תפארת יעקב על גיטין קפב

הוא דהיאך יחלוק רבא על רשב"ג, ומה דשמעינן לי' לרשב"ג דיש לומר דפליגי רבנן בהא יסבור רבא בהחלט דלא פליגי, ואולי יפרש רבא הא דקאמר רשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן הכוונה דלא ידע אי רק לפני יאוש אמרי או רק אחר יאוש או בתרווייהו ובא לחלוק בכל אופן, והשתא רבא בחר לו דפליגי גם אחר יאוש ורבנן ורשב"ג בכל גווני אך כבר השגתי לעיל על הרשב"א דלרבא לפני יאוש לא קני לי' שבאי רק אחר יאוש דוקא אך אי נפרש הך דחזקי' לרבו שני ניחא ושפיר יש לפרש דלפני יאוש ג"כ קני לי' שבאי וצ"ע:

דף ל"ח ע"א בתוס' בד"ה בחזקה, פי' בקונטרס וקשה וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד, דהמעיין היטב בפירש"י יראה מבואר דמפרש דהך חזקה אינה חזקה של עבד כנעני דהיינו חזקה של עבדות אבל כאן בחזקת מלחמה מיירי דהיינו חזקת יאוש דבלי יאוש אינה חזקת מלחמה כל שיכול להציל ולא גבר במלחמתו, וכן מבואר בר"ן להדיא ממש כפירש"י דאינה חזקת של הנעילו הלבישו רק חזקת יאוש ומלחמה, ע"ש:

בד"ה עמון ומואב, וכי היכי דקנו ארצם וכו'. ולדעתי דאדם גופא ילפינן מינה דודאי לא הרג סיחון כל אנשי מואב ועמון רק כבש העיירות ומשל עליהם, א"כ כאשר גברו ישראל והורישו את הארץ כל הבהמה ושלל הערים היאך היה מותר להם שלל עמון ומואב וע"כ משום דסיחון קני להו למעשה ידיהם וכל שללם הי' של סיחון וכשלקחו מהם ישראל מסיחון נטלו ולא מהם וש"מ דסיחון קנה עמון ומואב למעשה ידיו ועמ"ש בסמוך:

בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי, ואם תאמר למה לי השתא וכו' אי לאו דאשכחן דטהרו וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה ענין הך דטהרו למילף קנין מוישב ממנו שבי ואי לא טהרו לא. וברור דכוונת התוס' דודאי מהך דעמון ומואב ליכא למילף קנין אדם כמו שכתבו מקודם רק קנין קרקע רק הואיל וכבר למדו קנין אדם מק"ו למדו דקונה בחזקה כמו קרקע. והשתא כיון דשמענו דחזקת מלחמה דהיינו שבי' הוי לי' קנין א"כ כדכתיב וישב ממנו שבי ש"מ דכמו שבי דעלמא הוי דהוי קנין הכא נמי הוי קנין, אבל אי לאו דטהרו בסיחון לא הוי ידעינן כלל דשבי' הוי קנין לאדם וממילא לא מוכח דוישב ממנו שבי הכוונה קנין דבעלמא נמי שבי לאו קנין הוא הלכך הכל בעינן ק"ו להורות קנין באדם דאין ללמוד אדם מקרקע לעיקר קנין, תדע דאדם אינו קונה גופו וקרקע קונה גופה רק כיון דכבר שמענו דקונה אדם בכסף עכ"פ ילפינן מקרקע דקונה גם בחזקה והדר עמון ומואב להורות קנין חזקה, וישב ממנו שבי דגם את ישראל קונה, ולפי מה שכתבתי לעיל דמאדם גופא ילפינן מעמון ומואב ג"כ ניחא דכיון דנקט קרא בסיחון ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון והתם הוי שבי' קנין א"כ הכא נמי וישב ממנו שבי הכוונה קנין כמו שבית דהתם אך לפי זה יקשה הך ק"ו דמעיקרא למה לי, אבל לפי מה שכתבו התוס' לעיל דרק קרקע ילפינן מהתם אתי שפיר ולק"מ קושית מהרש"א:

אך יש לדקדק אי ס"ד דלא ילפינן מעמון ומואב רק קנין קרקע כמ"ש התוס' א"כ מנא לן דקני סיחון בחזקה דלמא משום דעמון ומואב ג"כ לא קני לקרקע שלהם רק כל שהם היו יושבין עליה אמרה תורה לא תצורם אבל כשאינם עליה והם לא קני להו דאינהו ג"כ במלחמה לקחו אותה כדכתיב פרשת דברים וכל שנגרשו ע"י סיחון ממילא אפי' לא קנה סיחון היו יכולים ישראל לירש ארצו. ואי נימא דאכתי נשארו עמון ומואב על אדמתם רק סיחון הי' מושל עליהם א"כ הדר מוכח קנין דאדם גופא וצריך לומר דודאי נשארו ומ"מ ליכא למילף קנין אדם רק מחמת הקרקע אבל ממה שלקחו שלל הערים כיון שהיו מטלטלין קנה אותם סיחון בודאי והוי כשלו וישראל ממנו לקחום רק הקרקע אי לאו דקנאוה סיחון במלחמה כיון שנשארו ממואב שם אף שנהרגו כולם ע"י ישראל מ"מ הרי נשארו מהם ביתר ערי מואב ולא היו יכולין לירש הארץ והוי כמו סביבות מואב השייך להם אף שאין דרין שם בודאי הי' אסור וע"כ דסיחון קנה הארץ בחזקה, ונראה לי שזה כוונת הכתוב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, והיינו שחשבו כיון שהותר להם ארץ סיחון אף שהי' מהראוי שלא לירש כיון דשייך להם ש"מ שלא נאסרו רק במקום שהם דרים ויושבים ממש אבל בסביבות שלהם לא נאסרו ובאמת הי' זה טעות כי ארץ סיחון שאני שקנה סיחון בחזקת מלחמה אבל סביבות עמון ומואב נאסר להם:

בגמרא קשיא דר"י אדר"י. קשיא לי היאך מדמה הך דהכא לדחזקי' כיון דאם יפדוהו ישתעבד א"כ היאך יעלה על הדעת דלכך יפיל עצמו לגייסות על סמך שיברח, ועוד אי ס"ד דחיישינן להכי מאי משני השתא לקטלה וכו' הלא הכל עושה כדי שיהא ב"ח ומה שהפיל עצמו הי' לברוח כדי שיהא ב"ח כיון שכך הדין דע"י זה נעשה ב"ח ורחוק לומר דבאמת כך הכוונה השתא לקטלא וכו' דהיינו דלא חיישינן שיפיל עצמו לגייסות על סמך לברוח לפי שיש חשש סכנה דאין זה במשמע כלל:

ונראה לי דמכאן ראי' להנך דמפרשי דלחזקי' לעולם לרבו ראשון ובודאי דלכאורה יש להקשות לדידהו מה מועיל במה שאם יפדוהו יהא לרבו ראשון ס"ס יפיל עצמו ויחשוב שלא יפדוהו כלל ואי נימא דכל שיפדוהו יהא לרבו ראשון שוב לא יפיל עצמו דירא שיפדוהו ויחזור לרבו, א"כ בעבד שברח למאי ניחוש ס"ס לא יפיל עצמו מחשש שיפדוהו. אבל באמת לק"מ דלהך דיעה אמרינן דעיקר כוונתו להפקיע עצמו מיד רבו זה יהא ביד מי שהוא אך ה"מ אם הוא מופקע ממנו לגמרי, אבל אם לא מהני יאוש ואינו מופקע מראשון אף שלא יהא ת"י שוב לא יפיל עצמו להיות תחת שני אדונים כי רשות ושיעבוד רבו ראשון עדיין עליו וגם השני לכך תקנו חכמים שלא יהא מופקע מתחת יד רבו ראשון ולא יועיל יאוש וממילא לא יפיל עצמו לגייסות, והשתא ממילא אי ברח ג"כ ראוי שישתעבד כי מאיזה צד לא ישתעבד ע"כ משום דפקע רשות רבו ראשון ממנו ביאוש, ואם אתה אומר כן יפיל עצמו לגייסות דס"ס פקע רשות רבו ראשון ממנו וע"כ דלא פקע ולא מהני יאוש א"כ ממילא לא מהני ברח כיון דהוי כלא נתייאש כלל ואהא משני דעבד כזה דבורח מגייסות ומכניס עצמו בסכנה מעיקרא לא תקנו גבי' דלא מהני יאוש דלא חיישינן שיפיל לגייסות כיון דחזינן דנכנס בסכנה לברוח מהם וזה ברור, אבל להנך דס"ל דמכח דחזקי' לרבו שני סגי אלמא דעיקר שיפיל לגייסות כדי שיהא ב"ח לא שישתעבד א"כ אי אפשר לחוש עכשיו בזה העבד רק שיפיל לגייסות כדי שיברח דאל"כ הרי ישתעבד לגייסות וא"כ קשה חדא מה ס"ד לחוש לזה ועוד מאי משני עלה כיון שעושה כדי לברוח כנ"ל ודוק:

שם שלחו לי' אנן כרשב"ג ס"ל את וכו'. יש להבין לאיזה צורך שלחו לו דעתם הוי להו לשלוח בפשיטות דפרקוה לשום אמהתא ובין לרשב"ג בין לרבנן ישתעבד בה, ונראה לי ברור דכך הכוונה דוודאי הם פרקוה תיכף על מנת לשלוח אותה לשמואל ולפי שיש נ"מ אי פרקוה לב"ח אין רבו נותן דמיו ואי לשום עבד רבו נותן דמיו כמו שכתב הרמב"ם פ"ח מה"ע להדיא והם היו רוצין להחזירה לו בחנם ולא שיהא דרך מתנה רק שיפטר מן הדין לשלם לזה שלחו לו דהם לפי דעתם כרשב"ג היו פודים אותה לשם ב"ח ובדין הוא שתשתעבד בחנם לרבה ראשון רק מחמת שהיו יראים שמא הוא דעתו כרבנן ולא ישתעבד בה לזה פרקוה לשם עבדות אבל כמו דלב"ח אין להם דמים דהפקירו ממונם כמו שכתב הכ"מ שם כמו כן לשם עבדות הפקירו ממונם רק שפדאוה לעבדות כדי שישתעבד בה שמואל אפי' לרבנן וכיון שהפקירו ממונם ממילא השפחה חוזרת לשמואל דהא לפני יאוש היא ושלו היא ודמים הפקירו והיינו דקאמר דהוי ס"ל לפני יאוש הוי דאי לאחר יאוש הוי וס"ל כרבא א"כ הוי להו לשלוח בפשיטות דפרקוה לאמהתא דמדינא פשיטא דחייב ליתן דמים דלא שייך בזה הפקר דא"כ זכה העבד בעצמו דלאחר יאוש הוא רק ע"כ צריכין הם לזכות בעבד לקנותו משבאי א"כ כיון דאחר יאוש הוא הרי נותנין אותה לשמואל במתנה ואי רצו ליתן אותה לו במתנה יאמרו בפשיטות דפרקוה לאמהתא שישתעבד בה, ולק"מ קושית התוס' בזה ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה ואינהו ס"ל, תימא וכו' לתת לו במתנה. דבריהם צריכין ביאור חדא דלמה להו לומר מרשב"ג מהא דקאמרי את אי כרבנן ס"ל ג"כ מוכח כן דאי לאחר יאוש משתעבד לשני והם לא היו רוצים ליתן לו מתנה גם קשיא לי במה נפשך אי קבלו דמים משמואל עבורה אין זו מתנה ואי לא קבלו דמים השתא נמי דהוי לפני יאוש הוי לי' מתנה דהא קי"ל דרבו נותן דמיו כמו ששנינו בתוספתא להדיא, וליכא למימר דמשום דהוי ס"ל כרשב"ג והיו רוצים לפורקה לב"ח לולא דהוי חיישי דאיהו כרבנן ס"ל וממילא הפקירו ממונם, דמ"מ אכתי תיקשי דאפי' אי ס"ל כרשב"ג הי' להם לגלות לו באיזה אופן רצו לפורקה דנ"מ בנתינת דמים:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' בהקדים שתי הקדמות, חדא דס"ל דלפני יאוש בין פדאו לשם ב"ח בין לשום עבד