תפארת יעקב על גיטין יט

דלא מהני רק שנדע מבחוץ שנעשה בהכשר ולפני ע"מ א"כ לת"ק נמי מיירי שאין אנו מסופקין בו בשום פסול רק דפסול מצד שאין עליו עדים או זמן. וצ"ל דכוונת התוס' להקשות כיון דמתוך הגט אינו מוכח דכשר לגרש בו פסול לר"מ דבעינן מוכח מתוכו ונראה עוד דאפילו לדעת רש"י דר"מ לא בעי מוכח מתוכו מ"מ בהא מודה דפסול לר"מ דהא פשיטא דבעי ע"ח דוקא אף שנתברר לנו בעל פה על ידי ע"מ לא מהני א"כ כאן לא הוי כע"ח כיון דרק על ידי ידיעתינו מבחוץ אנו יודעין הכל לא מתוך החתימה דיש לומר להתלמד כתב, ומזה תבין סברת התוס' דס"ל דלר"מ בעי מוכח מתוכו דמה ענין מוכח מתוכו לפלוגתא דר"מ ור"א אי ע"מ כרתי או חתימה. ולהנ"ל ניחא דהכוונה כיון דלר"מ לא סגי שנדע מבחוץ הכשירו של גט רק יהא מוכח מתוכו על ידי ע"ח שזה גירש לזו א"כ כיון שצריך להיות מוכח מתוכו שנתרצה לגרש כן צריך להיות מוכח מתוכו שיב"ש זה הוא שנתרצה בגירושין הללו, ולפי זה מי שאינו בקי דבעי חתימה לשמה פשיטא שאינו יודע דבעי מוכח מתוכו, וזו הוא ראיה למה שכתבתי לעיל ד"א ע"ב בגמרא בד"ה לפי שאין בקיאין ע"ש:

אמנם בעיקר דברי התוס' אני תמה דפשיטא דהך דהתם כמ"ד דבעי כתיבה לשמה והא דמוקי לה כר"מ היינו לאפוקי מר"י דפוסל מילי בגט דהכי מוקי לה ר"ח כר"י ובחתם סופר ושמואל מוקי בכתב סופר וכר"מ והיינו ר"מ דס"פ האומר לענין מילי והתם גופה מוכח דבעי כתיבה לשמה דאי מצאו באשפה כשר ליכא בזיון בכתיבה כלל דאין עליו לכתוב את הגט כלל ורש"י פירש לקמן פרק כל הגט דכ"ט ע"א דעיקר בזיון לפי שעליו לכתוב את הגט ומילי נמי לא שייך לר"מ כיון דמשום לשמה הוא כמ"ש הרמב"ן פרק האומר ור"מ דלא בעי לשמה ליכא משום מילי וע"כ דאין ענין זה לזה דאף דאתיא כר"מ דכל המשנה וכו' וכר"מ דמילי מימסרין לשליח אבל לא בענין זה דלא בעי כתיבה לשמה וכן מדויק לשון הש"ס מוקי לה כדר"מ ולא קאמר מוקי לה כר"מ רק כפי דינו של ר"מ במשנה. תדע דאי ס"ד דלא בעי כתיבה לשמה האיך תחשב כתיבת סופר כע"א ומה בכך דהוי סופר מובהק כיון דמדינא אין צריך לשמה ולא שמיעה מפי הבעל שמא מעצמו כתבו דהא יכול לכתבו ופשיטא דלא הוי עד חתימה עד שיכתוב לשמה ומפי הבעל וסופר זה כתבו באמת על מנת להחתים עליו עדים וכתבו שלא לשמה ולא שמע מפיו וע"כ דלא אתיא רק כמ"ד דבעי כתיבה לשמה וכיון דהסופר ע"כ כתבו לשמה ושמע מפיו הוי כע"א:

בד"ה כתב בכתב ידו וכו' טעמא דפסול וכו'. דבריהם לא נתבררו לי מכמה טעמים חדא במה שכתבו דלמ"ד שמא יחפה ניחא אכתי קשיא מאי הועילו בתקנתן אכתי יחפה ויכתוב בכתב ידו בלי עדים ולא שייך מה שפירש"י לקמן דלא כתבי ליה סופרי הדיינים ולא חתמו עלה סהדי ואמת דיש לומר דהתוס' מפרשים מה שאמרו שם אהני דלכתחילה לא תנשא דשוב אין דנין מגט זה להיות גרושה לפנינו כיון דיש בו ריעותא ומוקמינן בחזקת א"א. אבל בלא"ה קשה מאד שיוכל לחפות בכתב ידו דאטו אם יאמר בעל פה שגירשה יאומן לחפות ומה נ"מ דיבורו או כתב ידו. גם מה שתירצו למ"ד משום פירי לא הבנתי דברור לפע"ד דאפי' למ"ד משעת חתימה אין לו פירות היינו דוקא משעת חתימת עדים אבל בכתב ידו היאך יעלה על הדעת כשהוא כותב בביתו באין רואה יפסיד פירות ובהא ע"כ משעת נתינה א"כ כמו דר"י לא ס"ל משום פירות דיש לו עד שעת נתינה כן לר"ל בכתב בכתב ידו דלא שייך חשש פירי כמו לר"י דבהא לכ"ע לא הפסיד עד שעת נתינה ולא ידעתי מי הכריחם לכל זה. ורש"י פי' בפשיטות פרק המגרש דגזרינן אטו כתב סופר בלי עדים ולק"מ ואולי ס"ל כיון דאתיא כר"מ דכל המשנה הוי ממזר וכתבו בדיבור הקודם דכך היה המטבע שלא יפסל בהנך שלשה לזה ס"ל דהטעם משום זמן א"כ במה שנפסל לכתחילה ניתקן החשש לכך היה המטבע שלא יפסל אבל אי נימא הטעם בכתב ידו דגזרינן אטו כתב סופר והתם הוולד ממזר א"כ אין מקום לחלק בין שאר תקנות דהולד ממזר כל ששינה ומ"ש כאן דאין הולד ממזר:

בד"ה יש בו זמן נראה דה"ה אין בו זמן וכו'. למ"ד כתב ידו שנינו לא מיבעיא להו דהא רישא הוי כאין בו זמן וכשר וכ"ש סיפא רק למ"ד כתב סופר מיבעיא להו דיש לומר כיון שאין בו זמן כתבו להתלמד ולא לגט גמור רק כיון דלמ"ד כתב ידו שנינו יש בו זמן ע"כ לאו דוקא ה"ה למ"ד כתב סופר דבהא לא נחלקו:

בד"ה ר"א אומר וא"ת דלמא דוקא כתב בכתב ידו וכו'. הנה לפירש"י פרק המגרש דטעמא דכתב בכתב ידו מחשש כתב סופר לק"מ דאי ס"ד בכתב סופר מודה ר"א דבעינן ע"ח דוקא א"כ מה הועיל במה שחידש ע"מ מ"מ איכא למיגזר אטו כתב סופר דבהא מודה דלא מהני ע"מ רק דהתוס' לשיטתם דהטעם מכח זמן ושפיר יש לומר דוקא בע"מ לא חייש לזמן דע"מ ע"כ יודעין מה כתוב בו ובאיזה יום ניתן אבל בכתב סופר מודה דלא מהני מכח חסרון חתימה:

ודע דלדברי התוס' דטעמא דכתב בכתב ידו מכח חסרון זמן יש להוכיח דמחוסר זמן אינו פסול רק בגט שיש בו ע"ח דאז סומכין מן הסתם על ע"ח שהי' ע"מ יש לחוש לחסרון זמן אבל בגט בלי עדים כלל דע"כ צריכה ע"מ לא חיישינן לחסרון זמן דהא אנן קי"ל כר"א וקי"ל גט שאין בו זמן פסול והרי פליג ר"א דכתב בכתב ידו דכשר אף דהוי כאין בו זמן וע"כ דה"מ באין בו עדים דע"כ צריכה ע"מ אבל ביש בו עדים מודה ר"א דמחוסר זמן פסול. ומה שכתבו עוד ונראה לר"י משום דמדברי רש"י נראה דמהך דהכא מוכח כן דאל"כ הוי מצי לאוקמא כר"א אך באמת לא נראה להם ראי' זו דאפי' אי לכתחלה פסול רק דיעבד כשר אין לתקן בפני נכתב על זה כמו שכתבו התוס' לעיל לכך כתבו ונראה לר"י מטעם אחר:

בד"ה וגובה וכו' כדמשמע בפרק בתרא. רצונם לומר דשם משמע דכך הכוונה במשנה גופא בשאר שטרות לא דמתני' בכתובה רק שלמדו שאר שטרות מכתובה. או דכוונתם דמשמע דלית מאן דפליג בהא מדמקשה לרב ולאפוקי מפיר"ח בסמוך דהך סוגיא דפרק גט פשוט פליגא. ונידון מה שהקשו מפרק גט פשוט נראה לי ליישב דמשטר לא קשיא כלל כסברת רשב"ם שם רק מגט ס"ד להקשות ומשני שאני וכו' ודוק:

בד"ה וכי לא בעי ר"מ וכו' כדפרישית לעיל וכו' אין לשונם עולה יפה דעיקר ההכרח לעיל דאל"כ היאך מוכח דלא כר"מ דלמא לכתחילה בעי ואם נפרש כאן דמדרבנן בעי לכתחילה א"כ זהו באמת קושית המקשן כאן ועיקר ההכרח דאי לכתחילה פריך לא מוכח מידי מר"נ דלא קאמר רק דיעבד וע"כ דלכתחילה לא קשיא דלא הוי מתקנים לומר בפני נכתב כמש"ל:

בא"ד דהשתא מוקי דמתניתין דמחובר כר"א. יש לתמוה א"כ היאך מוכח דר"מ לא בעי כתיבה לשמה דהא התוס' כתבו לעיל דלמאן דמוקי לה כר"א לא מוכח רק מדר"נ והשתא דלא ס"ד דר"נ לא מוכח מידי ואולי בלא"ה היה ידוע לר"מ ע"ח כרתי ולר"א ע"מ תדע דלא קאמר ראי' לר"א רק הראיה דלר"מ אפילו מדרבנן לא בעי דליכא ליפרושי חתמו אתורף דמדרבנן בעי תורף בתלוש דא"כ לא הוי גזרינן טופס אטו תורף כיון דתורף גופא דרבנן ולשמואל ור"י מוכח מדר"נ והיינו דמקשה הכא דילמא מתניתין דמחובר כר"א ותורף פסול מדאורייתא ושפיר גזרינן טופס אטו תורף ולר"מ פסול תורף בלבד מדרבנן ומשני כדר"נ. אבל לעיל כתבתי בגמרא לפרש דהקושיא דלמא גזר ר"מ כתיבה לשמה אטו כתיבה דלשם כריתות ובתר הכי בקושיא וכי תימא אנן וכו' הוא דמקשינן דמתניתין דמחובר כר"א ומדאורייתא פסול תורף וטופס אטו תורף ור"מ פוסל תורף בלבד מדרבנן אטו חתימה וע"ש דלפי' זה מדויק לשון הש"ס ובגוף דברי התוס' מה שכתבו להוכיח מדקתני אין כותבין דמיירי בדרבנן אינו הכרח כלל דהם מפרשים הך אין כותבין ג"כ מכח מחוסר קציצה כמו שפירש"י שם אבל לקמן בארתי דהך לאו משום מחוסר קציצה רק משום דנתינה של מחובר לא חשיב נתינה כמ"ש הרשב"א שם או משום ונתן דבר הניתן מיד ליד או משום מה ספר בתלוש או כמו שהוכחתי שם טעם אחר שצריך שיצא הגט מידו או מיד שלוחו לא מחצירו דדוקא בדידה חצירה כידה אבל לא בדידי' מצד הנותן לא הוי נתינה רק בידו או ע"י שלוחו א"כ הך אין כותבין אין הפרש בין כתיבה לחתימה ומצד כתיבה ג"כ פסול דבר זה דלכ"ע בעי שיהא גט כתוב כנוסח גט ויתננו בידה ויצא מתחת ידו או משלוחו. רק דהוי להו להוכיח בפשיטות דהא קתני כתבו על המחובר ש"מ דלכתחילה לא ואי מדאורייתא אפי' לכתחילה כשר:

דף ד' ע"א בגמרא לעולם ר"א הוא וכו' מודה ר"א במזויף מתוכו. רבו בזה הפירושים מ"ט דר"א בענין זה גם לשון מודה ר"א משמע מדינא פסול, והרשב"א ז"ל ביקש לומר דמדינא פסול לפי שיטת הרי"ף ז"ל דע"ח נמי כרתי ודחה דבר זה כיון דמייתי מר' אבא, גם בלא"ה אינו מובן כלל כיון דאין צורך לע"ח דהא איכא ע"מ א"כ למה נפסל:

ולדעתי דבר חדש בענין זה דהך דינא דר' אבא דין גמור הוא ג"כ ולא משום חשש כמו שאבאר והיינו דודאי למ"ד ע"ח נמי כרתי הכוונה שכל שיש כאן ע"ח והם אין כותבין שטר למלוה בלבד בלי לוה הרי בהכרח שבא שטר זה ליד המלוה בתורת חיוב גמור ועידי חתימה הן עידי מסירה ג"כ דעל ידם