תפארת יעקב על גיטין קצה

ביאור כי לכאורה לק"מ מכמה טעמים חדא דדוקא קדושת הגוף מפקיע כגון קונם דידים של אשה דאמרה יקדשו ידי דאין להם פדיון, אבל קונם נכסיו על חבירו יש להם היתר כגון שימכור אותם לאחר הותר זה ג"כ בהם והיינו דפריך בפשיטות ריש פרק המדיר וכיון דשיעבד לה היכי מצי להפקיע שיעבודה דהתם במזונות מיירי ושפיר הוי קדושת דמים שלא הדירה רק להנות משלו אבל כשיצאו יכולה להנות ויש להם פדיון והוי ממש כמו קדושת דמים:

והא דפריך בנדרים דט"ו ע"ב אהא דקאמר קונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא וקשה הא קונם מפקיע ובזה מוכרחין אנו לכאורה לתירוץ התוס' דאלמוה לשיעבוד דאשה וכ"כ הר"ן שם אבל לדעתי התם בלא"ה לק"מ שלא אמרו קונם מפקיע רק שיעבוד שאין לו על גוף הדבר בעצמותו כלום כגון בעל חוב שיש לו שיעבוד על להבא או ידים של אשה שהן משועבדין למעשי ידי' אבל אין לו בגופן כלום אבל שיעבוד דבעל הגוף בעצמותו משועבד לה והוי כשלה ממש ואין קונם מפקיע כלל והוי כמו מלוה שהגיע זמנה ואין לו לפרוע דאז הנכסים שלו ממש ואין קונם מפקיע כמו כן כאן, ועוד עדיף מינה דהתם מחוסר שומא לבד ומצי לסלוקו בזוזי משא"כ כאן וזה ברור:

ובהכי ניחא מה שפירש"י ריש פרק המדיר דאין עונתה נאסר עלי' דהא משועבד לה הילכך בשביל עונה אין לנו לכופו להוציא והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה והקשו עליו בתוס' דלמה לו להקשות מהך קונם שאני עושה לפיך הא במשנה גופה קשה דהא עונה לא איכפת לן מכח שיעבוד ומתוך כך מפרש ר"ת דלהנות לא משמע רק מזונות עיי"ש, ולהנ"ל לק"מ דשאני התם דגופו משועבד לה כנ"ל ולא מצי לסלוקי בדבר אחר ולכ"ע אינו מפקיע והוצרכו להקשות ממעשה ידי' דאין כאן רק שיעבוד ומ"מ אינו מפקיע ואף דהתם הוצרכו מכח אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל היינו משום דהוי קדושת הגוף אבל מזונות דהוי קדושת דמים כנ"ל בלא"ה אינו מפקיע כנ"ל:

ועוד בעיקר קושית התוס' יש לדייק דדוקא קונמת דפרק אע"פי באומרת יקדשו ידי דלעולם אין בהם רק שיעבוד ולא יהיו בעצמותן שלו כלל הילכך כיון דקונם מפקיע שוב אין כאן שיעבוד, אבל כאן וכי במאמרו קונם נפטר מתשלומין והרי כשמכר החוב לאחר יגבה אותו אחר וכן כשילוה מאחר דהשיעבוד לא פקע כלל, א"כ כשיגיע זמנו דהוי גבי' ולא שיעבוד ממילא אין קונם מפקיע גבי' ובשלמא אי הי' השיעבוד מופקע לגמרי מחמת הקונם ממילא אין כאן גבי' אח"כ, משא"כ השתא דאין הקונם מפקיע השיעבוד כלל ועוד אני אומרה בלשון אחרת שאין קונם מפקיע שיעבוד רק כשהשיעבוד סותר הקונם אבל כאן מה בכך דאומר קונם בשביל זה אין צריך להפקיע השיעבוד דהשתא נמי שהם משועבדין לו אין לו להנות מהם בלי רשות הלוה וגזל וריבית הם בידו כשיהנה רק שהם משועבדין כשיגיע זמנו יפרע מהן, וא"כ אין השיעבוד נפקע כלל ואח"כ הוי לי' שלו ממש ולא שיעבוד ואין קונם מפקיע של חבירו משא"כ קונם דפרק אע"פי דידים משועבדין לו תיכף והשיעבוד סותר הקונם לכך מפקיע לולא דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל:

ודבר ברור הוא לפע"ד דעיקר כוונת התוס' להקשות שיאמר נכסים אלו עליך קונם דבכה"ג אפי' מת ומכרן לאחר אסורין עליו הלכך ממילא כיון דבימי שיעבודו חל הקונם, חל אח"כ ג"כ בעת שנעשין שלו דיכול אדם לאסור דבר שברשותו אף אח"כ כשיצאו מרשותו אם אומר נכסים אלו וכה"ג הוי שפיר קדושות הגוף ג"כ שאין להם פדיון כלל ובטלו כל התירוצים הנ"ל זולת מה שכתבתי ליישב הך דפרק המדיר והך דנדרים דזה ודאי נכון ואין צורך לומר אלמוה רבנן לשיעבוד האשה כנ"ל רק מה שהקשו מב"ח הא לכאורה אכתי קשיא כשיאמר נכסים אלו כנ"ל:

אמנם נראה לפע"ד דהא נמי לא קשיא כלל והוא דע"כ לא אמרו דשיעבוד אינו דוחה קונם רק שלא יחול הקונם בימי שיעבודו, והשתא הקדש חמץ ושחרור וכן קונמת דיקדשו ידי לעושיהן דכל שחל עכשיו שוב אינו נפקע דאי אפשר שיקדש למזבח לשעה רק ע"כ חל לעולם וכן שיחרור אין עבד המשתחרר חוזר ומשתעבד כמו שאמרו בירושלמי, אבל קונם דב"ח נהי שאין השיעבוד מעכב הקונם לחול בימי שיעבודו אבל מעכב הוא שלא יחול אח"כ כשיבוא לידי גבי' דלכך הוא משועבד לו שיגבנו אח"כ ונהי דאינו יכול לעכב שיחול בימי שיעבודו, אבל מעכב הוא שלא יאסור אח"כ הילכך כיון שיכול לומר נכסי עליך חרם דאז חל בימי שיעבודו ואינו חל אח"כ רק הוא רוצה לומר נכסים אלו כדי שיהיו אסורין אח"כ בזה השיעבוד מעכב משא"כ חמץ והקדש ושיחרור וקונם דיקדשו ידי דאי יעכב השיעבוד אינו יכול לחול כלל דאי חל שוב אינו נפקע לעולם ע"כ ולאו מדיבורי' דידי' שאפי' יאמר שיהא קדוש למזבח לזמן או יהא משוחרר לזמן קדוש ומשוחרר הוא לעולם לכך הקדש ושיחרור מפקיע השיעבוד משא"כ קונם דב"ח כיון שיכול לאסור בימי שיעבודו באופן שלא יאסור אח"כ כלל ממילא השיעבוד מעכב עליו שלא יוכל לומר נכסים אלו כמו שבארנו כנ"ל:

ועוד נראה לי בעיקר קושית התוס' לפי דקי"ל דאם אמר נכסי עליך חרם אותו שנאסר עליו אף שאסור להנות, אבל מלקות ליכא גבי' כיון שלא אמר כלום אבל זה שאסר על חבירו אם ההנהו עובר בלאו ומלקות, והשתא יש לומר ה"מ דקונם מפקיע שיעבוד היינו היכי דאיכא חיוב מלקות כגון יקדשו ידי דאי עשתה מלאכה היתה חייבת מלקות, אבל קונם דב"ח ליכא אלא איסורא גרידא דב"ח וודאי אינו עובר דהוא אינו מהנה והמלוה ג"כ אינו עובר דלא אמר כלום וליכא אלא איסורא גרידא ואיסור גרידא אינו מפקיע כלל שיעבוד, משא"כ בהקדש מזבח דהכל מועלין בו שפיר מפקיע:

בא"ד ולאביי דאמר פרק כל שעה וכו' תמוה לי דהא מצי לפרש שפיר כעולא רק רבו ראשון שיחררו, ושורת הדין אין עבד חייב במצות כי שיחרור אינו מפקיע שיעבוד רק מפני ת"ה שהרי יצא עליו שם ב"ח, כופין רבו שני וכותב לו שיחרור ואדרבא השתא ניחא טפי דרבו שני קרי לי' רבו דהוא עיקר רבו וראשון נמי שייך לקרותו משוחרר דהא אי הוי מסלק לי' בזוזי הי' מועיל שיחרורו תדע דאל"כ תיקשי להו דפריך בש"ס עולא מ"ט לא קאמר כרב וקשה דלמא ס"ל הקדש אינו מפקיע שיעבוד, וע"כ דמ"מ יכול לפרש כרב והיינו כנ"ל והוצרך לומר דס"ל באמת שיחרור מפקיע מידי שיעבוד ומשום דרבו שני לא שייך לקרותו רבו גם מה שתרצו דרוצה לסלקו בזוזי הוא תמוה לפע"ד דהוי להו לומר דהתם לא קאמר אביי למפרע גובה רק היכי דחזינן עכ"פ עכשיו דודאי שלו דהגיע זמן ואינו מסלק לו בזוזי אז אמרינן דלמפרע הוי שלו אבל הכא איזה גילוי יש כאן עכשיו, דהא כבר מחל שיעבודו ולמה לו לסלקו בזוזי כי אין מגיע לו שום זוזי ואי הי' מגיע לו הי' מסלקו, גם דברי מהרש"א לא נתבררו לי בזה דבפי' כתבו התוס' דרק חלקו משוחרר ולא העולה יותר על חובו, ואין להאריך יותר בזה:

דף מא ע"א בגמרא וכותב שטר על דמיו, פירש"י על דמיו העודפים על החוב, והוא דחוק מאוד דלא הוזכר העיקר דהעבד שוה יותר גם לשון על דמיו לא משמע כן כלל, ונראה לי דכל שנפקע חוב של רבו שני והעבד עדיין אינו משוחרר ממילא זכה בו רבו ראשון לגמרי כי מה שקנה עבד שייך לרבו כיון שאינו משוחרר כלל מן הדין וצריך העבד לפדות עצמו מיד רבו ראשון בכסף מלא כפי שווי' וזה נראה לי ברור:

אלא שיש להסתפק לרשב"ג דס"ל אין העבד כותב רק משחרר כותב אי גם המשחרר כותב על כל דמיו או כיון דאם לא שיחרר הי' מגיע לו חובו ועכשיו פקע חובו א"כ למה ישלם לרבו ראשון כסף מלא הא לא הזיק לו רק העודף בשלמא העבד מחויב ליתן לרבו הכל דהוא לא קנה החוב וכיון דרבו שני נפקע החוב ממנו זכה בו האדון ואי קשיא באמת כיון דאין השיחרור כלום למה יפסיד רבו שני חובו הא ליתא דמ"מ הוא מחל החוב ונהי דאין שיחררו כלום אבל החוב נמחל, וזה מוכרח לכל הפירושים] אבל רבו שני מאיזה צד ישלם הכל, ולפרש דאינו כותב רק על העודף זה קשה יותר דיהא פי' העבד כותב אינו באותו הכוונה דמשחרר כותב דמשמע דלא פליגי רק מי כותב לא בכמות הכתיבה, לכן נראה לי דודאי כיון שזה מחל החוב זכה בו האדון והעבד חייב ליתן לרבו ראשון דמי כולו וזה המשחרר חייב לעבד לשלם לו עבור מה שהזיקו בשיחרור זה דהוא אינו רוצה רק להיות עבד או משוחרר ולא ליתן דמים והוא מכריחו ליתן לרבו דמיו לכך מחויב הוא לשלם לעבד וממילא כותב הוא השטר לרבו כי הפוכי מטרתא למה לי', כנ"ל:

בתוס' בד"ה במזיק שיעבודו, וכגון דאמר לי' וכו'. משמע דס"ל דמיירי שפי' שלא יהא לו פרעון ואפי' ימות כמ"ש הר"ן וה"ה הנ"ל, אבל כבר כתבתי דכה"ג לא מיקרי כלל מזיק שיעבוד דהזיקו של זה בא כאחד בעבדו של זה, וההוא דבב"ק בשור ששחטו המזיק דחשיב מזיק שיעבוד אדרבא מהתם ראי' שלא אמרו שהרגו והזיקו ושרפו