תפארת יעקב על גיטין קפג

רבו נותן דמיו כמו ששנינו בתוספתא להדיא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו כמו שכתב הר"ן דלא כהרמב"ם פרק ח' מה"ע דמחלק בזה, שנית ס"ל דה"מ לפני יאוש אבל לאחר יאוש כל שהדין לרבו ראשון מכח דחזקי' אינו צריך ליתן דמיו כלל דאל"כ לא הועילו בתקנתם כלל דאכתי יפיל עצמו כשיקניטנו רבו כדי להפסידו כמו שאמרו גבי מדליק הגדיש, ועוד פעמים שלא יהא לו מעות ולא ישוב עוד לרבו, וכבר הוכחתי דבר זה לעיל בראיה ברורה דאל"כ תיקשי כל שיהא הדין לשום עבד לרבו ראשון סגי בכך דשוב לא יפיל עצמו לגייסות דיפדוהו לשם עבד ומאיזה צד יחשוב דיפדוהו לב"ח כיון דמצוה לפדות עבדים כבני חורין מסתמא יפדוהו לעבד כיון שיקבל דמיו מרבו ראשון וע"כ דלחזקי' אינו מקבל דמיו כלל מתקנת חכמים. והתוספתא אליבא דאביי לפני יאוש כמו שכתב הר"ן להדיא וכן ברמב"ם לא זכר רק בלפני יאוש דנותן דמיו:

ומעתה כל דברי התוס' מבוארים דודאי קשיא להו דקאמרי אנן כרשב"ג ס"ל את אי כרבנן ס"ל אנן לשום אמהתא וכו'. וקשה אליבא דרשב"ג ג"כ הוי להו להודיע לשמואל אי לשום ב"ח פרקוה או לשום אמהתא פרקוה וע"כ דלרשב"ג אין כאן שום נפקותא בהא רק לרבנן יש נ"מ דבהא תשתעבד ומהא לא, והשתא שפיר כתבו דאי נימא דלרשב"ג לשום עבד לרבו שני ניחא דדייק שפיר לפני יאוש הוי, והיינו דלא זכר בדברי רשב"ג כיצד פרקוה דלעולם לראשון ורבה נותן דמיה ואין נ"מ אבל אי לאחר יאוש מיירי כיון דלשום עבד לרבו שני א"כ הי' חייב ליתן דמי' ולשום ב"ח לרבו ראשון ואינו נותן דמיו דמכח הך דחזקי' כשהוא לרבו ראשון אינו נותן דמיו כנ"ל, א"כ אפי' לדעתם כרשב"ג היה להם להודיע כיצד פרקוה, וליכא למימר דלכך לא הודיעו משום דס"ס לא רצו ליטול דמי' שהיו רוצים לתתה לו במתנה, על זה כתבו דלא מסתבר שהיו רוצים ליתן אותה במתנה אבל למאן דמפרש בלאחר יאוש מכח דחזקי' לעולם לרבו ראשון אפי' לשם עבד בודאי קשה דמנא לן לפני יאוש דלמא אחר יאוש, ולדידהו דהיו סוברים כרשב"ג לא היו צריכין להודיע כלל דס"ס לרבו ראשון מכח דחזקי' ואינו נותן דמיו, כנ"ל, וניחא אחר יאוש כמו לפני יאוש, וזה ברור לפע"ד בכוונתם, ומ"מ כבר כתבתי בש"ס ליישב עיקר הקושיא אפי' למ"ד לחזקי' לעולם לרבו ראשון ע"ש:

בד"ה אלא אפי' גיטא דחירותא, כאביי ס"ל דלרבא כיון דאמר ישתעבד בעי גט שיחרור. לכאורה קשה למה יועיל גט שיחרור כיון דאחר יאוש הוא ורק לשני משתעבד, וצריך לומר דוקא כשאין לו רשות שום רב עליו אז לא מיקרי עבד אבל כל שיש רשות אחרים עליו אכתי לא פקע רשות רבו ממנו לענין שיחרור משא"כ לאביי זכה העבד בעצמו אחר יאוש ואין לו שום רשות רבו עליו לא בעי גט שיחרור כלל:

והנה מדברי התוס' מוכח דאביי ושמואל חולקין על רבא דאחר יאוש לא משתעבד לשני וקרא דוישב ממנו שבי לא דרשי כלל, אבל כבר הוכחתי לעיל דדעת הרבה פוסקים דבהא לא פליגי אביי ורבא כלל רק אביי לית לי' תקנתא דחזקי' לרשב"ג ורבא לית לי' תקנתא דמימנעי ולא פרקי לרבנן, גם באמת משמע הכי בש"ס לעיל דליכא מאן דפליג בהא דשבאי קונה בשבי' בחזקת מלחמה, גם הוי להו לש"ס להקשות לרבא משמואל דמוכח דס"ל דשבאי לא קני כלל:

לפיכך אני אומר דהא בהא תליא דשמואל לטעמי' דמפקיר עבדו אין צריך שיחרור כלל, הלכך נהי דשבאי קונה למעשה ידיו אבל הוא כבן חורין גמור הוא כיון דאייאש רבו מיני' אין צריך שיחרור כלל א"כ ישראל הקונה אותו מן השבאי הוי כשבאי ששבה ישראל גמור וקנהו ישראל ממנו דפשיטא שאינו משתעבד בו דלא מצינו ע"ע ישראל רק במכרוהו בגנבתו או מוכר עצמו, וכל זה בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל לקנות ע"ע מיד שבאי לא שמענו ואינו יכול רק לתבוע דמיו מן העבד כדכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו ולא שישתעבד עמו, אבל לדידן דקי"ל דצריך גט שחרור ממילא לכ"ע כיון דשבאי קני לי' ועדיין שם עבד עליו כל הקונה אותו משבאי הוי עבד גמור דידי' ומשתעבד עמו, כנ"ל ברור בזה:

בד"ה המפקיר עבדו אין להקשות וכו'. דבריהם צ"ע מאד חדא דהוי לי' להקשות תיכף למה לי שטר יפקירנו כמו דמקשה אח"כ בע"ע, גם מה שכתבו ומאי משני נמי התם כו' והא קושי' זו לא על שטר דע"ע דברייתא קשיא הא במשנה דקתני שטר דעבד כנעני קשה למה לי שטר יפקירנו, והנה לכאורה חשבתי דכוונת התוס' דודאי כיון דבפירוש אמר שמואל מפקיר אין צריך שטר ע"כ דסובר הפקר ושטר תרי מילי נינהו והא מהני והא מהני רק כיון דחזינן התם דמקשה למה לי שטר לימא זיל ש"מ דהא לא אמרינן זיל ושטר תרי מילי נינהו והא מהני והא מהני דאל"כ לא הוי מקשה התם מידי, א"כ תיקשי לשמואל למה לי שטר זיל מהני ושמואל לית לי' גופו קנוי דא"כ גם הפקר לא הוי מהני דכיון דגופו קנוי בעי שטר דוקא וע"כ דלא איכפת לי' לשמואל גופו קנוי דליבעי שטר דוקא א"כ גם זיל מהני והשתא ס"ל דהש"ס דהתם דמשני גופו קנוי לית להו דשמואל גם בהפקר והדר הקשו דהפקר ודאי מהני וכמו דמקשה לימא זיל הוי לי' להקשות יפקיר דלכ"ע לענין הפקר לא איכפת לן גופו קנוי דלכ"ע לא בעי שיחרור רק להתיר בבת חורין וזה לא שייך בע"ע, ואהא תירצו וכו':

איברא לא נח דעתי בפי' זה דכיון דידעו התוס' דמהפקר לא קשיא דתרי מילי נינהו הוי להו לתרץ גם התם דיפקיר לא קשיא כלל דשטר מהני והפקר מהני כמו דלא קשי' להו לשמואל הכא למה לי שטר יפקירנו:

לכן נראה לי דהפקר בעבד כנעני לא קשיא כלל דטובא משכחת לה דלא שייך הפקר רק שטר כגון שמכרו לאחר למעשה ידיו או שנשבה ונמכר לאחר למעשה ידיו או שעשאו אפותיקי דדוקא שיחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא הפקר שאינו יכול להפקיר מה שמכר ושיעבד לאחרים ואז מהני שטר שיחרור משא"כ בעבד עברי דאינו נמכר לאחר כלל ואינו ניתן כמו שכתב פרק ד' מהלכות עבדים הלכה י' עיי"ש, א"כ קשיא להו שפיר לימא יפקירנו ולמה לי שטר ושיעור דברי התוס' כך דודאי הפקר לא שייך רק בישנו בידו אבל לומר זיל שייך שפיר אפי' הוא אצל אחר דהוא מסלק נפשי' ממנו לעולם וגופו קנוי לא שייך בעבד כנעני דמעצמו הוא ב"ח כל שאין רשות רבו עליו מקרא דכתיב עבד איש וא"כ תיקשי לשמואל למה לי שטר בע"כ לימא לי' זיל דחזינן דהך לישנא מהני בע"ע לולא דגופו קנוי והכא בע"כ לא שייך זה כנ"ל, ואהא הקשו עוד דלימא התם ג"כ דהוא הפקר ואף דגופו קנוי מ"מ הא חזינן דאפי' הנך דלית להו הכא דרשא דעבד איש מ"מ מודו דיצא לחירות רק דצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין ובע"ע דלא שייך זה אפי' גופו קנוי מ"מ יצא לחירות ואין צריך שטר אף דלא כתיב בי' עבד איש, וע"ז תירצו דדוקא הפקר מהני דאינו לשון שבשטר רק דרך אחר לגמרי, אבל לומר בעל פה לשון הכתוב בשטר לא מהני כל היכי דגופו קנוי בין בעברי בין בכנעני, ודוק:

בגמרא ה"ד אי דמצו פרקי לה למה לי גיטא דחירותא וכו' חבורי מחברי ופרקי לה. פי' רש"י ז"ל חבורי מחברי בני העיר אהדדי ופרקי לה אבל לשם עבדות לא היו רוצין לפדותה לו דלית להו דר"ש, ויש לתמוה על פירושו דאי לית להו דר"ש יפדוה לשם ב"ח ולא תשתעבד ולמה לי גיטא דחירותא, דפשיטא דלכ"ע הוי מצוה לפדות עבד לשם ב"ח כמו ב"ח דאל"כ היאך אמרו לעיל דלמא מימנעי דהשתא נמי מימנעי וע"כ דלשם ב"ח לא מימנעי דודאי הוי מצוה לכ"ע:

ומה שנראה לי דבלא"ה יש לתמוה מה הוא זה דקאמר חבורי מחברי מה נפקא מינה אי אחד יפדה או רבים ועיקר השאלה היתה אי השבאי היה רוצה לתתה בדמים או לא, והוי להו לתרץ דמצי פרקי לה רק שלא רצו רק שתהא ב"ח דלית להו דר"ש ועיקר התירוץ חסר לגמרי רק חבורי מחברי מה שאין נ"מ כלל בזה:

לכן נראה דעיקר הקושיא מעיקרא היתה כך אי דמצי פרקי לה הנך אינשי דשלחו לר' אבא א"כ גט חירות למה לי במה נפשך אי דס"ל כרשב"ג יפדוה לעבדות ואי ס"ל כרבנן יפדוה לב"ח כנ"ל, ואהא משני לעולם דמצי פרקי רק לאו אינהו בלחוד רק חבורי מחברי ופרקי לה, הלכך אי לאו דשדר גט חירות לא מיחברי דכלהו לא ס"ל כר"ש דמצוה לפדות עבדים ולא יתקבצו לפדותה דלא יהא בזה מצוה לדעתם, דאפי' יפדוה לב"ח לא יהא מצוה מכח הנך דס"ל כרשב"ג דתשתעבד לראשון וכפי הנראה הם היו הב"ד, הלכך הנך דלית להו כרשב"ג לא מיחברי לפרקה ולכך ביקשו שישלח גט חירות ואז מחברי לפדותה, כנ"ל:

שם מיתזלא באפי' ומפריק לה פירש"י ז"ל נותנה בכדי פדיונה. ולא נתבאר כוונתו בזה ואדרבא לעיל פי' דלא מצי פרקה לתתה לו בדמים והיינו שאינו רוצה לתתה בכל הון א"כ למה פי' דמפרק לה דיתן אותה בכדי פדיונה:

ונראה לי דלפי תירוץ זה לא ניחא לי' להרב ז"ל לפרש דלא מצי פרקי בכל הון דעלמא באהבתה אותה א"כ לא