תפארת יעקב על גיטין קצב

כמ"ש, ועמ"ש בתוס' בד"ה אותו ובד"ה צריך:

ודע שיש לדקדק לאמימר כמו דתקנו חכמים בחציו עבד והפקיעו שיעבוד רבו שהרי אפי' קודם שיחרור אין לשעבד בו כמו שכתב הרשב"א ז"ל להדיא לקמן גבי נגחו שור וכן דעת הרמב"ם ז"ל, א"כ כאן ג"כ למה לא הפקיעו זכות העבד שלא יוכל לזכות בעצמו כדי שיהא לו תקנה, ונראה לי דכמו דלא תקנו בחציה שפחה כיון דלא מפקדה חיישינן דאפילו אחר שיחרור לא תנשא כמ"ש התוס' לקמן ה"ה בעבד דכה"ג אין עושין תקנה כדי שיהא עבד ויהא מותר בשפחה דכיון דעבד לא מיפקד שמא גם אח"כ לא ישא שפחה, ועבד בכאן הוי ממש כמו חצי' שפחה דהתם:

בתוס' בד"ה אותו העבד, ואין נראה מדקאמר לעיל וכו'. ואף דאמימר ע"כ פליג אהך דלעיל כמ"ש בדיבור שאח"ז דהא התם קאמר דמהני שיחרור מ"מ קשיא להו שפיר כיון דאמימר לא יהיב טעמא רק למה דלא מהני שיחרור, אבל למאי דאין לו תקנה ואסור בשפחה ג"כ לא יהיב טעמא ש"מ דהא לכ"ע הוא ושפיר קשיא להו הא התם מוכח דיש לו תקנה בשפחה דאל"כ מאי קמש"ל דכופין וע"כ דגם אמימר לא קאמר רק דאין לו תקנה בב"ח, ולא ניחא להו לומר ג"כ דעיקר דקמש"ל התם דמהני שטר דלישנא דולא עוד לא משמע הכי, גם לא ניחא להו לחלק דהתם דהוא גרם לו במה שברח ס"ד דגרע מחציו עבד ולא עשו לו תקנה, דאדרבא אם בחציו עבד עשו לו תקנה להפסיד רבו כ"ש התם דאין רבו מפסיד ויפה עשה שברח דהא חכמים רוצין בכך דהא חששו דלמא מימנעי ולא פרקי ש"מ שחששו שהעבד יצא מתחת יד העו"ג ולרבו לא הפסיד כלום, אך לפי מה שכתבתי בש"ס דביאוש מודה אמימר דמהני שיחרור ומותר בשפחה ג"כ ולא אמר רק בהפקר דע"כ לגמרי הוא מפקיר שהרי אי זוכה בו אחר מוציאו לחירות כשהעבד קטן, אבל ביאוש דאי אפשר שיזכה בו אחר רק למעשי ידיו דשבאי אינו קונה אותו רק למעשה ידיו בהא עדיין לרבו תפיסת יד בו בגופו דמגופו לא מהני יאוש רק ממונא אייאש גם לא מייאש מגופו כלל הלכך בהא מותר בשפחה ויוצא בגט שיחרור ולפי זה לק"מ:

אך בלא"ה נראה לי דלק"מ דאפי' לפירש"י נראה לי דדוקא בשפחה אסור ובב"ח, אבל בשפחה בדומה לו המעוכבת שחרור מותר בה ולא דמי לחציו עבד דאסור במינו דהתם אתי צד עבדות משתמש בצד חירות אבל כה"ג אין בו צדדים רק ברייתו כך מופקע משיעבוד ומחוסר שיחרור הלכך מותר במינו א"כ הא כבר הקשו התוס' לקמן למה נכוף רבו הא יכול לישא חצי' שפחה ותירצו דמשתמש בצד חירות א"כ שפיר ס"ד דהכא דמותר במינו אין כופין קמש"ל, והטעם דדוקא בחציו עבד שיש לרבו רשות בו בחציו הוצרכו לטעם שאינו יכול לישא אשה אבל זה שאין לרבו רשות בו כלל בלא"ה כופין, וכבר כתבתי לעיל דבזה יש לפרש הך גירסא דלעיל ולא עוד, דלכאו' תמוה כיון דצריך שיחרור הרי אפי' הפקיע שיעבודו אכתי עביד איסורא ולהנ"ל יש לומר דמיירי שהשיאו בת חורין במינו המעוכבת גט שיחרור, לכך לולא דהפקיע שיעבודו עביד איסורא אבל השתא לא עביד איסורא דמותר במינו, ע"ש:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי תיפוק לי' וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' במה נפשך אי ס"ל דאף מן השעבוד לא נפקעה רק מכח מצוה לקיים דברי המת א"כ מה קושי' לולא דמצוה לקיים דברי המת היתה שפחה גמורה או עבד גמור ולא יצאה לחירות כלל, ואי ס"ל כמ"ש הרשב"א לעיל לדעתם דבלי מצוה נפקע מן השעבוד כמאמר האב בלבד, א"כ תיקשי לדידהו ג"כ אפי' מותר בשפחה מ"מ למה לי טעמא דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי' דהא בהך דרב שמן בר"א דליכא מצוה מ"מ כופין כל שאין לו לרבו רשות עליו, וליכא למימר דבורח שאני וחסו עליו דהא בס"ד התם לא ס"ד דבורח שאני ומ"מ כופין, ועוד כיון דמותר בשפחה למה חסו עליו טפי משאר עבד וע"כ דכל שאין לרבו רשות עליו כופין ליתן גט א"כ למה לי בירושלמי טעמא דמצוה:

ונראה לי דכוונתם דודאי לא שייך כפי' רק על גט שחרור דזהו בידם אבל מה שלא ישתעבדו בזה לא שייך כפי' רק כל שמפקיעין שיעבודו מכח מצוה ממילא אינו משתעבד ואין צורך לכופם והיינו דקשיא להו כיון דאינן משתעבדין בה מה צורך לכוף מכח מצוה הא הכפי' ממילא בא כיון שאינו משתעבד בה מכח מצוה:

אבל מ"מ תמהני מאוד מאי קשיא להו לתוס' דהא הך טעמא דחצי' עבד לא שייך רק בעבד ולא בשפחה א"כ הא בירושלמי בשפחה מיירי התם וכן הך דרב שמן הוצרך לומר דכופין משום שאין לרבו רשות בו דאז אפי' שפחה כופין, והוצרך לומר ולא עוד, והוא תמוה לפע"ד:

בד"ה צריך ואין לו תקנה, תימא דתיקשי לי' מאידך דרב שמן בר אבא אמר ר"י. כבר כתבתי דמהתם לא קשיא כלל דביאוש ע"כ מודה אמימר דיוצא בגט שיחרור דאל"כ תיקשי לי' הך דרבי דלעיל נתייאשתי מפלוני עבדי וכן הך דחזקיה דלעיל דמוכח להדיא דיוצא בשיחרור וע"כ דדוקא הפקר קאמר, אבל ביאוש מודה כמ"ש לעיל ע"ש:

בד"ה הא אמרה בלשון שיחרור, תימא דלעיל קאמר וכו'. ואני תמה על תמיהתם ואדרבא מהך דלעיל מוכח להיפך דודאי לא שייך לומר דהך קושיא אי הכי המפקיר ומת נמי קאי אמתניתא דאבא שאול דכמו מת בלא יורשים יצא לחירות כן מפקיר ומת דבלא"ה נמי קשי' לאמימר מהך ברייתא כמו שהקשו התוס' לעיל שם, אבל הכוונה התם פשוט דהקושי' כמו מפקיר יוצא בגט שיחרור לר"י כמו כן מפקיר ומת, בשלמא בלא"ה לא קשיא דיש לחלק בין מפקיר ומת למפקיר וחי כדמחלק אמימר דאיסורא גרידא לברי' לא מורית, אבל השתא דמשני לר"י דמיתה מפקעת במת בלא יורשים וביורש לא ש"מ דאיסור מורית לברי' א"כ ישחררו בניו, וליכא למימר דהוי איסורא גרידא ולא מורית א"כ מיתה מפקעת כמו במת בלא יורשים, ועכ"פ למה אין לו תקנה במה נפשך עכ"פ שחרור מועיל אלמא אמר אמימר אין לו תקנה, ולפי זה בלי אמימר הדרן לדינא דאיסור ג"כ מורית לברי' ומהני שיחרור אבל שיחרור צריך ושם לא הוזכר בקושיא דיצא בלי גט כלל רק המפקיר ומת נמי כלומר כמו מפקיר וחי דקאמר ר"י יצא לחירות בגט שיחרור כמו כן מפקיר ומת לכל הפחות יצא בגט שיחרור דאי אין מיתה מתרת ע"כ מורית לברי' ויוצא בגט עכ"פ, וזהו ג"כ דעת הרי"ף, ולק"מ קושית הרא"ש, ולא כפי' רש"י דפי' לעיל דהקושיא דיצא בלי גט שיחרור, והיינו דמפרש דהקושיא אברייתא וזה אינו, כמו שכתבתי, וכן משמע להדיא בהך סוגיא דהכא דעיקר הקושיא דמקשה לאמימר מרב דימי היינו דבא להוכיח דאיסורא מורית לברי' דאי דמודה לו בזה לדידי' נמי תיקשי מר' דימי גט שחרור למה לי, ולא מבעיא לתירוץ ראשון של התוס' דעכ"פ המקשה ע"כ ג"כ פליג אדר"י דלעיל דהתם לר' שמואל בר יהודה איתמר ולא לרב דימי א"כ איהו נמי כרשב"י ס"ל, ואפי' לתירוץ האחרון עכ"פ הי' לומר דלדידי' ניחא דצריך גט שחרור מדרבנן וע"כ דלדידי' ניחא דאיסורא מורית לברי' וזהו דעתו של ר"י ג"כ ושפיר צריך שיחרור מדינא, ולק"מ:

בגמרא ההוא עבדא דבי תרי וכו' כאשר עשה וכו'. יש לדקדק דמה ענין הך עובדא להך דהכא, לקמן בסוגיא דחציו עבד וחציו ב"ח הוי להו לאתויי הך עובדא, גם קשה מה שהקשו התוס' ולא העלו דבר מחוור לכאורה:

ומה שנראה לי דאף דקטן קונה היכי דדעת אחרת מקנה אותו היינו קנין ממון אבל קנין איסור כיון דהוא לא שייך בזה כלל ואינו יכול לשחרר עבדו לא קני לי' רק לדמיו להיות אצלו להנות בעבודתו אבל לא לענין להתירו בבת חורין, וזהו כוונת אותו האב שהקנהו לבנו קטן, והשתא אף דאיסורא נמי מצי מקנה דלא כאמימר אבל ה"מ היכי דלא מפקיע ממון אחרים כמו אשה דאיסורא ולא ממונא, אבל הכא כיון שהקנהו לבנו קטן וקונהו לדמיו הרי אם ישחרר האב מפקיע ממונא מבנו, ודוקא מפקיר יכול לשחרר דאינו מפקיע ממון אחרים כלל אבל כשהקנהו לבנו קטן שוב אינו יכול לשחרר להפקיע ממונא דברי' והיינו דקאמר כאשר עשה כן יעשה לו, דודאי היה כוונתו של זה כיון דבנו אצלו הוא ממילא יהא העבד שלו לזה מוקמינן לי' אפטרופוס לברי' שיהא שטרו של העבד שיתן על חצי דמיו ת"י האפטרופוס ולא יהא לאב חלק בו כלל ומ"מ צריך לקרקש לי' זוזי לקטן דכיון שאין לו רק קנין דמים בעבד יכול הוא בעצמו להקנותו כיון דהוא כשיעור פעוטות וממילא אין עושין בלי דעתו ועוד שאין כח ביד האפטרופוס למכור עבדים רק להאכיל ולא להניח והכא כיון שהוא אצל אביו לא הוי להאכיל לכך מקרקשין לי' בזוזי דמה שמהנין אותו בזוזי דמקרבא דעתי' להו הוי כמו להאכיל ויכול למכרו ומ"מ צריך שיחרור מן האב דקטן אין לו קנין בעבד באיסור כלל ואיסורא אכתי נשאר אצל האב רק לפי שאינו יכול להפקיע ממונא דברי' תקנו למכרו לעבד בזוזי ושוב כופין האב לשחררו בשיחרור להפקיע איסורא דלא קי"ל כאמימר דאיסורא גרידא לא מקני לי' כנ"ל, ועמ"ש בתוס':

ע"ב בתוס' בד"ה וכתוב לי' גיטא דחירותא על שמי',