תפארת יעקב על גיטין קצג

לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס וכו'. דבריהם דחוקין וכבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי אמנם גם לפי דבריהם דהקטן קנה העבד לגמרי ממונא ואיסורא עד שיועיל שיחרורו ג"כ נראה לי לפרש בפשיטות טפי והוא דהכא לא נתברר לנו אי ניזיל בתר אומדנא דלא הקנה כלל רק להבריח ואין קנין זה כלום ונכוף לאב לשחרר או דבאמת הקנה, והשתא יהיב עצה לצאת ידי שניהם ליקח שיחרור מן האב, ומשום שמא הקנה באמת מפקינן לי' מרשות קטן בכסף ואף דקטן אינו מוציא בשיחרור כמו אשה דאין קטן מוציא בגט, אך ה"מ בגט דילפינן לה לה מאשה, אבל בכסף כיון דאין אשה יוצאה בכסף כלל לא ילפינן יציאות כסף ממנה, הלכך שפיר יכול להוציא בכסף ע"י אפוטרפוס רק מקרקשין לי' בזוזי כדי שיהא להאכיל כמו שכתבתי לעיל, כנ"ל:

בגמרא האומר עשיתי אעשנו וכו' וכולן בשטר. פירש"י דהך האומר אינו ר"ל אמירה רק כותב כך בשטר דאמירה לא מהני ואיכא למידק דהא לקמן תני בברייתא האומר עשיתי והוא אומר לא עשאני מוכח בהדיא דהאי לישנא מהני בלי שטר דבשטר היאך יאמר לא עשאני כיון שכותב עכשיו שטר וע"כ דבהאי לישנא אמרינן דכבר שיחרור בשטר והיאך יאמר ר"י וכולן בשטר דמשמע דרישא נמי בכותב שטר דוקא:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב דאף דאמירתו מהני היינו דוקא שיהא ב"ח אבל להיות מותר בבת חורין לא, והביא ראי' מעבד שנשא אשה בפני רבו שרבו השיאו אשה ומ"מ בעי גט שיחרור ואני תמה על זה דאין כאן ראי' כלל דהתם לאו מטעם הודאה הוא רק אנן הוא דמוכחינן דאי לאו דשחררי' לא עביד איסורא להשיאו בת חורין ועל כרחנו אנו צריכין לומר או כמו שכתב הרא"ש דהטעם שלא יאמר עבדי אתה או כסברת הרמ"ה שהביא הרא"ש דהך הוכחה אינה גמורה לענין להתירו בב"ח לכך בעי שיחרור, אבל באומר בפי' ששיחררו מאן לימא לן דאינו נאמן להתירו בבת חורין וכ"ש כשהעבד מודה לו ואינו מכחישו כלל:

אך אמנם בעיקר הדין נראה לכאורה דתליא בהך דב"ב דף קל"ד ע"ב בבעל שאמר גרשתי אשתי דלמ"ד התם דנאמן על להבא נראה לכאורה ברור דהכא נמי דהא הכא ג"כ בידו לשחררו ואף דיש לחלק קצת דהכא שאני דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו הילכך אינו רוצה לעבור לפנינו בעשה משא"כ עכשיו שכבר שיחררו יכול להיות לדבר מצוה שיחררו, אבל באמת זה אינו מתרי טעמא, חדא כיון דמודה הר"ן ז"ל דעכ"פ נאמן בהודאה זו לחייבו במצות כמו שכתב להדיא א"כ ממילא אסור בשפחה א"כ כיון דאכתי אסור בב"ח ג"כ הרי דינו חרוץ לכופו על השיחרור א"כ למה יכפוהו כיון דע"כ יתן שיחרור ואינו עובר בעשה נאמין אותו שכבר שיחרר דהא בידו לשחרר ע"י כפי' דע"כ מוכרח ליתן שיחרור ודוק, ועוד שאין ענין בידו מכח מיגו שנאמר דאין רצונו מטעם עבירת העשה רק כל שבידו נאמן בלי ענין מיגו כלל אבל אין צורך לזה דודאי מיקרי בידו כנ"ל:

אמנם לפי מה דמסקינן בב"ב שם זיל חוש לה דאינו נאמן להבא ולא מהני בידו דא"א דגירשה קלא אית לה כמ"ש הרשב"ם שם א"כ נראה לכאורה פשוט דהכא נמי אינו נאמן דא"א דשיחררו בגט שיחרור קלא אית לי':

אלא דאכתי קשיא דהא התם מספקא לן בדברי ר"י שאמר אינו נאמן אי כוונתו דוקא למפרע או אפי' להבא אינו נאמן ומהאי טעמא אמרינן חוש לה, והשתא נפשוט מהכא דאינו נאמן אפי' בידו לשחררו דהא ר"י גופא קאמר הכא דוקא בשטר ואפשר לי לומר להיפוך דלא כהר"ן הנ"ל רק אי אינו נאמן אינו נאמן כלל לאיסורא אפי' לאסרו בשפחה הלכך ממילא ליכא למיפשט מהכא דהכא לאו בידו מכח שאינו רוצה לעבור לפנינו בעשה ממילא מותר בשפחה דאינו נאמן רק להפקיע ממונא כמו מפקיר עבדו דלדעת רוב הפוסקים מותר בשפחה קודם שיחרור ואין כופין כלל ושפיר אין בידו מכח העשה, אלא שגם בזה אני חוכך דמשמע דלכ"ע כל שנפקע ממנו השיעבוד כופין לשחרר אפי' אי מותר בשפחה כהך דרב שמן בר אבא דלא הוי רק יאוש ומ"מ כופין:

לכן נראה לי דהך לישנא דעשיתי יש לפרשו דכבר עשאו, ויש לפרשו ג"כ דעכשיו עושה אותו ב"ח בדיבור זה, והשתא בהך ברייתא דלקמן דאמר לא עשאני שפיר חיישינן שמא בהך לישנא גופא משחררו רק דחיישינן ג"כ שמא זיכה הילכך הכא דסיפא דאעשה ע"כ דעבד אומר לא עשאני דלשון זה ודאי אינו במשמע דעשאו כבר א"כ ע"כ רישא נמי אפי' אומר לא עשאני הוי משוחרר והוצרך ר"י לאוקמא בשטר דאי אומר בעל פה הוי ספק כהך דלקמן ולפי' זה יהא מוכח דהך חיישינן דלקמן ספק הוא ולא ודאי שלא כדברי התוס' שכתבו דהך חיישינן הוי ודאי אך אפי' לדברי התוס' יש לומר דס"ל דהתם ע"כ שאמר בפי' דעשאו כבר ב"ח ע"י שיחרור דאי בלשון הזה אמר מאיזה צד נימא דזיכה לו ע"י אחר הוי לן לומר דכוונתו דבלשון הזה משחררו עכשיו וכיון דיש להם הכרח דהך חיישינן הוי ודאי כמו שאבאר לקמן ממילא ע"כ שפי' דכבר שיחררו בשיחרור ולכך מהני שם, אבל הכא דמיירי שאמר בלשון הזה שפיר יש להסתפק שמא עכשיו הוא משחררו ולכך מוקי ר"י בשטר ועיין מ"ש בתוס' בד"ה חיישינן ודע שיש לדקדק עוד לפירש"י דהוי לי' להביא בפשיטות דאינו משתחרר בלשון הזה עכשיו דא"כ מה בכך דאמר לא עשאני כיון דבלשון הזה הוא משתחרר, וע"כ דאין בלשונות הללו לשון שיחרור רק שיתן שטר או יכתוב אותם בשטר, ודוק:

בתוס' בד"ה חיישינן, האי חיישינן הוי וודאי. ולא נתבאר טעמם, ונראה לי דס"ל הא דקתני בסיפא הודאת בעל דין כמאה עדים גבי עבד פשיטא דלאו משום הודאתו ניתר בשפחה מה שהי' אסור בה בלי הודאתו רק בבת. חורין נאסר מכח הודאתו, והשתא ממילא דינו לכופו ליתן גט שיחרור וכבר כתב הרשב"א ז"ל לקמן גבי נגחו שור בחציו עבד דכל שדינו לכופו לשחרר אינו משתעבד בו, והשתא אי הכוונה הכא חיישינן והוי ספק א"כ מה הפרש בין רישא לסיפא וע"כ דהך חיישינן הוי ודאי ומותר בבת חורין ובסיפא מכח הודאת בעל דין אסור בב"ח עד שישחררנו, אבל מ"מ אין צורך לדמות הך חיישינן להך דלעיל דהכא הכוונה כיון דהודאת עבד אינה מבוררת והודאת אדון מבוררת ממילא אזלינן בתר הודאת אדון, אבל מפירש"י ז"ל משמע דבהודאתו הוי עבד ויכול רבו לזכות בו, וזה תימא לפע"ד ועמ"ש בדבור שאחר זה ולפי דברי התוס' הנ"ל יש לתמוה על הר"ן שכתב דבהודאת האדון אסור בב"ח עד שיתן גט שיחרור דאכתי מה נפקא מינה בין רישא לסיפא:

בד"ה הודאת בעל דין, בנותן כו' וזכה בה משמע דלא קאמרי הכי רק בשדה דבהא אמרו דבנותן לא אמרינן הכי אבל בעבד לא שייך זה כמ"ש מקודם כיון דודאי אסור בשפחה וב"ח וכופין לשחרר ואינו משתעבד מאי קשיא לן על המשחרר רק בשדה קשיא להו דמהני הודאה שיהא של נותן וקשה נימא להיפך:

אמנם בעיקר פירש"י ותוס' דהך הודאה על מקבל קאי, הוא דחוק מאד דא"כ היאך שאל מי אוכל פירות פשיטא דכולה שייך לנותן ולדעתי הכוונה דהודאת נותן כק' עדים דנתנה והודאת מקבל כק' עדים דלא קיבלה והשדה בספק עד שיתברר בעדים, דמוקמינן הודאתו של זה כנגד זה וסומכין על הבירור בעדים, ועל זה שאל מי אוכל פירות עד שיתברר וקאמר דבמקבל חי נותן אוכל מכח חזקת מרא קמא ואי מת רק בנו הודה משלשין דלא הוי הודאה גמורה כ"כ דשמא טעה ולא ידע שנמסר לאביו, ואפשר לומר דה"ה במת נותן משלשין דברי' ל"ל חזקת מרא קמא דלא היתה שלו מעולם:

ודע שיש מקום לפרש הך שאלה מי אוכל פירות בפשיטות ג"כ והוא דודאי בגוף הקרקע אין שאלה כלל דשייך לנותן כיון שהודה ואמרינן הודאת בעל דין כק' עדים רק השאלה בפירות שגדלו קודם הודאה אי נימא אף דהודה, עכשיו הוא מקנה לו בהודאתו ואינו רוצה במתנתו ואומר דרך הודאה, אבל פירי דקודם הודאה של מקבל, או כיון דהודה שלא קיבל מעולם הוי לנותן וכה"ג ממש איתא בב"ב דף ל"ג ע"א דהודה דהוא קרוב טפי וקאמר ליהדר לי' פירי עד השתא, ואמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא עיי"ש פי' רשב"ם דהוא ממש כמו שכתבתי ואף דהתם ס"ל לר"ח דלא יחזיר הפירות והכא ס"ל נותן אוכל פירות היינו דהתם קודם הודאה הי' אומר שהוא קרוב טפי רק אח"כ הודה משא"כ הכא כיון דלא אמר מעולם שקיבל מתנה שפיר שייך לנותן, והיינו דקאמר דבברי' משלשין דכיון דיש סברא לומר דלא ידע במילי דאבוה רק עכשיו הוא מקנה לו בהודאתו שאינו רוצה בה מעכשיו, משא"כ בי' דאומר שלא קיבל גרע ונותן אוכל במה פירות:

והנה מדברי הרי"ף נראה דהא דקאמר בברי' לאו שמת האב רק שאינו מצוי, לכך משלשין שמא יבוא האב ויתברר אי קיבל המתנה או לא ונראה טעמו דאי מת מאי ישלשו איזה בירור יהא כאן דאפי' יבואו עדים הודאת בע"ד יותר מעדים, אבל לא ידעתי לפי פירושו כיון דהאב חי היאך יוכל הבן להודות בנכסי האב ומה יועיל הודאתו של זה, ואולי