תפארת יעקב על גיטין קצד

כשהניחו אפטרופוס על נכסיו:

בגמרא שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני לכאורה משמע דמה שהעבד כותב שטר על דמיו ג"כ אינו רק מת"ה דמן הדין אינו חייב כלום, אבל קשיא לי דמוקי פלוגתייהו במזיק שיעבודו של חבירו וקשה מה בכך דפטור הא העבד ודאי פטור דקתני שורת הדין אינו חייב כלום, והרב אפי' למ"ד פטור מ"מ פשיטא דחייב בדיני שמים דהא לא גרע מהנך ד' דברים דחשיב פרק הכונס דגריעי מדיני דגרמי דהא לכ"ע פטור מד"א ומ"מ חייב בד"ש כ"ש מזיק שיעבוד דאפי' למ"ד גרמי פטור מחייב כאן כמ"ש התוס' לקמן א"כ כ"ש למאן דפוטר אפי' במזיק שיעבוד דעכ"פ חייב בד"ש, א"כ יותר ראוי לחייב רבו מפני ת"ה אפי' בד"א מה שמתחייב בלא"ה בדיני שמים מלחייב העבד דשורת הדין דפטור לגמרי:

לכן נראה לי דהא דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום היינו לפי שמן הדין הוא משוחרר ואין צריך עוד גט חירות מן השני אבל כיון דתקנו רבנן דצריך גט חירות מן השני מדינא אין השני מחויב למסור גט עד שישלם לו כיון שמשועבד לו ואין חיוב על השני לשחררו בלא כלום כיון שהוא רוצה להפקיע עצמו ממנו, ואף שאין צריך לו רק מדרבנן ס"ס כיון שצריך לשחררו חייב לשלם לו דמיו, והשתא שפיר קאמר כיון דמזיק שיעבודו פטור ראוי לחייב העבד מן הדין מלחייב רבו שלא כדין:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה לכאו' במה נפשך אי באפותיקי באופן שכשימות העבד וכדומה יגבה משאר נכסיו א"כ מה בכך דמזיק שיעבודו פטור הא מ"מ לא גרע מה ששיחררו מאם היה מת דהוי חייב לשלם חובו משאר נכסיו, ואי דשיעבד לו העבד דאפי' ימות לא יגבה משאר נכסיו כלל א"כ למה יפטר המזיק הא שלו ממש הזיק כיון שאין לו להשתלם רק מזה, ואף שהי' יכול לסלקו בזוזי מ"מ כשהוא מזיק אותו הרי שלו הוא מזיק כיון שלא ישלם עוד והרי נמצא שהעבד זה הוא מעותיו של זה ממש ושלו ממש הזיק והכל בא כאחד דבעת שהוא משחרר ולא שייך שוב סילוק, בשל חבירו הוא משחרר, ולא דמי להא דפרק המניח בשחטו דהתם אכתי יכול לסלקו מן הבשר ונמצא שלא הזיק רק שיעבוד, משא"כ כאן דלא שייך שוב סילוק, וראיה דלא נקט פרק המניח שהרגו והאכילו לכלבים או שאין הנבילה שוה כלום ומ"מ פטור, וע"כ דכה"ג לא הוי מזיק שיעבוד כי בעת שהזיק בשל חבירו ממש הזיק כיון דלא שייך סילוק, ודוק:

וראיתי לה"ה ז"ל פרק ז' מהלכות חובל ומזיק שפי' דברי הרמב"ם ג"כ באפותיקי מפורש שאפי' ימות לא יגבה ממקום אחר מכח קושיא הנ"ל דאל"כ לא גרע שיחרר ממת, אבל מלבד מה דקשה לכוון ברמב"ם דמיירי דוקא כה"ג אבל בלא"ה קשה דכה"ג אינו בכלל מזיק שיעבוד רק מזיק של חבירו ממש, כנ"ל:

ולהנ"ל ניחא לי דודאי מיירי באפותיקי סתם דדינו שכל זמן שיש במציאות להפרע ממנו אינו נפרע משאר נכסים רק במת שאין במציאות להפרע רק משאר נכסיו הלכך לא מיקרי רק מזיק שיעבוד ואי קשיא הא לא גרע שיחרר ממת לק"מ דכיון דמדינא אין רבו שני מחויב לשחררו שיחרור דרבנן עד שישלם לו מעותיו או יכתוב לו שטר על דמיו א"כ אפי' שיחררו ראשון אכתי יש לו מקום להפרע ממנו כיון דאגיד גבי' מפני ת"ה לקבל ממנו גט שחרור ואין לו פרעון רק מזה ואין על האדון שום חיוב כמו קודם שיחרור, והיינו דפליגי במזיק שיעבודו של חבירו דלמ"ד חייב רבו ראשון חייב מטעם אחר דמה בכך דאינו חייב לשלם מכח החוב דאכתי יש לו מקום גבי' בעבד מ"מ חייב מטעם מזיק שיעבוד דמעיקרא היה לו בטוחות על חובו גוף העבד ועכשיו נהי דעבד יכתוב לו שטר מ"מ אין לו שיעבוד על חובו ומזיק שיעבוד חבירו חייב והשתא כיון דס"ס חייב לו המשחרר שנית אינו כותב רק משחרר כיון דבלא"ה חייב המשחרר להעמיד לו שיעבוד אחר על חיובו ושאר נכסיו משתעבדין לו וממילא העבד פטור ורבנן סברי מזיק שיעבוד פטור הלכך אף דמעיקרא היה לו שיעבוד ועכשיו לית לי' מ"מ פטור ואי משום מלוה ראשונה הא העבד קיים ויש לו מקום להפרע ממנו א"כ עדיין לא דמי למת שאין לו מקום להפרע כלל משא"כ שיחרור דיכול להיות שישתלם על ידי העבד, ועיין מ"ש עוד בתוס' בד"ה במזיק:

בתוס' בד"ה הקדש חמץ ושיחרור, פי' בקונט' וכו' אבל קדושת דמים לא כדמשמע בעירוכין ובפרק אעפ"י וכו' דקדושת הגוף נינהו משמע וכו' ע"כ. צ"ע שלא הביאו סוגיא מפורשת בפסחים כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק, ומייתי התם הך דמוסיף דינר מבואר להדיא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולמה להו להביא מפרק אע"פ מדיוקא דמשמע דדמים לא והתם מבואר להדיא:

בא"ד וקשה לר"ת וכו' ואור"י דרבא לטעמי' וכו'. לדבריהם צ"ל דלאביי אין קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד, וקשי' לי דקאמר התם בפסחים דאקדיש לוה וזבין לוה דכ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק כי פליגי דאקדיש מלוה, וקשה הא גם באקדיש לוה פליגי בקדושת הגוף דלרבא מפקיע השיעבוד ולאביי לא כיון דלמפרע גובה ואף דלא משכחת קדושת הגוף רק במטלטלין כגון שור וכדומה ובהא בלא"ה אפי' עשאו אפותיקי אינו גובה דלית לי' קלא, מ"מ מלבד מה דבהקדש לא שייך זה אבל בלא"ה גם בבית משכחת לה בע"ג שעשאה אפותיקי והשתחוה לה או שפרס על מת דלרבא מפקיע ולאביי לא וכמו כן לאביי אם הקדיש מלוה קדושת הגוף ג"כ חל, וזה אי אפשר דהא אין עבד שנשתחרר חוזר ומשתעבד, א"כ כששיחררו או בדבר אחר והקדיש קדושת הגוף היאך יהא מוקדש כיון שאם יסלק זה בזוזי אין לו למלוה כלום, וממילא כשהקדיש קדושת הגוף תו לא פקע:

לכן נ"ל ברור כמו שאמרו במוכר שט"ח דשיעבוד גופו לא נמכר רק שיעבוד נכסים וכשהוא מוחל הגוף נכסים ממילא מופקע כמו כן כאן לכ"ע קנין גופו שיש לו ללוה באותן הנכסים כגון בעבד לשחררו ובהמה למזבח לא חל עלי' שיעבודו של מלוה כלל וחשיב ברשותו של לוה וכשהוא מקדיש הגוף ומשחרר ממילא קנין דמים שיש למלוה נפקע אבל קנין דמים לא חשיב ברשותו של לוה כיון דמשועבד למלוה ולכך קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולהיפך במלוה קדושת דמים הוי ברשות של מלוה כיון דלמפרע הוא גובה אבל קדושת הגוף אינו ברשותו כלל כנ"ל ולרבא אפי' קדושת דמים אינו ברשותו של מלוה רק הלוה ג"כ אינו יכול להקדיש דאינו מפקיע שיעבוד של מלוה ולא חשיב שלו כל כמה דחל שיעבוד המלוה אבל קדושת הגוף לכ"ע ביד הלוה הוא ולא שייך על זה שעבוד כלל וכשהוא מקדיש שעבוד דמיו שיש לו למלוה ממילא מופקע כנ"ל:

בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפי' לר"י וכו'. דבריהם תמוהין מאד כמו שתמהו מהרש"ל ומהרש"א דנהפוך הוא דלר"י יכול לסלקו בזוזי, ואף דבפרק המניח לא קאמר נ"מ בין ר"י לר"ע רק בהקדישו ניזק כבר כתבו התוס' התם דה"ה דהוי מצי לומר הך נ"מ וטובא איכא התם, אבל נראה לי דעיקר כוונת התוס' דשם מבואר בהך ברייתא דמחלקת בין עמד בדין ללא עמד בדין והתם כר"י אתי' דהא קתני שחטו מה שעשה עשוי, ומפרש שם לא נצרכא רק לפחת שחיטה דאין מזיק חייב ולר"ע דשותפי נינהו לא הוי מזיק שיעבוד כלל דהוא שותף בגוף השור, ואפילו תימא דכר"ע נמי אתיא ומ"מ כיון שיכול להודות וליפטר לא הוי רק שיעבוד אבל עכ"פ כר"י ודאי אתיא, ועוד דמכרו מכור מוקמינן לרדיא כדמוקמינן לה לר"י לעיל, והשתא ממילא מוכח דאחר שעמד בדין שוב לא מצי לסלוקי בזוזי אפי' לר"י דאל"כ אכתי לא הוי רק מזיק שיעבוד ולמה אחר שעמד בדין חייב בפחת שחיטה וע"כ דאז כבר הוחלט השור כשלא שילם ולא סילקו אפי' לר"י א"כ ממילא בהקדישו ואח"כ עמד בדין ולא סילקו קודם במעות ממילא אין הקדש מפקיע דבהא מודה רבא דלמפרע גובה כיון שאינו יכול לסלקו, כנ"ל ברור כוונת התוס', ואף דמדברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון מבואר דהך ברייתא כר"ע מדקאמר הקדישו מוקדש כר' אבוה מ"מ עכ"פ מבואר מדברי ה"ה שם דכר"י נמי אתיא, ומכ"ש שאין להקשות על התוס' דיש לומר דס"ל דכר"י אתיא דלר"ע אינו מכור לרדיא כלל ומכ"ש שאינו מזיק שיעבוד כלל כנ"ל, ויש לי ליישב ג"כ סתירת דברי התוס' מהך דהכא למה שכתבו בב"ק שם דמיירי בבעל מום אבל בתם דקדוש למזבח מפקיע דהתם קאי להך ברייתא דר' תחליפא דאתיא כר"י ור"ע ע"ש, וא"כ ע"כ דלכ"ע מכור לרדיא והיינו משום דיכול להודות עדיין אינו של ניזק, א"כ בתם דקדוש למזבח ודאי אין צורך לדר' אבוהו, אבל הך ברייתא דמחלקה בין עמד בדין כר"י אתיא כיון דלא קרי לי' רק מזיק שיעבוד ולר"ע לא שייך זה הלכך לר"י שפיר יש לומר דאפי' תם אינו קדוש משום למפרע הוא גובה כמ"ש כאן ואין להאריך:

בא"ד וא"ת כו' כל לוה יפקיע נכסיו. דברי התו' הללו צריכין