תפארת יעקב על גיטין קצ

קמש"ל דלא כת"ק וע"כ דבהא פליגי כנ"ל, וזהו כוונת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם כמו שהשיגו חכמי לינול הנ"ל, ולא חש לתשובתו של הרמב"ם אף שהרמב"ם תמה על קושיתם מאוד והיינו כמו שכתבתי דע"כ מוכח בסוגי' דהא בהא תליא כנ"ל:

שם אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה, פירש"י כל מקרא הפרשה וכו' עד קידושין תופסין בה, לכאורה יראה מדבריו דכסף לאיסור כלל כלל לא רק שעבוד מסלק ואיני יודע היאך נפרש קרא והפדה לא נפדתה פדי' ואינה פדי' דבמה נפדית אי בכסף הא אינו גומר וליכא אשם כלל ואפי' הי' כולה בכסף ואי חצי' בשטר היאך קאמר דרבותא אשמועינן הא חצי' דוקא דאי כולה בשטר הרי נפדית לגמרי, ועוד דהא משמע דר"ש הך והפדה לא נפדתה בכסף מוקי לה דלכך קאמר לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה, גם קשי' לי לרבי הך והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה היאך מפרש לה:

לכן נראה לי דודאי מודה ר"ש דכסף פועל באיסור ג"כ רק שאינו גומר לחייב מיתה רק פועל במקצת לחייב אשם, ופי' הכתוב והפדה לא נפדתה חצי' פדוי' וחצי' אינה פדוי' בין שניפדית חצי' בכסף בין בשטר או חופשה לא ניתן לה אפילו נפדית כולה בכסף רק חופשה לא ניתן לה ג"כ ליכא מיתה רק אשם, ולרבי כך יתפרש והפדה לא נפדתה חצי' פדוי' וחציה אינה פדוי' בכסף או חופשה לא ניתן לה אפי' לא נפדית בכסף כלל רק חצי' פדוי' וחצי' אינה פדוי' בשטר והכוונה או שלא נגמר פדיונה בכסף או שלא נגמר פדיונה בשטר איכא אשם אבל נגמר פדיונה בין בכסף בין בשטר חיוב מיתה איכא דכסף גומר בה:

שם ולא הוא אלא משום דהוי לי' כליו של מקנה. הרמב"ם ז"ל פסק דאין עבד קונה עצמו בחליפין והקשו עליו מהך דהכא דמוכח להדיא דקונה עצמו בחליפין לולי דהוי כליו של מקנה כמו שכתבו התוס' והך דהכא ודאי בחליפין איתמר כיון דהוי באמת כליו של מקנה לא שייך בתורת כסף כלל וע"כ בתורת חליפין ומ"מ של קונה מהני גם בש"ס קידושין מבואר דעבד נקנה בחליפין וה"ה דקונה א"ע דמ"ש, והרמב"ם ז"ל חשב ה' דרכים דעבד נקנה וחליפין בינייהו ובקונה עצמו חשיב ג' דרכים ולא חשיב חליפין:

אבל לדעתי דברי הרמב"ם ברורים, דהא מפרש התם בקידושין בשטר ע"י עצמו ואחרים דנתנו לו על מנת שישתחרר בהם, ומוכח התם דקני לא מהני דקני עבד וקנה רבו רק נותן לו רק להשתחרר דקנין כסף אין צורך שיקנה העבד הכסף דהא נפדה ע"י אחרים שנותנים לאדון והשתא הכא אי היה הדין דחליפין בכליו של מקנה היה מועיל שתקנה עצמה דגיטה וידה באין כאחד והיינו דקאמר קני הא וקני נפשיך, אבל להיפך אי בעינן כליו של קונה הרי ע"כ צריך שתקנה הכלי מעיקרא קודם שתקנהו לאדון א"כ הוי לי' קני עבד וקנה רבו דמה שקנה עבד קנה רבו, ולכך דוקא נקנה יכול בחליפין אבל לקנות עצמו כיון דקי"ל בכליו של קונה לא משכחת בחליפין, כנ"ל ברור:

ודע דיש לדקדק במה דס"ד דר"נ כר"ש ס"ל דמ"מ היאך קאמר דלא עשה ולא כלום כיון דפקע שיעבוד עכ"פ מינה ולכאורה היה אפשר לומר כיון דמתורת גיטה וידה באין כאחד אתינן עלה כל שאינה משוחררת לגמרי לא קנתה הכלי של חליפין ג"כ אבל מ"מ אינו מספיק כיון דהשיעבוד מסתלק בכסף בלי גט שחרור ממילא בהסתלק השעבוד יש לה יד לקנות הכלי ובאין כאחד הפקעת השעבוד וקנין הכלי, ואולי יש לומר דס"ד דר"נ ס"ל כאמימר דמת אין לו תקנה הלכך ודאי לא נתכוון רק שתשתחרר לגמרי דלא הי' רוצה לגרוע כחה שלא יהא לה תקנה עולמית:

בתוס' בד"ה אמר להן, ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע. ובאמת כוונת רש"י דאי היה מצוה לבניו מחמת מיתה שתקנה עצמה במתנת שכיב מרע ודאי הוי מהני דכל מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין רק הכא שאני דלא צוה לבניו רק היה מתכוון דבקנין זה תהא משוחררת:

בד"ה משום דהוי לי' כליו של מקנה אבל אם היה וכו' כבר כתבתי דדעת הרמב"ם דכליו של קונה פשיטא דלא מהני, גם מה שהקשו על פירש"י מהא דלא מהני פירי דכתיב נעלו לק"מ לפע"ד דוודאי נעל בהדיא כתיב, אבל מ"ד גואל נתן לבועז פשיטא שאין לו שום הכרח מן הכתוב דכך היה המעשה דאל"כ למה פליגי בסברא דניחא לי' לקונה הא בקרא פליגי וע"כ דאין שום משמעות מקרא רק מ"ד כליו של קונה מכח סברא דניחא לי' לקונה מוקי קרא דבועז אמר לגואל ומ"ד בכליו של מקנה ס"ל כיון דקרא סתמא קאמר ולא הוזכר שום רמז מי שלף ונתן למי ש"מ שאין קפידא וגואל לבועז נמי מהני משא"כ נעלו דמפורש בקרא להדיא:

דף מ' ע"א בגמרא כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו' עד הב"ע וכו' אין בלשון הזה לשון שחרור. בסוגיא זו יש לתמוה הרבה וראיתי לבארה על נכון חדא דהיאך ס"ד דר"מ ורבנן פליגי אי אמרינן דכבר שיחררה כהך דרבי א"כ היאך קתני הכותב שטר אירוסין לשפחתו מה נפקא מינה במה קידש בכסף או בשטר הוי לי' למיתני המקדש שפחתו ר"מ אומר מקודשת וכו', ועוד שהוא מתמיה כ"כ יש בידך והרי ר"מ ס"ל ג"כ מקודשת, ומהו התימה אם רבי כר"מ ס"ל, ועוד קשה דלפי מה דמוכח בסוגיא נדחה הך תירוץ דרבו השיאו אשה לגמרי דהא מקשינן עלה ומי איכא מידי, ואנו צריכין לומר דפליגי בצאי בו והתקדשי בו, א"כ שפיר יש לומר דבהתקדשי גרידא לכ"ע מקודשת דכבר שיחררה כמו שפירש"י, ואין צורך לאוקמא כשרבו השיאו אשה דבלא"ה לק"מ מהך ברייתא ואי נימא דבאמת נדחה הך אוקימתא לגמרי קשה מלבד דהוי לי' לומר אלא אמר רנב"י אבל בלא"ה כל הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל פסקו הך דר"י דוקא כשרבו השיאו אשה, וליכא למימר משום דס"ל כמו דבתפילין בעינן דוקא שרבו הניח לו תפילין ה"ה הכא הא ודאי ליתא דשאני תפילין דאין בזה איסור כמ"ש התוס' בד"ה כשרבו משא"כ הכא דאיכא איסורא רבה למה לן כשרבו השיאו אשה כיון דבלא"ה לק"מ, וביותר תימא דהרמב"ם ז"ל ספ"ו מהלכות עבדים הביא הך ברייתא ואמר אע"פ שאמר צאי בו לחירות והתקדשי בו אין בלשון זה לשון שיחרור ואינה מקודשת, וקשה מאי אע"פ הא בהתקדשי גרידא מקודשת לכ"ע, וע"ש בלח"מ מה שדחק בדברי הרמב"ם הללו, ועוד קשיא לי דפריך מי איכא מידי וקשה היאך מדמה זה לזה, הכא שנשא בת חורין בודאי איכא איסורא אבל במקדש שפחתו מה איסור איכא בקידושין ואי אינן תופסין לא עשה ולא כלום משא"כ בהך דר"י להשיאו אשה דאיכא איסורא, ועוד קשיא לי דמוקי ברייתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו כיון דלא קתני בברייתא כלל לשון שאמר לה רק הכותב שטר אירוסין לשפחתו ועלה קאמרי חכמים אינה מקודשת והיאך נימא דכפי פשטה דברייתא דכתב לה שטר אירוסין ואמר הרי את מקודשת לי בו מודו חכמים דמקודשת ולא נחלקו רק באופן שאמר צאי בו דלא הוזכר כלל בברייתא ואדרבא משמע להיפך דדוקא לפי שיש בו לשון שחרור ס"ל לר"מ מקודשת אבל בהתקדשי דאין בו לשון שחרור לכ"ע אינה מקודשת, אבל לא לומר בהיפך דבאין בו בודאי לשון שחרור לכ"ע מקודשת, זהו מן התימה:

וכדי לסלק מעלינו טורח קושיות הללו, אומר אני דפי' הסוגי' כך דעיקר הקושיא דדוקא בכותב שטר אירוסין נחלקו אי שטר הזה שיחרור הוא או לא אבל בקידושי כסף לכ"ע אינה מקודשת ולא אמרינן דכבר שיחררה כיון שקידשה בעצמו ש"מ דליתא להך סברא ואפי' ר"מ לא פליג רק בשטר דס"ל דהא גופא שיחרור הוא אבל בכסף לא דאל"כ למה לי דפליגי בכותב שטר ליפלגי בקידושין סתם ואהא משני כשרבו השיאו אשה דלא עביד איסורא אבל קידושין ליכא איסורא כנ"ל, ואהא קשי' לי' מ"מ היאך קאמרי חכמים אינה מקודשת הא אם ישאנה אח"כ ע"י קידושין הללו הרי תהא מקודשת למפרע דודאי לא עביד איסורא בעצמו ולא הוי להו לרבנן לסתום דאינה מקודשת, ואהא קאמר רנב"י דלא זו דפליגי רבנן בהתקדשי גרידא רק אפי' אמר צאי בו פליגי, וברייתא בכל גווני מיירי ור"מ ס"ל אפי' בהתקדשי יש בלשון זה לשון שיחרור ומקודשת לגמרי ורבנן ס"ל אפי' אמר צאי בו והתקדשי בו אין בלשון הזה לשון שיחרור, והשתא שפיר קאמרי אינה מקודשת דבמאמר זה אינה משתחררת דאין בלשון הזה לשון שחרור, ולענין אי יבוא עליה אח"כ דאיכא איסורא לא פסיקא לי' דאי אמר התקדשי מהני אבל אי אמר צאי בו אין ראי' ממה שבא עלי' דהא חשב דיש בלשון הזה לשון שיחרור דבפירוש אמר צאי בו וברייתא בכל גווני מיירי ונקט בפשיטות לר"מ בכל גווני מקודשת מחמת לשון זה בעצמו ולרבנן בכל גווני אינה מקודשת בכל לשון שיאמר, ודוק, ומיושבין כל הקושיות הנ"ל לנכון, כנ"ל ברור:

ודע כי נוסחת הרא"ש והרי"ף בדברי ר"י ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור וכן דעת הרמב"ם ז"ל להדיא, ובודאי שיש לתמוה ע"ז כיון דעיקר טעמא דלא עביד איסורא במה שהשיאו אשה א"כ מזה ראיה שנתן לו שיחרור