תפארת יעקב על גיטין קפד

הוי מהני מה דמיתזלא דמ"מ הי' כובשה ת"י לבוא אלי' בצינעה לזה בא לפרש דלא מצי פרקי הכוונה שהי' רוצה יותר מכדי דמי' ואין פודין השבוין יותר על כדי דמיהן וכיון דשדר לה גיטא דחירותא מיתזלא באפי' ויתננה להם בכדי דמי' כנ"ל:

שם הוי כייפנא לי' למרי' וכו' כי הא מודה ר"י וכו' יש . לדקדק כיון דמסיק לקמן דטעמי' דאביי שיכול למוסרה לעבד ומנטר לה, א"כ אפי' בלי דר"י א"ש היאך יכוף לשחרר כיון שיכול למסרה לעבד ואי דלא סגי בהכי א"כ אפי' לר"י א"ש נמי כמו בשפחה דבסמוך, ורחוק לומר דע"י עבד מנטר ולא מנטר ואי לאו דר"י א"ש לא הוי סגי לן בנטירותא מועטת רק משום דר"י א"ש סגי לן בהך נטירותא דא"כ למה לא הוזכר בדברי אביי שמסרה עכ"פ לעבד למינטר אותה:

ונראה לי דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבינא דטעמי' דרבינא כל דאיכא איסורא ממילא מחוייבין ב"ד לעשות טצדקי לאפרושי מאיסור, וטעם הפקר סנהדרין שייך בזה, והם אינו עוברין על עשה כלל דלאו אדונים נינהו לעבד זה, והשתא הסנהדרין הפקירו אותה שלא ישתעבד בה וממילא ליכא עשה גם לדידי' דלעולם בהם תעבודו כיון שאינו משתעבד בה ואינו עובר בעשה ליתן לה שיחרור כמו שכתבו התוס' בד"ה כל המשחרר להדיא ולאביי הוי ס"ד דס"ל דעיקר האיסור הוא על שטר שיחרור שנותן לה ובזה עובר בעשה והיינו דמקשה מהך דשפחה חצי' ב"ח שכפו את רבה משום מנהג הפקר ש"מ דכל שאינו משתעבד בה ליכא איסור עשה ואהא משני דדוקא התם דלא חזי' לא לעבד ולא לב"ח ולאו איהו קא גרים בשיחרור הזה דמה הי' לו לעשות אבל הכא כיון דאפשר דמייחד לה לעבדו ולא היינו צריכין לשחרר כלל והוא שלא עשה כן איהו קא גרים במה שסנהדרין הפקירו אותו וכופין לשחרר ועבר מצות עשה והוי כמי שהפקיר ושיחרר אח"כ דודאי עבר כיון שהכל נעשה על ידו משא"כ בשפחה לאו איהו גרים דמה הוי לי' למיעבד אבל השתא אין סומכין למוסרה לעבד כיון דלא מסר לה עד עכשיו ולא חש לזה אין מאמינין לו בזה ואין סומכין בפרט שכבר יצאה וקלקלה עם כמה אנשים לא יועיל נטירת העבד כלל רק הכוונה דמתוך שהי' יכול למוסרה מתחלה לעבדו שלא תבא לידי כך כלל עובר בעשה כשיתן גט שיחרור:

שם מעשה באשה אחת. רבים תמהו לפי דעת הרשב"א שכתב פ"ק דשבת דלכך היו כופין את הרב לשחרר חצי עבד וחצי ב"ח ולא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דבחצי' עבד אינו יכול לשעבד בו וליכא בזה משום לעולם בהם תעבודו ולא עבר עשה בשיחרור. והשתא מאי מקשינן הכא לאביי מהך שפחה דהכא, דהכא ליכא עשה כלל דאינו יכול לשעבד בה. והנה לפי מה שכתבתי מקודם דהא גופא מקשה דעכ"פ מוכח דהיכי דאינו יכול לשעבד בה לא עבר עשה בשיחרורו א"כ הכא מפקיעין אותה ממנו הסנהדרין ושוב אינו עובר עשה דאינו יכול לשעבד בה ובהפקר סנהדרין וודאי ליכא עבירת עשה דלאו שפחה דסנהדרין היא אך עכ"פ לא הוי לי' לומר התם לא לב"ח חזי' כיון דבלא"ה התם אינו יכול לשעבד בה להרשב"א הנ"ל ומ"מ אינה קושיא דכיון דהוצרך לומר עכ"פ דהכא אפשר דמייחד לה לעבדי' כנ"ל נקט האמת דהתם לא אפשר ואפי' הי' יכול לשעבד בה מן הדין בעלמא מותר לשחררה:

אמנם בלא"ה תמהני מאוד על תמיהתם דפשיטא דלא קשיא ולא מידי להרשב"א ז"ל דלא קאמר הרב ז"ל רק בחצי' עבד דמן הדין אינו משתעבד בו מכח חצי ב"ח שבו, ואף דס"ל לב"ה עובד את רבו יום אחד היינו למשנה ראשונה דאין כופין את רבו לשחררו תקנו שיעבוד רבו יום אחד והיינו דקאמר לקמן תקנתם את רבו דתקנה הוא לרבו לעבוד בו יום אחד, אבל לב"ש ולמשנה אחרונה דהיו מפקיעין אותו לגמרי ממנו אפילו קודם שמשחרר אינו משעבד בו כלום וכ"כ הרשב"א ז"ל לקמן דף מ"ב בד"ה נגחו שור וז"ל דאילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו אפי' בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו ומעשה ידיו לעצמו הן עכ"ל, והשתא זהו בחצי' עבד אבל בחצי' שפחה דאין כופין את רבה כלל אפי' למשנה אחרונה ממילא משתעבד בה לחצאין עכ"פ או עובדת יום אחד כפי דברי ב"ה למשנה ראשונה וכיון שכן פשיטא דאיכא בה עשה דלעולם בהם תעבודו ואסור לשחררה וזה ברור:

בתוס' בד"ה כל המשחרר והא דקאמר וכו' הנה לא נתבאר כוונת דבריהם דאי משום מצוה לקיים דברי המת יכול לעבור בעשה, א"כ למה להו כ"ה שאני התם משום מצוה ואי דלא משמע להו לעבור בעשה משום מצוה כזו א"כ מה הועילו בתירוץ זה אכתי במה שאין משעבדין עברי בעשה, וראיתי להרשב"א ז"ל שהבין דבריהם דהאב עצמו שיחרר אותה בדיבורו והקשה עליהם שאין בלשון הזה לשון שיחרור, ודבריו תמוהין דבהדיא מבואר בתוס' דמה שאין משעבדין בה משום מצוה לקיים דברי המת הוא ולא משום שנשתחרר במאמר האב:

לכן נראה דכוונתם כך דליכא עבירת עשה רק כשעושה מעשה אבל פשיטא דמי שיש לו עבד אין עליו חיוב לשעבד בו ואי ישב בטל ולא ישעבד יעבור בעשה, זו לא שמענו מעולם והלכך כיון שצוה האב שלא ישעבדו מצוה לקיים דבריו שלא ישעבדו בה כיון דמניעת השיעבוד אין עוברין בעשה וממילא אין רשאין לשעבד בה משום צוואת האב וממילא יכולין לשחרר ג"כ כיון דאסורין לשעבד מכח צוואת האב שוב ליכא עבירת עשה בשיחרור, וז"ב:

בא"ד וחציו עבד וכו' התם כדדרשינן הכא משום מצוה דרבים. דבריהם מחוסרי הבנה דמהו זה הלשון כדדרשינן הכא וכי איזה דרש דרשו כאן ולא אמרו לקמן רק מצוה שאני, ואפי' אי כוונתם מצוה דרבים כמ"ש מהרש"א אבל עכ"פ כך הוי להו לומר כדאמרינן בסמוך מצוה שאני או מצוה דרבים שאני גם לא ידעתי המשך דבריהם לדברים הקודמים, וכבר נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שהעתיק דבריהם והקשה על דבריהם ולא סגי לי' רק להביא גם הך סוף דבריהם ש"מ דהבין שענין אחד הוא , ונראה לי דהמשך דבריהם כך לפי שראו בכאן דרצו להתיר לשחרר משום להציל מעבירה ואביי לא נחלק רק לפי דיכול למסרה לעבדו וכמו כן בחציו עבד חזינן דמשום שבת כופין לשחרר ולא משגחינן בעשה הוי ס"ד לפרש גם הך דיתומים הטעם דמשום מצוה לקיים דברי המת לא משגחינן בעשה, ועל זה כתבו דהא ליתא דהא דיתומים משום דליכא עשה כלל כנ"ל והך דחציו עבד הוי מצוה רבה כדדרשינן, והיינו כמו שדרשו שם במשנה ובשאר מקומות שהביאו התוס' לקמן שם ע"ש, והכא משום דהוי מצוה דרבים לאפרושי רבים מאיסורא אבל משום מצוה גרידא לא עקרינן עשה כנ"ל המשך דבריהם. שוב אמרו לי דבמהר"ם שיף הגירסא כדשרינן הכא, וגירסא זו עולה יפה אף שאין כן בכל ספרי הש"ס שראיתי, ומ"מ אפי' לגירסא זו המשך דברי התו' כנ"ל, ועיין מה שכתבתי לקמן ע"ב בעיקר קושית התוס' בזה, דכל היכי דמצוה נעשית בעת השיחרור ממש לא בעינן מצוה דרבים דוקא, ולפי זה אם משחררין לקיים מצות אביהן שפיר דמי אפי' לא הוי מצוה דרבים:

ע"ב בגמרא הכי השתא וכו'. מה שיש להקשות על זה דא"כ אפי' אי לאו דשמואל היאך היה כופה את רבה, כבר כתבתי לעיל בגמ' בד"ה מעשה באשה אחת:

שם מיתבי מעשה בר"א וכו'. תמוה לי דהא בסמוך פריך ודילמא ר"א סבר לה כמ"ד רשות וקאמר לא ס"ד , והשתא הכא מאי קסבר אי לא ידע היאך ס"ל לר"א דלמא ס"ל רשות ואי ידע דס"ל חובה קשיא דר"א אדר"א, וביותר קשה בהך סוגיא דברכות דמ"ז דמקשה מהך דר"י א"ש והוי ליה להקשות מהך דר"א גופא:

לכן נראה לי ברור דהך עובר בעשה אין הכוונה כמו עשה דעלמא כמי שעובר על מצות סוכה ותפילין וכדומה דפשיטא דבכה"ג לא מהני שום מצוה ואפילו מצוה דרבים רק עבירת עשה דהכא הכוונה כהך דפרק התכלת דמלאכא אשכחי' לר' קטינא דמיכסי סדינא ואמר לי' ענשיתי אעשה ומסיק התם דהכוונה טצדקי למיפטר נפשי' מציצית אלמא דכה"ג שהוא עושה דבר דמיפטר נפשי' ממצות עשה במה שהי' מחויב בה אילו לא הי' פוטר עצמו קרי לי' דעבר עשה והכא גרע מהתם דאילו התם מעולם לא נתחייב רק שעשאה באופן שיפטר פטר אבל כאן כיון שיש לו עבד שיכול לקיים עשה והוא משחררו ונפטר מעשה עובר בעשה, אבל פשיטא שאין בזה איסור עבירת עשה דאורייתא דעלמא דהא לא אמרה תורה רק שמצוה לעבוד בעבדו הכנעני שיש לו ולא מי שאין לו עבד, וזה ששיחרר אין לו עבד ואין מצוה לעבוד בישראל, רק האיסור הוא שעשה מעשה להפקיע עצמו ממצות עשה שיפטר ממנה מה שהי' יכול לקיימה, ונראה שלזה כיון הר"ן ז"ל שכתב דלאו עשה גמורה היא דאל"כ לא הוי דחינן לה משום מצוה, וכן נראה לי מדברי הרמב"ם פ"ט מה"ע הלכה ו' שכתב האשה קונה שפחות ולא עבדים מפני החשד ואם קנתה אותם הרי זו קנתה גופם כאיש וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה וכו' ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו עכ"ל, ודבר תימה הוא האי וכן מאי עבידתי' וכבר עמד בזה בעל כ"מ שם, ולהנ"ל ניחא דסובר הרב ז"ל דהאי איסורא לשחרר משום דעובר בעשה לאו