תפארת יעקב על גיטין קפח

חולי' מן הבור מועלין בו אף שהקדישו במחובר, א"כ ת"ק דס"ל אין מועלין בשערו תיקשי לי' הא אי גזזם מועלין בשערו ואדרבא עיקר דרך מעילה בשער הוא בתלוש, והיאך פסק ותני אין מועלין בו ועוד גם בעבד גופי' נמעול כל שעשה מלאכה בתלוש והוא נהנה ממעשה ידיו דהא נהנה מהם בתלוש, וע"כ דכל שהקדיש במחובר שוב אין בו מעילה תדע דהא ילפינן התם חטא חטא מתרומה ובהדיא לגמרי מדמינן לה התם לתרומה וכל שתרם במחובר אין מועלין אפי' אח"כ תלשו, אלמא דבתר שעת הקדש אזלינן ומהאי טעמא בתלוש וחיברו הוי כתלוש לענין מעילה אף דבעלמא הוי כמחובר משום דמתרומה ילפינן וכל שתרם בתלוש אפי' חיברו אח"כ הוי תרומה דגידולי תרומה תרומה וה"ה במעילה, וכמו כן לענין שבועה בגפנים טעונות אף דהשתא תלושין הן דאל"כ הוי הילך מ"מ בתר שעת מסירה אזלינן כיון דמעיקרא מחובר היו לא מהני אפי' תלשן אח"כ מן המחובר:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדיא דהך פלוגתא דהכא בשערו בעודן מחוברין דוקא אבל כשגזזן לכ"ע מועלין בהן והביא ראי' מהא דאיתא במעילה הדש קלעילין בשדה הקדש מעל דאבקא מעלי להו ע"ש, ובאמת אין זו ראי' כלל דהתם הכוונה שאבק השדה תלוש הוא שאינו מחובר לעיקרו וכבר נעקר הוא מן הקרקע וגם כמה פעמים הרוח מביאו ממקום אחר ונהנה הוא בו שהוא יפה לדישה והרשב"א ז"ל העתיק מעלי להו והיינו לקטנות, וזה אינו רק שם אמרו מעלי לה והיינו לדישה והדש בשדה נהנה הוא באבק שהוא תלוש וגם בשעת הקדישו תלוש הי':

וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מעילה הלכה ה' וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו' נטל מאבקה ונהנה בו ופגמה מעל הדש בשדה הקדש מעל שהאבק שלה מועיל לדישה וכו' ומעתה אי ס"ד דטעמו לפי שהאבק מועיל לקיטניות קשה חדא דלא זכר מה הי' דבר שדש בשדה, ועוד שכתב בהדיא שהאבק מועיל לדישה, ועוד אי ס"ד דכל שתלש מן המחובר ונהנה מועלין בו למה כתב מעיקרא נטל מאבקה ונהנה בו אבק מאי בעי כאן, בשלמא בדישה דאח"כ זכר אבק שהאבק מועיל דוקא אבל מעיקרא ה"ל לומר נטל מעפרה או עקר חולי' ולמה לי דקתני אבק דוקא, וע"כ דכל שהקדיש במחובר אפי' תלשו אין בו מעילה דילפינן מתרומה כנ"ל, רק אבק של השדה שאני דמעיקרא נמי תלוש הוא שהוא תיחוח ונעקר ונתלש ואינו מחובר לקרקע, הלכך דוקא נטל מאבקה מעל וכן הדש בשדה אפי' לא נטל כיון שהאבק יפה לדישה הרי נהנה באבקה שהוא תלוש וגם פגם בשעת דישה, וזה ברור לפע"ד, ולענין מה דקשיא להו בבור דמועלין בו היינו נמי בעפר תיחוח ונטשטש ע"י המים שבו והוי כתלוש ואם נטל ממנו מעל והרי עיקר דין זה נשנה שם בכללה דשאר דברים תלושין דמועלין בהם ולא הוזכר שם דבר זה רק להורות דגידולי הקדש כהקדש, אבל כל שהי' בור ריק ונתמלא מים אין מועלין בהם ורישא תני דאי היו בו מים בעת הקדש מועלין בו ובמה שבתוכו ונקט בו משום כלהו דחשיב התם, ובבור נמי משכחת לה בעפר המטושטש ונימוח שבו מחמת מימיו דחשיב כתלוש כנ"ל, וז"ב:

ודע דהרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מעילה פסק דמקדיש עבדו אין מועלין אפי' בשערו והיינו כדמסיק הכא דכמה דקיימי אשבוחי משבח, ואולם פ"ו מהלכות עירוכין וחרמין פסק במקדיש עבדו דאסור להנות בו עד שיפדה, וצריך לומר דס"ל כמו שכתבו התוס' לעיל דבמחובר מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, אבל לא ידעתי דבכל הנך דאסור להנות ואם נהנה לא מעל כתב הרמב"ם ז"ל בפי' שם כך כמו מעיין היוצא משדה הקדש ושמרים של הקדש שנתן עליהם מים, ואולם במקדיש עבדו כתב בפשיטות אין מועלין ולא זכר דאסור להנות אפי' בגופו ואם נהנה אפי' בשערו לא מעל, ואולי סמך על מה שכתב בהלכות עירוכין. בגמרא איתבי' ר' אבא לעולא וכו'. יש לדקדק היאך ס"ד לדמות מפקיר וחי למת בלא יורשין דבחי אמרינן דלא פקע איסורא מיני' אבל במת ואין לו יורשין ע"כ פקע איסורא מיני' ג"כ ואין צריך שיחרור, ועוד יש לדקדק תיקשי לי' לאבא שאול במה נפשך אי ס"ל דצריך שיחרור מ"ש גדולים דיצאו לחירות מי כתב גט שחרור לאלו, ואי ס"ל דלא בעי גט שחרור קטנים נמי, ובאמת התוס' הרגישו בזה וכתבו דס"ל לאבא שאול דקטנים מיקרי רשות רבן עליהם, והוא דחוק מאד כיון שמת איזה רשות רבן יש עליהן ותיכף ב"ח הם ואין אחר יכול לזכות בהם כלל:

ונראה לי דעיקר הקושיא מרבנן דאבא שאול וודאי ס"ל דדוקא מפקיר וחי צריך שיחרור דלא פקע איסור בהפקירו. אבל במת דפקע מיני' ע"כ ממילא כל מי שזוכה בממונא זוכה באיסור ג"כ דפקע מרבו ונעשה הפקר מעצמו כיון שאין לו יורשין, הלכך גדולים שזוכין בממון זוכין באיסור ואין אחר יכול לזכות בהם אבל קטנים דלאו בני זכי' נינהו כל שמחזיק בהם זכה בממון ואיסור אבל ת"ק דלא מחלק בין גדולים לקטנים ע"כ דס"ל שאין הטעם מכח זכי' דלפי שפקע זוכין באיסור דקטנים לאו בני זכי' נינהו וע"כ דבהפקר פקע איסורא לגמרי ואין צריך זכי' ושחרור כלל דאל"כ אלא דבהפקר לא סגי לאיסורא רק לפי שמת ע"כ פקע מיני' ונעשה הפקר א"כ קטנים לאו בני זכי' נינהו ומי כתב גט שחרור להם, ודוקא גדולים כיון שנעשה הפקר ע"כ זכו מן ההפקר אבל קטנים דלא זכו מי כתב להם שחרור ואהא משני עבדא כי אשתו דמיתה מתרת כשחרור אבל אבא שאול סובר דאין מיתה מתרת רק במת ע"כ פקע מיני' ונעשה הפקר וכל שקודם וזכה זכה בממון ואיסור, וקטנים דלאו בני זכי' נינהו כל שהחזיק זכה בהם אבל בחי אינו יכול להפקיר איסורא כלל וצריך שחרור, ועמ"ש בסמוך:

שם אי הכי הפקיר עבדו ומת נמי. לכאורה תמוה דפשיטא דהך ברייתא קשיא לאמימר בכל אופן דס"ס קתני דקנו עצמן בני חורין ויהא איך שיהי' מ"ש מפקיר ומת ממת בלא יורשין, ונראה לי דהכוונה כך דבלא"ה יש לומר דסובר אמימר דאין מיתה מתרת כלל רק הטעם דמיתת זה מהני הוא כמו שכתבתי מקודם דדוקא מפקיר וחי צריך שחרור שאין החי יכול להפקיר רק ממון ולא איסור אבל במת ע"כ ממון ואיסור מופקר הוא, וכשיש לו יורשין יורשין הכל אבל כשאין לו יורשין ע"כ הכל מופקר הוא הלכך העבד שזוכה בממון זוכה גם באיסור דשניהם יחד מופקרין ובאין כאחד ליד הזוכה, וזהו במת בלא יורשין אבל במפקיר ומת דמעיקרא כשהפקיר לא פקע איסור וזכה העבד רק בממון ונשאר איסורא לרבו, ועכשיו שמת והופקר גם איסורא מ"מ איסורא גרידא לאו בר זכי' הוא ולכך אין לו תקנה, ואמימר באמת כאבא שאול ס"ל והכל מטעם זכי' הוא, אבל השתא דחדית לן דר"י דס"ל צריך כת"ק ס"ל ומיתה מתרת ג"כ לאו מטעם זכי' א"כ מפקיר ומת נמי, ועמ"ש בתוס' בד"ה אלמא:

בתוס' בד"ה קטנים וכו' והכא לא שייך האי טעמא וכו' ר"ל דאי הוי שייך הכא ההוא טעמא אף דלא שייך לומר דמפני דרכי שלום שרינן איסורא דאורייתא שיזכו עצמן ב"ח מה דמדינא אינו כן דמ"מ כיון שאסור לזכות בהן מפני דרכי שלום ממילא לא יזכה בהן אחר וכשיגדלו יזכו בעצמן מן הדין, לזה כתבו דלא שייך בכאן סברא דדרכי שלום כלל:

בא"ד דהא בפ"ק דקידושין. ואף דלקמן קאמר רבא בהדי' צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו יש לומר מדרבנן מפני דרכי שלום והכא לא שייך זה אבל אי נימא דמדינא זוכה בפקח קשיא הך דקידושין:

אמנם בעיקר קושית התוס' נראה לי לומר דכמו דחזינן דיש חילוק בין תופס לעצמו דקונה אפי' היכא דחב לאחרים משא"כ תופס בשביל אחר אף דזכין לאדם שלא בפניו מ"מ היכי דחב לאחרים לא זכה ש"מ יד דידי' עדיף לקנות מהיכי דיד אחר קונה עבורו לא אלים כ"כ, ולפי זה יש לומר דיד דקטן לא אלים כ"כ אפי' יד דידי' כיד גמור הלכך היכי דקונה דבר שאינו חב לאחרים כלל יכול לקנות ביד גרוע דידי' כגון לולב דזה המקנה רוצה שיקנהו ואחר אינו יכול לזכות בו, הלכך כיון דלא חב לאחריני כלל יכול הקטן ג"כ לזכות אבל היכא דחב לאחריני כי הכא אין יד הקטן לזכות בעצמו דיד דידי' גרוע ואולי לזה נתכוונו התוס' ג"כ:

בד"ה וכי מי כתב גט שחרור לאלו וטעמא דאבא שאול כו'. ולפי מה דמשני דעבדא כו' כי אשתו צריך לומר דאבא שאול באמת סובר כשמואל ותליא ברשות רבו וקטנים רשות רבן עליהם, אבל אי יסבור מיתה מתרת מה סברא יש לחלק בין קטנים לגדולים, אבל כבר כתבתי בש"ס לפרש בדרך אחר ע"ש:

בד"ה אלמא אמר אמימר וא"ת וכו' עד לבסוף. ועמהרש"א מה שהאריך להקשות בזה, גם כפי הגירסא מרבנן ואבא שאול קשה דלמה להו להזכיר רבנן ואבא שאול דהא בהך ברייתא עסוקין והוי להו לומר מהך ברייתא, אבל אני אפרש דברי התוס' דהם מפרשים דעיקר הקושיא כאן אי הכי מ"ש מת בלא יורשין מפקיר ומת נמי יצא לחירות במיתת האדון