תפארת יעקב על גיטין קפא

דחזקי' רק הכל כפי הדין לשום עבד לשני ולשום ב"ח לא ישתעבד, ועמ"ש בתוס' בד"ה בין כך:

שם מיתבי אמר להם רשב"ג וכו' לא ידע מאי קאמרי רבנן וכו'. הנה מפשטות הסוגי' נראה דרבא חולק על אביי דלפני יאוש לא פליגי ולכ"ע אוקמא אדינא ולא נתחדש בה דבר מדלא קאמר בפשיטות דבתרווייהו פליגי וכמו כן לאביי לא פליגי אחר יאוש כלל דודאי לכ"ע שבאי קונה, רק לפי דרבא קאמר בהדיא פריך לרבא מי קני לי' שבאי אבל לפי מה דמסיק משמע דלכ"ע קני לי' שבאי, ועוד עכ"פ בהא לא נחלקו שום פוסק דהלכה דשבאי קונה למעשה ידיו, ולפי זה אביי לרשב"ג ורבא לחכמים שווין הן ממש לדינא ולפי זה מה שנחלק הראב"ד על הרי"ף דפסק כחכמים רק הלכה כרש"בג היינו כרבא ורשב"ג דאי כאביי ורשב"ג היינו הך דרבא וחכמים, וכן מוכח ממה שדחו ראיית הראב"ד מן הירושלמי דהירושלמי כאביי לכך יותר מסתברין דברי רשב"ג דפסק דינא לא תקנתא, אבל לרבא מסתבר טעמי' דחכמים והשתא אי כוונת הראב"ד לפסוק כאביי ורשב"ג א"כ מה בכך דהירושלמי כאביי, כך הוא דעתו לפסוק כאביי וזהו ראייתו מן הירושלמי אלא ברור מדפליג על הרי"ף דפסק כרבא וחכמים ש"מ דהוא בא לפסוק כרבא ורשב"ג דאי כאביי ורשב"ג היינו הך, וזה ברור:

ומעתה אני תמה על הרב בעל כ"מ פ"ח מהלכות עבדים דפי' מה שכתב הראב"ד שם זהו כרשב"ג וכאביי דבא להשיג דהלכה כאביי ורשב"ג דלא כהרמב"ם דפסק כחכמים והוא תמוה דכבר הוכחתי דפשיטא דלא יפסוק הראב"ד כאביי, ועוד מנין לו ברמב"ם דפסק כרבא וחכמים דהא היינו הך לדינא, ועוד מה בא להשיג הא היינו הך, גם היאך קאמר זהו כרשב"ג וכאביי דמשמע דדברי הרמב"ם כך הם, וברור דעיקר כוונת הראב"ד להשיג דהוא סובר כרבא ורשב"ג ובין אי יסבור הרמב"ם כרבא וחכמים או כאביי ורשב"ג רצה הראב"ד להשיג עליו רק לפי דהא ברור לו טפי דהלכה כרשב"ג מכח כל הראיות שהביא ניחא לי' טפי לפרש דברי הרמב"ם דפסק כרשב"ג וכאביי משיפרש כרבא וחכמים רק גם בזה לא ניחא לי' דראוי לפסוק כרבא ורשב"ג לא כאביי אף דבירושלמי פסק כאביי אין ראוי להשגיח על זה לסתור הכלל דהלכה כרבא לגבי אביי וזה ברור:

גם מה שכתב שם בכ"מ לתמוה על הר"ן שכתב דמתוספתא משמע דאפי' לשום ב"ח רבו נותן דמיו וכתב הוא דהוא תמוה דמוכח בתוספתא להיפך רק לשם עבד רבו נותן דמיו, ודבריו תמוהין ולא ירד לסוף דעת הר"ן דודאי לת"ק רק בלשם עבד רבו נותן דמיו דס"ל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל א"כ היאך יתן דמיו, אבל מדקאמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו מוכח בהדיא דאפי' לשם ב"ח כל שהוא משתעבד רבו נותן דמיו, והשתא כיון דפסק הרמב"ם בלפני יאוש דלשום ב"ח ישתעבד לרבו ראשון הוי לי' לפסוק שיתן דמיו דהא לא שמענו מי שחולק על רשב"ג בזה ואדרבא הא ע"כ אליבא דרשב"ג הוא דלת"ק לא ישתעבד כלל ואף אי נימא דהתוספתא מתפרשה לפני יאוש מדס"ל לת"ק לשום עבד ישתעבד לראשון, אבל אנן כרבא קי"ל דפלוגתייהו אחר יאוש אבל לפני יאוש לכ"ע ישתעבד לראשון. אבל מ"מ כיון דהך דינא דרבו נותן דמיו הוא מן התוספתא הזו וכיון דבתוספתא משמע דאין חילוק כלל וכל היכי דמשתעבד לראשון אפי' בלשום ב"ח רבו ראשון נותן דמיו ה"ה לדידן דמוקמינן לאחר יאוש, ולכולי עלמא בלפני יאוש אפילו לשום ב"ח ישתעבד לראשון, היה לו לפסוק דרבו ראשון יתן דמיו וזה ברור בכוונת הר"ן. ובאמת צ"ל דהרמב"ם הא מילתא דרבו יתן דמיו מסברא קאמר לה ולא מן התוספתא הנ"ל דס"ל דע"כ דלאו דסמכא היא מדלא מקשינן מינה לרבא דמוקי לאחר יאוש הלכך היכי דלשום ב"ח פדאו אמרינן דהוא מסתלק ואין לו דמים אף שיש לומר דנתכוין להפקיר רק שיהא ב"ח ולא שישתעבד מ"מ כיון דלא פדאו לעצמו והפקיר ממונו אין לו כלום, אבל ודאי מן התוספתא מוכח להדיא דלעולם יתן דמיו וזה ברור, ויש לתמוה על הכ"מ שחשב הר"ן לטועה, ובאמת דבריו ברורים כמו שכתבתי, ואפשר ליישב עוד דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דהך תוספתא לאחר יאוש ומ"מ רבו נותן דמיו דאף דמשתעבד לשני דראשון אייאש אבל מ"מ כיון דהעבד לא קנה עצמו ביאוש הזה כל עוד שלא נסתלק רשות בעלים ממנו ממעשה ידיו ממילא יכול רבו ראשון לפדותו בממון ממנו אבל לב"ח דקנה העבד עצמו אינו יכול ליתן דמיו, ורשב"ג סובר דלעולם ישתעבד כדחזקי' והיינו לשני וממילא רבו יכול לפדותו ממנו, אבל לפני יאוש לכ"ע אינו נותן דמיו כל שפדהו לב"ח כיון דלולא הראשון לא היה משתעבד לשני כלל, אבל אחר יאוש לחזקי' כיון דלולא הראשון משתעבד לשני מכח דחזקי' לכך צריך ליתן דמיו,, ומה שהקשה הרשב"א דהיאך ס"ד שישתעבד לשני כיון שפדאו לב"ח לק"מ דלא פדאו רק שיהא ב"ח לא שישתעבד לראשון, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה בין כך:

שם אתם קונים מהם וכו' זה את זה. הא דנקט מעיקרא זה מזה והדר נקט זה את זה, נראה לי דזה מזה הכוונה שיש כאן מקנה וקונה ונקנה, וזה את זה הכוונה שהוא קונה העבד מהעבד בעצמו ולכך אינו רק למעשה ידיו כי אינו קונה רק מדעת אחרת המקנה אותו ולא שיהא דבר הנקנה הוא המקנה אבל למעשה ידיו שפיר יכול להקנות בעצמו כי גופו אינו נקנה:

בתוס' בד"ה לעולם לפני יאוש וכו' לפני יאוש הוא. ואף דלרבו ראשון לא הוי א"כ מה בכך דלפני יאוש הוא כיון שאינו לראשון בשום פנים דלמא מימנעי ולא פרקי מ"מ קשיא להו שפיר, דע"כ לא אמרינן מימנעי רק אי ישתעבד לראשון ולא יהא ב"ח, אבל מראשון לשני לא שייך מימנעי כמו שכתבו התוס' בסמוך הלכך שפיר הוי מצי לומר לפני יאוש דלרבו שני לא דלא אייאש ומימנעי לא שייך בזה ועמ"ש בסמוך:

בד"ה דלמא מימנעי ולא פרקי וא"ת וכו' ואף דלכאורה משמע דלת"ק ליכא מצוה לפדות עבדים א"כ מה בכך דמימנעי כיון דלשום עבד הוא לא איכפת לן, וצריך לומר דמשמע להו דע"כ דחששו לפדותו אפי' לעבד דאל"כ השתא נמי לא היה להם לחוש דילמא מימנעי דהא ישאר עבד, וליכא למימר דהקפידו שיהא ב"ח דהא משחרר עבדו עובר בעשה והיכן מצינו מצוה לפדות עבד לב"ח רק עיקר החשש שלא ישתקע ביד השבאי:

איברא יש להקשות אי כוונתם להקשות דכשפדאו לשום עבד ניחוש ולשום ב"ח ניחוש א"כ מה זה שתירצו דאין ראוי לגזול דכיון דלב"ח לא משתעבד כלל אינו גוזל כלום במה שפודהו לשם עבד, גם יש לדקדק דתחלת לשונם מורה דשייך הטעם רק אין ראוי לגזול וסוף לשונם דלא שייך הטעם רק במצוה:

לכן נראה לי דקושיתם מתחלקת לתרתי דמעיקרא הקשו דיהא הדין בלשם עבד ישתעבד לשני' ובהכי סגי לסלק חשש דילמא מימנעי ומה צורך לחדש לשם ב"ח לא ישתעבד דטובא איכא דפרקי לשם עבד כיון שישתעבד לשני וממילא אפילו תימא דלב"ח ישתעבד לראשון לא מימנעי דפרקי לי' לעבד, ואף דליכא מצוה לפדות עבדים ה"מ דבעינן מצוה דלולא זה לא מפסיד מעותיו לפרקו לשום ב"ח אבל לפרקו לשום עבד בלי מצוה יפרקנו ואהא תירצו דאין ראוי לגזול שאם אתה אומר לב"ח משתעבד לראשון לשום עבד גוזל הוא מזה עבדו, אמנם יש עוד מקום לומר דניחוש בתרווייהו דילמא מימנעי והשתא לא שייך דגוזל לחבירו כיון דלב"ח ג"כ לא משתעבד, ואהא כתבו דלא שייך האי טעמא רק אי פודהו לשום מצוה ומ"מ ישתעבד אז מימנעי אבל השתא דלשום מצוה לב"ח לא ישתעבד אף שישתעבד בלשם עבד לא מימנעי דמ"מ ימצא מי שיפדהו למצוה לב"ח משא"כ אי לא היה מצוה בודאי לא הוי פרקי לי' להפסיד בחנם רק לפי דהוא מצוה לא מימנעי משא"כ אי גם למצוה ישתעבד לראשון בודאי מימנעי, ודוק:

בד"ה בין כך וכו' ומיהו נוכל לומר כו' ולדעתי יש להוכיח מסוגיית הש"ס דבין לשום עבד בין לשום ב"ח ישתעבד לרבו שני לרשב"ג מדקאמר לקמן אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם אי אחר יאוש היינו דחזקי', וקשה כיון דהך דחזקי' מהני להפקיע משורת הדין כ"ש דמספיק שלא ניחוש דילמא מימנעי מכח הך דחזקי' וא"כ לפני יאוש נמי יכול לחלוק על רבנן מכח הך דחזקי' וע"כ משום דסגי לחזקי' שישתעבד לשני לכך קאמר להו כשם דמשתעבד לראשון, גם מה שהקשה הרשב"א כיון דשני לב"ח פרקי' היאך ישתעבד לו, ואינה קושי' דלא פרקי' רק שיהא ב"ח לא שישתעבד לראשון, וכן צריך לומר בתוספתא דס"ל לרשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והיינו אפי' לב"ח וקשה הא לב"ח פרקי' והפקיר ממונו וע"כ דלא הפקיר רק שיהא ב"ח לא שישתעבד לראשון אך כבר כתבתי בש"ס שיש להקשות ע"ז דמה צורך להפקיע משורת הדין לחזקי' נימא לשום עבד לשני ולב"ח הוי ב"ח וממילא לא יפיל עצמו לגייסות דמאיזה צד יסמוך שיפדוהו לב"ח כיון דמצוה לפדות עבדים כמו לב"ח בודאי יפדוהו לעבד וישתעבד וע"כ דכל שלא ישתעבד לראשון יפיל עצמו לגייסות, כפירוש רש"י:

בד"ה אי לפני יאוש קאמריתו אעפ"י שמסתפק וכו'. תמוה