תפארת יעקב על גיטין קפה

דאורייתא הוא רק דרבנן כמו איסור קניית עבדים דאשה ובשניהם אינו רק לכתחילה ודיעבד משוחרר וקנוי דלא אסרו רק לכתחילה וכל זה ברור לפע"ד:

וראי' ברורה לדברי דהא בברכות דף מ"ז פריך עלה דהוי מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני, ודבר תימה הוא דלא מצינו במצוה הבאה בעבירה בעלמא דמהני לרבים ואטו אם אתרוג הגזול במקום שאין שם אלא הוא ורבים צריכין לו מותר לצאת בו, גם יש לתמוה למה כאן תירצו בפשיטות מצוה שאני ולא הקשו דהוי באה בעבירה, גם יש לדקדק דשם אמרו לדבר מצוה שאני והכא אמרו מצוה שאני, תו קשיא התם מה ענין הך קושיא לר"א להך מימרא דריב"ל תשעה ועבד מצטרפין:

לכן נראה לי ברור דודאי כיון דעיקר עבירת השיחרור שהוא מפקיע עצמו במעשה שיפטר אח"כ ממצות עשה הלכך כל שיש מצוה בגוף השיחרור שהשיחרור בעצמותו מצוה לא אמרו רבנן כלל וליכא איסורא כלל , והיינו הך דהכא דמיירי לפי מסקנא דברכות דלית הלכתא כהני שמעתתא דתשעה ועבד אין מצטרפין כלל ולא מהני רק שישלים למנין עשרה ישראלים, וכה"ג גוף השיחרור מצוה הוא דתיכף בשיחרורו נגמר המנין ובי עשרה מישראל שכינתא שרי' משא"כ התם בברכות בס"ד דתשעה ועבד מצטרפין והך דר"א מיירי שהי' ח' ישראלים ושני עבדים ושיחרר חד דהשתא בשיחרורו עדיין ליכא מצוה רק שיועיל שיוכל אח"כ לצרפו לתשעה אבל אין כאן מצוה רק בעת הצירוף בשעת התפלה לא בעת השיחרור כי כל כמה שלא נצטרף בתפלה אין כאן עשרה כלל כי פשיטא דרק בתפלה כשמתפללין ביחד מצטרף ולא דנתשבי' כעשרה מישראל דשכינתא שריא בלא"ה וכל שלא יתפללו לא יהא כאן עשרה כלל ואין השיחרור בעצמותו המצוה והיינו דמשני לדבר מצוה שאני, אפי' אין השיחרור בעת השיחרור מצוה אבל מועיל הוא למצוה אח"כ שיתפללו בציבור ע"י זה, וע"ז מקשה הא מצוה הבאה בעבירה הוא דמ"מ מעיקרא לא הי' מצוה בשיחרור רק עבירה ואח"כ דיהא מצוה ע"י עבירה באה דבשלמא אי הי' מצוה בגוף השחרור ליכא עבירה כלל, אבל כיון דאין השיחרור מצוה ואח"כ יהא מצוה באה המצוה ע"י עבירה ומשני מצוה דרבים שאני ואפי' ליכא מצוה בעת השיחרור רק שיועיל אח"כ למצוה דרבים שוב ליכא עבירה, אבל בלי מצוה דרבים אז לא מהני רק אם השחרור בעצמותו מצוה:

והיינו דמשני הכא בפשיטות מצוה שאני דכיון דמיירי למסקנא דתשעה ועבד אין מצטרפין ורק חד עבד הי' שם, א"כ השחרור בעצמותו מצוה דתיכף השלים שיהיו עשרה מישראל ושכינה שורה ולא מקשה הכא דהוי מצוה בעבירה דליכא עבירה כלל, ולפי זה עכ"פ מוכח דאינו רק דרבנן דאי מדאוריי' איכא איסורא פשיטא דליכא לחלק בין דבר מצוה, דחזינן מצה של טבל אסור לאכלה לצאת בה בפסח ולא מהני מצוה:

והשתא ממילא לא קשי' מה שהקשו התוס' שם בברכות על בעל ה"ג שכתב דמי שאירע לו אבל ביו"ט שני אין יו"ט דרבנן דוחה אבילות דאורייתא, והקשו התוס' דהא חזינן דמצות תפלה דרבנן דחי עשה דאורייתא, ולהנ"ל לק"מ דפשיטא דהך דר"י א"ש נמי אינו רק דרבנן ור"י א"ש הוא דחדית לן דאי היה זה איסור גמור בפשיטות, א"כ הוי מקשה התם מדר"א אדר"א דס"ל חובה וע"כ אף דהוא חובה אין הכרח שיהא אסור לשחרר בפרט שיש קצת מצוה שמתחייב במצות קמש"ל ר"י א"ש דיש איסור בזה דמפקיע עצמו ממצות עשה כמו ציצית דרב קטינא הנ"ל, ועל כרחנו אנו צריכין לומר דמה שכתב הר"ן ז"ל דלאו עשה גמורה היא אין הכוונה דעיקר העשה דלעולם בהם תעבודו אינה עשה גמורה שהרי מנאה הרמב"ם ז"ל במנין המצות מצוה רל"ה, ואי הי' דעתו לחלוק על הרמב"ם הי' לו לזכרו כדרכו, וע"כ הכוונה דמה שעובר בעשה אינו עובר בעשה גמורה כמו העובר על מצות תפילין וסוכה וכדומה רק כמש"ל:

והנה ראיתי להרב מהרש"א שם בברכות שעמד בדברי התו' בקושיתם על בה"ג דהא דוקא במצוה דרבים דחינן הכא, ודחק דשמחת הרגל הוי כמו דרבים, וחזר והקשה מהך דחתן דריש כתובות דהתם לא הוי דרבים, ובאמת דברי התו' ברורים דהתם לא בעינן מצוה דרבים רק משום מצוה הבאה בעבירה וזה לא שייך כלל בהך דאבילות דיו"ט בעצמו חל עליו ועל כל העולם ולא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה רק בלולב שנוטל הגזול וכיוצא בזה אבל לא בשמחת יו"ט דמעצמו חל עליו יו"ט וכל דלא איכפת לן דידחה דרבנן דאורייתא שוב אין זה בגדר מצוה הבאה בעבירה, ודוק היטב, אבל לפי הנ"ל ודאי דברי בה"ג נכונים דהך איסור דמשחרר עבדו ג"כ לאו דאורייתא הוא רק איסורא דרבנן בעלמא ולא ענשינן עלה רק בעידן ריתחא כדאיתא פרק התכלת ופשיטא דעובר עשה גמורה דהוי עבריין גמור:

והשתא ממילא לא קשיא מהך דמי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דכופין לשחררה משום מצוה לקיים דברי המת דהתם כיון דבעת השיחרור נעשית המצוה והשיחרור בעצמותו מצוה הוא לא אסרו כלל אפי' לאו מצוה דרבים:

ולפי דרכינו הנ"ל יש ליישב קצת מה שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דתירץ דלכך מהני הכא מצוה דעיקר האיסור משום לא תחנם הנאמר בכנענים וכיון דהוא לצרכו לא הוי חנינה, והרשב"א ז"ל תמה עליו ע"ש, ולא קשיא מידי דודאי לא נתכוון הרמב"ן לאסור חנינה רק כוונתו שאסרה תורה חנינה רבה כזו, אבל מה שיש לתמוה עליו הוא מהש"ס דברכות הנ"ל דמאי מקשה מצוה הבאה בעבירה הוא הא כיון דהוא לצרכו מותר, ולפי דרך הנ"ל יש ליישבו דדוקא אם השחרור בעצמותו לצרכו מותר אבל אם השחרור אינו לצרכו רק שיוכל לבוא אח"כ איזה צורך לא מהני, דהצורך אח"כ יהא מצוה הבאה בעבירה, ומשני מצוה דרבים שאני, אבל הכא דהמצוה היא בעת השחרור לא הוי מצוה הבאה בעבירה כלל כנ"ל, אך לפי מה שכתבתי דאין זה איסור גמור כלל אין צורך לסברת הרמב"ן ז"ל דבלא"ה לק"מ:

שם בהני תלתא מילי וכו'. נראה לי ליתן טעם בזה דבהך דמפקי עבד לחירות כיון שכל אדם הוקצב פרנסתו כדאמרינן במס' ביצה הלכך לזה הוקצב פרנסתו ע"י עבדיו שיעבדו לו וימציאו לו פרנסתו וזה שמוציאם לחירות נחסר לו ממה שהוקצב לו מה שהי' משתכר ע"י עבדיו ששיחרר ולכך יורד מנכסיו, וכן מאן דמסייר נכסי בשבת כיון דכתיב אם תשוב משבת רגליך ממצוא חפצך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב ודרשו על זה שנותנין לו נחלה בלי מצרים, מכלל הן אתה שומע לאו, שאם יפקח על עסקיו בשבת ירד מנחלתו, וכן נמי מאן דקבע סעודתא בעידן בי מדרשא כיון שכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני א"כ זה שמבטל התורה מחמת תענוגים רבים יבוא לידי כך שלא יהא לו להתענג ומייתי עלה ראי' דס"ד דליכא איסורא בהא דעונג שבת מצוה הוא, לכך מייתי ראי' דאיסורא הוא וממילא דינו לירד מנכסיו ולכך לא מייתי רק תלת ולא הך דקבע בע"ש כי אף דאיכא איסורא אינו ענין לירד מנכסיו רק כשאר איסור, כנ"ל:

שם מ"ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. רש"י ז"ל פירש כיון שיש במשמע בדבריו, דליהוי עם קדוש לכך לא קדיש לימכר משא"כ בהמה טמאה דלא שייך בגופה לשון קדושה וכתב עוד אח"כ דאפי' אמר בהדיא דיהא קדוש לימכר הוי כמתפיס תמימים וכו', והקשו עליו בתוס' קושיות חזקות, ואף שכתבתי ליישב קושיות התוס' רובם ככולם מ"מ לא מסתבר לי פירושו מדמקשינן עלה מהך דהמקדיש נכסיו וקשה שאני התם דודאי לא לעם קדוש קאמר דהא כללא כייל כלהו נכסי דלא שייך בהו קדושה, גם פי' התו' דחוק מאוד כמו שאבאר בתוס' ועוד אבאר לקמן בגמ' מה דקשה לפירש"י:

. ומה שנראה לי בפי' סוגי' זו דודאי כל הקדש בדק הבית לא קנוי גופו להקדש רק קדושת דמים דאי קדושת הגוף לא הוי בר פדי' כלל וכן בר מכירה אמנם המקדיש בהמה טמאה אותו המקדיש בודאי סילק עצמו גם מגופה רק הקדש ב"ה אינו נתפס בקדושת גוף רק קדושת דמים לימכר והגוף תלוי ועומד וכשמוכרין אותה לאחר זה הלוקח קונה אותה לגמרי גם גופה לפי שהמקדיש סילק עצמה ממנה לגמרי וזהו דוקא בבהמה טמאה וכה"ג, אבל עבד כל שסילק המקדיש ממנו כל כחו אפי' מגופו הרי זכה העבד בעצמו בגופו וממילא יצא לחירות והיינו דקאמר גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר דהיינו שנימא דנתכוין ליתן דמיו להקדש דכך לא אמר דליהוי עם קדוש קאמר, והיינו משום דבעינן בלישני' לשון שיחרור והרי לא אמר, ועל זה קאמר דיש בלשונו לשון שיחרור או דהכוונה דס"ד דנתכוין שיהא דמיו להקדש ואי דעבד קונה גופו יצטרך ליתן דמיו להקדש ואהא קאמר דלדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר שיזכה בגופו ויצא לחירות:

והיינו דפריך ממקדיש נכסיו והיו בהן עבדים דליכא לאוקמא באומר בפי' דיהא קדוש למכר דבמה נפשך אי יש בלשון הזה לשון סילוק שהוא מסתלק מגופו לגמרי א"כ כיון דאין ההקדש קונה הגוף ממילא זכה העבד בעצמו ואי אין בלשון הזה לשון סילוק מגופו, א"כ היאך מהני שיחרור הגזברין