עוברת וכן להיפך רק שם כוונת התוס' דישא שפחה דס"ל התם עבד מחוייב בפר"ו ועל זה כתבו דבעידנא דמיעקר לאו והיינו דהלאו עובר צד חירות שבו והעשה מקיים צד עבדות שבו, ובעינן עכ"פ שיהיו בעת אחת צד זה עובר וצד זה מקיים, וכאן כוונתם שישא ב"ח וכן בב"ב דס"ל עבד אינו מחויב בפר"ו כמו שכתבו לקמן ובב"ב להדיא וכן הוכחתי לעיל בדיבור זה להדיא והשתא מצידו אין כאן עבירת הלאו כלל כי חצי' חירות נושא ב"ח וחצי' עבדות אינו עובר רק מצידה בא עבירת הלאו, ושפיר כתבו דמיעקרא לאו, והיינו דנהי דעשה של זה ידחה ל"ת של זו אבל עכ"פ בעינן שתעבור זו בעת שמקיים זה ולא שתעבור זו בשביל שזה יקיים אח"כ, וזה שכתבו כאן ובב"ב תירוץ שלישי דאפי' הוי בעידנא ממש אין ראוי שזו תעבור וזה יקיים, אבל בחגיגה דהלאו והעשה מצידו הוא דשם הכוונה שישא שפחה לא משמע להו לתרץ דאפי' הוי בעידנא לא ידחה עשה דצד זה לאו דצד זה כיון דמ"מ גוף אחד הוא ואותו גוף מקיים עשה, משא"כ כאן דגוף אחר עובר תירצו תירוץ ג' וכן בב"ב ודוק היטב:

לפי שראיתי להרב הגדול בעל שאגת ארי' בספרו טורי אבן בריש מסכת חגיגה ששפך סוללה על כל דברי התוס' הללו והאריך בקושיות רבות לסתור דבריהם ואנכי הרואה שאין בכל דבריו ממש לסתור אפי' לא היו דברי התוס' רק מדברי האחרונים, לכן אמרתי יעברו דבריו לפני אחת לאחת:

והנה ראשית דבריו הקשה על מה שכתבו התוס' לתרץ דבעידנא דמיעקרא לאו לא מקיים עשה דהא סדין בציצית ג"כ בשעת עיטוף לא מקיים רק אח"כ כשהוא מכוסה ומ"מ דחי, ולק"מ לפע"ד דסדין בציצית הוי כמו מל ולא פרע דלא קיים עדיין המצוה ומ"מ כיון דהמילה חלק מהמצוה הוא דחי וה"ה סדין בציצית כיון דהמצוה הוא שהוא מכוסה ומעוטף בטלית שיש בו ציצית הרי העיטוף חלק מחלקי המצוה רק שנשלם כשהוא מעוטף כולו אבל מקצתו ג"כ מחלקי המצוה הוא משא"כ פרו ורבו דעיקר קיום המצוה הוא להוליד ואין העראה חלק מן המצוה כלל רק שאי אפשר למצוה בלעדה, אבל סדין בציצית זה העיטוף אף שאינו מצוה בעת העיטוף אח"כ יצטרף בעצמו להשלים המצוה כי אין מצוה רק שיהא מעוטף בציצית וז"ב:

ומה שהביא ראי' מהך דזבחים דף צ"ו בעצם שיש בו מוח דלולא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש הוי דחי אף דבעידנא דשובר העצם לא מקיים מצות עשה רק באכילת המוח ג"כ לק"מ לפע"ד, דודאי מודינא דאי כלל המצוה לא משכחת לה רק בעבירת הלאו קודם בודאי דחי דכה"ג הוי כגוף המצוה אבל בהך דהכא דעיקר המצוה הוא בלי שיעבור קודם בלאו רק בעבד זה ששיחררו רבו חציו אי אפשר לו לקיים מבלי שיעבור שיעבור על לאו בהא שפיר לא מהני כיון שאינו בעידנא, וכמו כן בכל מקום דעשה דוחה ל"ת אי לא משכחת לה עיקר המצוה בכללה רק שיקדים הלאו הוי מכלל המצוה ולא איכפת לן מה שאינו בעידנא, אבל אי עיקר המצוה הוא בלי שיעבור בלאו כלל רק באיש פרטי לפי ענינו אי אפשר לו רק לעבור בלאו, בהא אי הלאו בעת המצוה ממש דחי ואי אינו בעידנא לא דחי וכן בהך דשעטנז בכהן העובד עבודה דלא משכחת לה מצות עבודה רק בכלאים ממילא לא איכפת לן בעידנא ומ"מ בחציו עבד דעיקר מצות פרו ורבו אינו לעבור בלאו קודם רק בזה האיש פרטי בעינן בעידנא דוקא גם בלא"ה עיקר קושיתו לק"מ לפי מה שביארנו לעיל דלא כתבו התוס' כן רק כאן דאותו שעובר הלאו אינו מקיים העשה כלל כגון שישא ב"ח דהיא או חלק העבדות עובר בלאו והעשה מקיים חלק ב"ח אז אפי' נימא דיכול אחר לעבור לאו כדי שיקיים זה עשה אבל עכ"פ בהא ודאי בעינן בעידנא דהא ודאי אין ראוי שיעבור זה לאו כדי שיקיים זה עשה אח"כ לא בעת שעובר זה אבל בעלמא דאותו שעובר בלאו מקיים העשה בהא שפיר יש לומר דלא בעינן בעידנא, כנ"ל:

ובעיקר הקושיא מהך דזבחים לק"מ לפע"ד, דהמעיין התם יראה דר"ש בן מנסיא התם לאו מעצם לא תשברו דפסח שני יליף לה רק מפסח ראשון, וכיון דכתיב ואכלו את הבשר דיש לפרש בין על העצם בין בתוך העצם וכתיב ועצם לא תשברו ויש לפרש בין עצם שיש בו מוח בין עצם שאין בו מוח וע"כ חדא מנייהו אין הפי' כך דהוי תרתי דסתרי והשתא כיון דחזינן בעלמא דעשה חמור מל"ת א"כ הי' מהראוי לשבור ולאכול כולו לקיים העשה משלא נשבר מחמת חשש הלאו דעשה חמור לן מלאו דהא בעלמא דחי, והיינו דדייקינן כיון דתפסינן קרא דואכלו דוקא שעל העצם וקרא דועצם לא תשברו אפי' יש בו מוח ש"מ משום דל"ת שבמקדש חמור מעשה וש"מ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, והשתא ממילא לא קשיא דלא הוי בעידנא דזהו אי יש עשה לפנינו ולאו לפנינו ואינו בעידנא לא דחי אבל אנן לא ידעינן פי' הפסוק, ואי עשה שבמקדש ג"כ דוחה ל"ת ש"מ דחמיר עשה שבמקדש מל"ת פשיטא דהוי לן לפרש ואכלו את הבשר אפי' מה שבתוך העצם ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח ואין כאן ל"ת כלל, ולמה נפרש עצם שיש בו מוח ונפרש ואכלו דוקא על העצם דהא קיום העשה חמיר לן מביטול ל"ת אפי' במקדש:

והמעיין בסוגי' דפסחים דף פ"ה ע"א יראה מבואר כמו שכתבתי דהתם תניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה בבשר שעל גבי העצם או אינו אלא בבשר שבתוך העצם ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל עצם שיש בו מוח שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני שאין ת"ל כו' ע"כ, והקשו התוס' שם קושית הרב הנ"ל דהיכי יליף מינה בזבחים ואמאי נמי צריך קרא הא לא הוי בעידנא ואני תמה בלא"ה מה ענין זה למה דבעלמא עשה דחי דאי הכוונה ואכלו בבשר שעל גבי עצם אין כאן עשה ואי הכוונה ועצם לא תשברו בעצם שאין בו מוח אין כאן לאו ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת גם היאך קאמר ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה הא אינו ענין לעשה דוחה ל"ת כלל, וברור דהכוונה כמו שכתבתי שיש לפנינו שני דרכים או לפרש בשר שבתוך העצם ועצם שאין בו מוח או לפרש בשר שעל העצם ועצם שיש בו מוח ואל תתמה לפרש כן להכניס עצמנו בספק לאו דשבירת עצם שהרי עשה דוחה ל"ת אלמא עשה חמיר לן מל"ת א"כ יותר ראוי להכניס עצמנו בספק ביטול ל"ת מלהכניס עצמנו בספק ביטול עשה ומספק יש לנו לפרש להחמיר שיתקיים העשה בשלימות וע"ז גלי קרא בפסח שני להורות דאין בזה עשה כלל רק ע"כ בבשר שעל העצם הכוונה ועצם לא תשברו היינו עצם שיש בו מוח אבל שם בזבחים ר"ש בן מנסי' לא מייתי מפסח שני כלל רק מהך ועצם לא תשברו דפסח ראשון, והשתא כיון דעשה חמיר מל"ת ראוי להחמיר לפ' עצם שאין בו מוח וע"כ דעשה שבמקדש לא חמיר כל"ת שבמק' דל"ת שבמקדש חמיר לן טפי מעשה הלכך ממילא מפרשינן להחמיר דלא ליגע בל"ת שבמקדש, וז"ב ולק"מ והמעיין בתו' בזבחים שם כשהקשו קושיא זו של הרב הנ"ל הקדימו לומר דמפסח שני ילפינן לה ע"ש, וזהו מורה דאי מפסח ראשון לק"מ, ובאמת הך ברייתא דר"ש בן מנסי' אינה כלל הך ברייתא דפסחים הנ"ל:

עוד הקשה הרב הנ"ל על תירוץ השני של התוס' דכיון דהיא