תפארת יעקב על גיטין יח

היה מקום לומר דר"מ בעי שיהא נכתב עכ"פ לשם כריתות לא להתלמד דהא נמי לאו מוכתב ילפינן רק מספר כריתות שיהא נכתב לשם כריתות וקרא קאמר שיחתמו ספר זה הנכתב לשם כריתות לשמה ומ"מ לא אתיא כר"מ דדוקא בלשמה אין בקיאין דהך דרשה דלה לשמה אינה נראית להם עיקר אבל בלשם גירושין בקיאי וזה שחידש ר"נ בסמוך דאומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה כשר אפילו נכתב להתלמד. ובזה מיושב לשון הש"ס בסמוך עם קושית התוס' בד"ה וכי, וכן לקמן דכ"ג ע"א אבאר בס"ד סוגית הש"ס שם בזה:

שם אי ר"א חתימה לא בעי. פי' בעלמא אבל הכא ודאי בעי חתימה כמו שכתבתי במתניתין, וכבר כתבתי שם טעם למה אין צריך לשמה על החתימה לר"א כיון דמודה דכאן בעי חתימה ע"ש ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר חתימה לשמה הכוונה שמעידין על הכשירו של גט שנכתב לשמה א"כ בודאי אין צריך לר"א חתימה לשמה להעיד על הכשירו של גט כמו בעלמא ודי אי חתמו בציווי הבעל וממילא נאמן השליח על הכתיבה ואפילו לא ידעו בהכשר הכתיבה לא איכפת לן לר"א. ועמ"ש בריש מכילתין:

שם וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא. ואף דלעיל גבי מחובר לא גזר כתיבה אטו חתימה משום דמחובר אין חשש רק על הסופר ועדים ואינהו בקיאי ולא חיישינן להו בפרט שאין לכתוב לכתחילה על מחובר כלל ממילא לא יכתוב הסופר כלל על מחובר אבל שלא לשמה אי מכשרת לסופר שלא לשמה יטעה הבעל ויקבל גט חתום בעדים מאיש אחר ששמו כשמו ויגרש בו לפיכך פסלו שלא לשמה אפי' בכתיבה וזה ברור, ולענין מה שיש להקשות חתימה שלא לשמה לר"מ דבעי מוכח מתוכו היכי משכחת לה כבר נתבאר לעיל באריכות:

ועוד נראה לפע"ד דהשתא סליק אדעתי' דר"מ לשמה לא בעי דהיינו לשם אשה זו ובעל זה אבל לשם כריתות בעי דהא לאו מוכתב ילפינן כדמוכח ריש פרק כל הגט להדיא ומ"מ אין לאוקמא מתניתין כר"מ דבהא בקיאין כמש"ל דדוקא בדרשה דלה לשמה אין בקיאין כמ"ש התוס' דאינה נראית להם עיקר אבל לשם גירושין בקיאי, והשתא ממילא שפיר מקשה דמדרבנן בעי לשמה ממש דגזרינן לשמה אטו לשם כריתות אבל במחובר דליכא למיגזר רק כתיבה אטו חתימה לא גזרינן אבל כתיבה גופה גזרינן לשמה אטו לשם גירושין והיינו דמייתי מר"נ דמחדש אליבא דר"מ אפילו מצאו באשפה כשר ולא חיישינן דנכתב להתלמד ש"מ דלא בעי ר"מ אפילו לשם כריתות, ובהכי ניחא מה דמייתי מר"נ ולכאורה לא הועיל דהא עיקר הראיה דמדרבנן מכשיר והיה לו להזכיר העיקר, ולהנ"ל ניחא דודאי אפילו אי ר"נ מדאורייתא קאמר מייתי שפיר ליישב קושייתו דס"ס מוכח דמצאו באשפה מכשיר ולא בעי לשם כריתות וכתיבה אטו חתימה ממתניתין דמחובר מוכח דלא גזרינן. ובהכי ניחא ג"כ לשון הש"ס בתר הכי וכי תימא אנן מדאורייתא מתנינן לה ופירש"י להא דר"נ והוא תמוה דמהו פי' דבר זה שאמר אנן הוי ליה לומר וכי תימא מדאורייתא קאמר. גם היאך שייך לשון מתנינן אטו הך דר"נ משנה הוא הא אינו רק מימרא דאמורא, ולפי הנ"ל ניחא דודאי מה שבקשו לומר דר"מ גזר אטו לשם גירושין כבר נדחה בדברי ר"נ רק עכשיו חוזר להקשות דדילמא גזר ר"מ כתיבה אטו חתימה, ועיקר הראיה ממתניתין דמחובר דאי חתמו אתורף קאי ופסול מדרבנן א"כ אין לגזור טופס אטו תורף אפי' לכתחילה כיון דתורף גופה דרבנן וע"כ דחתמו אחתימה קאי ואין כותבין אתורף קאי ש"מ דדיעבד כשר ואהא מקשה דלמא הך מתניתין אנן בדאורייתא מתנינן לה לכך גזרינן שפיר תופס אטו תורף אבל ר"מ פוסל תורף רק מדרבנן ולא גזר כלל טופס אטו תורף ושפיר יש לומר דפוסל תורף מדרבנן אפילו דיעבד ועל זה קאמר דהא נמי מוכח מדר"נ דאפילו מדרבנן כשר דאל"כ אומר היה דבר תורה מבעיא ליה:

בפירש"י ואין בו אלא ע"א וכתב ידי סופר הא דפירש כשמואל פרק המגרש ולא כרב דכתב ידו שנינו משום דאי נפרש כתב ידו יש לומר דבהא מכשיר ר"א כיון דאפילו לת"ק אינו רק דרבנן דגזר כתב ידו אטו כתב סופר אבל בכתב סופר דלר"מ פסול דאורייתא לא מכשיר ר"א אפילו לכתחילה לכך פירש בכתב סופר ומ"מ פליג ר"א אפילו אין עליו עדים כלל ש"מ דאפילו במה דפוסל ת"ק דאורייתא מכשיר ר"א אפילו לכתחילה וממילא גם לרב קשיא דלא פליגי רב ושמואל אליבא דר"א. ועוד יש לומר דמשמע לי' פשטא דמתניתין הכי דלמ"ד כתב ידו ועד שנינו א"כ הך בבא אחרונה היינו ממש בבא ראשונה רק דקמש"ל רישא דאפ"ה תנשא דיעבד ובבא אחרונה דלא תנשא לכתחילה אבל בתרווייהו הפסול שאין עליו עדים א"כ הוי לי' לתנא למיתני הנך בהדי הדדי והך בבא דאין בו זמן בסוף ולמ"ד כתב סופר ועד ניחא דבהא הפסול אינו כהך דרישא ולקמן פרק המגרש כתבתי להחזיק דעת ר"מ דפוסק כמ"ד כתב סופר ע"ש:

בד"ה ואם נשאת וכו' ש"מ אפילו לכתחילה מכשיר לא הי' צריך לזה דאפילו אי לא מכשיר ר"א לכתחילה ג"כ מקשה שפיר דכיון דדיעבד כשר לא הוי מתקני לומר בפ"נ כמ"ש התוס' בד"ה דתנן רק קושטא דמילתא נקט דטפי מוכח אפילו לכתחילה. אך זהו למ"ד התם לת"ק לא תצא א"כ ר"א מכשיר לכתחילה אבל למ"ד לת"ק תצא רק הולד כשר א"כ לא מוכח לר"א רק דלא תצא אבל לא לכתחילה. אך באמת לשון כשר ודאי משמע דלכתחילה כשר:

בתוס' בד"ה דתנן וכו' דדיעבד כשר וכו' ועוד דתנן וכו' לכאורה תמוה דמה ס"ד להקשות מה דמפורש לקמן דפסול דיעבד ומחובר כשר דיעבד, ונראה לי דאין כוונת התוס' בהך ועוד ליישב תירוץ אחר דבאמת אין מהתם ראי' כלל דהתם מיירי שלא גירש בו עדיין ופסול ליתנו אבל הכא שכבר נתנו כשר דיעבד או דהתם הכוונה פסול דצריך לחזור וליתנו אבל כאן דאין תקנה להכשירו כשר, רק כוונת התוס' דאי דיעבד כשר לא הוי מתקני לומר בפני נכתב ולא עוד שתקנו דאי לא אמר פסול וכיון דדיעבד כשר לא הוי מתקנים שיאמר ואי לא אמר שיפסל:

בא"ד ותימא לר"י. לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר בפני נחתם הוא אף שכבר העיד על הכתיבה א"כ ממילא חתימה לשמה הוא מ"מ צריך להעיד שחתמו העדים על הכשירו של גט שנכתב לשמה דלמאן דבעי חתימה בגט בעינן שיחתמו שנים על כל הכשר הגט וכיון דבעי לשמה צריך שיחתמו גם על לשמה, ולפי זה לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה רק חתימה א"כ אין צריכין להעיד על הכשר לשמה בכתיבה כיון שאין צריך רק חתימה לשמה לאפוקי שיכתב ויחתם לשם אחר ונמלך וגירש זה ולפי זה לר"מ אי מעיד שנכתב לשמה ע"כ חתמו העדים לשמו דהא זה שנכתב עבורו מסר הגט לשליח ועדים אין חותמין אלא א"כ קראוהו ובציווי הבעל דבר אפילו בשטרות ולפי זה לר"מ בחד סגי או בפני נכתב או בפני נחתם והיינו דנקט לקמן בברייתא ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא קתני כמו במתניתין רפ"ב ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול משום דלר"מ דוקא בלא אמר תרווייהו הוולד ממזר דבכל חדא מנייהו סגי ולכך מתניתין דקתני צריך שיאמר תרווייהו ואי לא אמר חד פסול ע"כ דלא כר"מ. ואפשר לומר עוד דאם כתוב הגט בכתב יד הבעל כתיבתו כחתימה כמו שכתבו התוס' בד"ה שלשה ובכה"ג סגי שיאמר בפני נכתב לחוד, ולפי שר"מ מחליט דהוולד ממזר נקט שלא אמר כלום אבל אי אמר על הכתיבה בלבד פעמים שאינו ממזר, אבל ממתניתין קשיא לי' שפיר דקתני צריך שיאמר תרווייהו גם יש לומר דהך ברייתא לאו כר"מ לגמרי רק כר"מ דכל המשנה אבל בהא לא סבר כר"מ דלא בעי כתיבה לשמה בא"ד אבל לרבה קשה דלית לי' טעמא דאיחלופי וכו' כדפירשנו לא ידעתי לכוון דבריהם בזה דמה ענין זה להך דלעיל שם בקשו לומר דרבה יסבור בפני נחתם משום קיום בלבד ולא מוקי כלל כר"מ ועל זה כתבו דע"כ מוקי לה משום לשמה דאי לקיום ומהני ידעתי תיקשי לפי המסקנא רבה מ"ט לא אמר כרבא לגמרי דאפילו בפני נכתב לאו משום לשמה רק משום איחלופי ומזה מוכח דרבה גם בחתימה מפרש משום לשמה ולא מהני ידענו. אבל כאן דאליבא דר"מ קיימינן דס"ל דבעי חתימה לשמה א"כ פשיטא דלא מהני ידענו ולא בעי בפני נכתב לאיחלופי וליכא למימר דר"מ יסבור כרבא לגמרי דלא חיישינן לאין בקיאין כלל רק משום קיום דפשיטא דבהא לא נחלקו ר"מ ורבנן אי תקנו בפני נכתב משום לשמה או משום קיום וכיון דלר"מ משום קיום הוא וודאי דלרבנן ג"כ מהאי טעמא הוא. ועוד הוי רבה ורבא כתנאי דר"מ ורבנן. ועוד כיון דר"מ מפרש הטעם משום קיום היאך יחלוק רבה על ר"מ כיון דלא מצינו דרבנן פליגי וליכא למימר דע"כ רבנן פליגי כיון דס"ל ידענו לא מהני כדמוכח ברפ"ב כמ"ש לעיל א"כ לק"מ קושית התוס' דר"מ באמת כרבא ורבה כרבנן דרפ"ב וע"כ דפשיטא להו דלא נחלקו ר"מ ורבנן בפלוגתא דרבה ורבא א"כ בלא"ה אין לומר לר"מ בפני נכתב לאיחלופי כיון דבעי חתימה לשמה ע"כ לא מהני ידענו ולא בעי בפני נכתב לאיחלופי וצ"ע:

בד"ה שלשה וכו' דשמא כתבו להתלמד. לכאורה קשה דאטו התם מיירי בגט שהובא לפנינו ואנו מסופקין בו כיצד נכתב תדע דהא ר"א מכשיר באין עליו הא ופשיטא