תפארת יעקב על גיטין קפ

שאם יגיע הזמן יתפסנו בחובו ולא יצטרך לנגשו על פי ב"ד רק יהא תפוס בו וממילא קנאו, והשתא הכא לענין שמיטה דת"ז אינו משמט רק כשהגיע הזמן ממילא קנה המשכון והתם בהאומנין קשיא להו שפיר דקתני דהוי ש"ש תיכף ואז לא קנה, וכמו כן לענין חמץ כמו דבאחריות דפשיטא שאינו שלו לקדש בו אשה מ"מ כיון שאפשר שיהא אח"כ לגמרי ברשותו כשיגנוב ויאבד אף עכשיו עובר, א"כ כמו כן כיון שכשיגיע הזמן יהא שלו ולא יצא כלל מרשותו אף עכשיו שאינו שלו אכתי לגמרי עובר עליו, כנ"ל:

ע"ב בגמרא המחזיר חוב כו'. פירש"י בזמן שהשביעית נוהגת וכו' וכן פי' הר"ן, ולשון זה קשה להולמו דהא לעולם נוהג מדרבנן, וליכא למימר דס"ל דאף דעשו זכר לשמיטה היינו לענין שישמט החוב אבל לא בכל פרטיו שיצטרך לומר משמט אני דהא בסמוך בעובדא דאבא בר מרתא משמע בהדיא דאפי' בזמן הזה צריך לומר משמט אני, לכן ברור דעיקר כוונתו דקשיא לי' לישנא בשביעית דהא בתוך שביעית אינו משמט כלל אף דאסור לתבוע אבל אין צריך לומר משמט אני, ולזה פירש דהכוונה באותו העת שנוהג שביעית והיינו בהתחלת שנה שמינית דאז נוהג דין שמיטת כספים של שביעית ולא בשביעית אבל ודאי דשביעית לעולם נוהג מדרבנן עכ"פ, כנ"ל:

שם ותלי לי' כו' איתבי' אביי כו' תלי לי' נמי. לא נתבאר מה היה קושית אביי ותירוצו של רבה, וכ"ש לפי פירוש המפרשים שתולה עיניו ומצפה דמה ס"ד להקשות, ונראה לי לפי דקי"ל כפוהו ויהיב לאו כלום הוא אבל כפוהו ופורע חובך כיון דחייב לשלם ורוח חכמים נוחה בכך מהני והיינו דמקשה אביי דצריך שיאמר מתנה אני נותן ובזה לא מהני כפוהו ויהיב ומשני דכה"ג כיון דחייב לשלם חובו וכך הוא רצון חכמים שיתן לו מתנה מתנה כזו מהני כפוהו כמו במכר וחוב ונראה לי דכל זה כשהביא לו מעות לשלם רק רוצה לחזור בו וליטלם אבל לכפותו שישלם לו ודאי אסור דהוי לא יגוש גמור, והשתא לק"מ מה שהקשו על רש"י דבטלת כל דיני שמיטה דודאי לא בטיל כלום ומשמיט חובו ואינו יכול לכופו:

שם השתא מיהת אמטינהו ניהלי'. נראה לי דכוונת אביי דהוי ס"ד דלא מהני אעפ"י כך רק כשהמעות ביד המלוה הלכך אף שאמר משמט אני מהני אעפ"י כך, אבל כשכבר קיבל המעות בחזרה מחמת מאמר המלוה משמט אני שוב אין חיוב על הלוה לחזור ולפרוע דכבר מחל לו המלוה, לזה אמר לו כיון דאי הי' אומר לו אז לא הי' מקבל המעות ממילא לא נמחל עדיין וצריך להחזירו ולומר אעפ"י כך לקיים דברי חכמים להחזיר חוב בשביעית:

שם לא שביק היתרא. כבר כתבתי שיש להקשות על זה פרוזבול המאוחר למה יפסל לגמרי הא ליכא למיחש כלל לגבויה שלא כדין דבחוב שלוה אחר הפרוזבול לא יסמוך על פרוזבול זה דלא שביק היתר ואכיל איסור ובודאי יעשה פרוזבול חדש, לכן ברור דרב כרשב"ג ס"ל דסובר בתוספתא דכל פרוזבול קודם החוב הוא דוקא הלכך שפיר שייך לא שביק דלמה ילוה לו בלי פרוזבול והלוה יטריח לבקש פרוזבול, אבל אנן דקי"ל כהך מתניתין דמאוחר פסול ופרוזבול דוקא אחר החוב ממילא לא אמרינן לא שביק דמי יימר דמיתרמי לי' בי דינא וגבי גר הצריך שלשה סתם אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' כ"ש כאן דצריך עכ"פ ב"ד חשיב שבדור ולפיכך השמיט רבינו הגדול מימרא דרב יהודה לגמרי וזכר סתם משנה דכתובות דבלי פרוזבול לא יפרע משום דקיי"ל פרוזבול המאוחר פסול כמו שביארנו:

וכתב הרמב"ן ז"ל דאם אמר תנאי הי' לי שלא תשמיטני בשביעית ג"כ נאמן במיגו, ולא הי' צריך הרב ז"ל למיגו כלל דהך סברא דלא שביק מהני ג"כ לטענת תנאי דאי לא התנה הי' עושה פרוזבול ונ"מ במלוה ע"פ דלדברי הרמב"ן ז"ל מיגו לא אמרינן להוציא, אבל הך סברא דלא שביק מהניא להוציא ג"כ ומ"מ אני חוכך במלוה ע"פ שאין עלי' עדים כלל לא מבעי לדברי הרמב"ן הנ"ל דלא מהני מיגו דהא הלוה יש לו מיגו דלא לוה כלל אלא אפי' לדידי אפשר דאי אית לי' ללוה מיגו לא מהני סברא דלא שביק כמו דלא מהני חזקה דת"ז היכי דאיכא מיגו כנגדה:

בתוס' בד"ה לא שביק ואומר ר"ת דמהאי טעמא נאמן בלא שבועה. לא נתבאר כוונת ר"ת ז"ל דאיזה שבועה יש כאן כיון שטוען שמא ואין נשבעין על שמא ומתניתין קא חשיב נשבעין שלא בטענה ולא הוזכר לישבע על פרוזבול ואולי כוונת ר"ת להורות דהך סברא דלא שביק כמו דאלים להוציא ממון כמו כן פוטרת משבועה ונ"מ כשטוען תנאי הי' דהלוה מכחישו, ומכח סברא דלא שביק אפילו שבועה אין צריך:

בגמרא במאי עסקינן כתב הרשב"א דעיקר הקושיא דמשמע להו דלא ישתעבד לראשון קאמר וכן לאחר יאוש אמאי ישתעבד לראשון, אבל רבו שני אפשר להשתעבד בו דקני לי' משבאי וכו' וכתב עוד דאפשר דהאי מקשה הוי ס"ל דשבאי לא קני וקרא דוישב ממנו שבי לא דרשי לקנין ע"ש, ואני תמה כי לפי דעתו דלמ"ד דקני שבאי אין חילוק בין לפני יאוש לאחר יאוש דלעולם קני לי' שבאי, א"כ ע"כ דלאביי לא קני שבאי כלל דהא מוקי בהדיא דלפני יאוש לרבו ראשון וקשה הא קני לי' שבאי, אך כבר כתבתי בסמוך דבש"ס מוכח להדיא דלא כהרשב"א בזה ע"ש:

שם לעולם לאחר יאוש הרשב"א ז"ל דעתו דה"ה לפני יאוש רק משום סיפא דלשם ב"ח נקט אחר יאוש ויש להבין דעתו כיון דלשום עבד הוי לשני לשום ב"ח למה ישתעבד לראשון מה בכך דהוי לפני יאוש הא קני לי' שבאי ושני פדהו לב"ח וקנה את עצמו ומה נ"מ אם פדהו השני עבור עצמו או עבור העבד , וצריך לומר דכל לפני יאוש לא פקע רשות רבו מיני' ואי אפשר לעבד שיקנה עצמו ודוקא לשום עבד דקנאו השבאי למעשה ידיו קונה השני ממנו ג"כ למעשה ידיו, אבל כל שפקע רשות אחרים ממנו רשות רבו ע"כ חוזר עליו ואין העבד קונה עצמו למעשה ידיו:

אבל מ"מ אני תמה מאוד דלדבריו הא דקאמר בסמוך אי לפני יאוש קאמריתי היינו כשם ולאחר יאוש כדחזקי', וקשה הא גם לפני יאוש בעינן כדחזקי' דבלי הך דחזקי' לשום עבד ישתעבד לשני ומכח דחזקי' לראשון דוקא כמו שהכריע הרשב"א ז"ל גופא אח"כ דהעיקר כפירש"י דלא סגי שישתעבד מכח דחזקי' רק לרבו ראשון:

וליכא למימר דהכוונה אי לפני יאוש קאמריתי היינו כאביי דפליג עלי' דרבא דשבאי לא קני דהא מוקי לפני יאוש ולשום עבד לראשון הא ודאי ליתא דמי תלה הך דשבאי אי קונה אי לא בהך אי לפני יאוש מיירי או לאחר יאוש ובוודאי יש לפרש לפני יאוש ושבאי קונה ולשום עבד ישתעבד לשני, וכיון דמספקא לי' לרשב"ג בלאחר יאוש ג"כ ע"כ דס"ל שבאי קונה א"כ גם לפני יאוש בעינן הך דחזקי' שלא ישתעבד לשני ומה שהכריחו להרשב"א ז"ל לפרש כן הוא קושית הראב"ד שהביא שם גם כל הראיות שהביאו בש"ס לא משמע דקנין יאוש הוא רק חזקת מלחמה כמו כסף דמיירי בלי יאוש, אבל לדעתי לק"מ דהכא לא שייך יאוש כלל כמו שהקשה הרשב"א והראב"ד [ומה שרצה הרמב"ן ליישב כבר דחהו הרשב"א שם] רק הכא עיקר הקנין חזקת מלחמה וכל שנתייאש שאינו יכול להציל הרי גבר במלחמתו וקנה, אבל כל שיכול להציל עדיין לא גבר במלחמתו ולא הוי חזקת מלחמה כלל וכ"כ הר"ן בד"ה במאי עסקינן ע"ש:

והשתא ניחא הא דקאמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ולשיטת הרשב"א תיקשי כיון דמספקא לי' אי לפני יאוש אי לאחר יאוש היאך יאמר דבר אחד שיתחלק לשנים דבלפני יאוש כוונתו לשום עבד לשני ולב"ח לראשון ולאחר יאוש בתרווייהו לראשון, ולהנ"ל ניחא דלפני יאוש ג"כ לעולם לראשון דלא קרינו בי' שביו רק כשאינו יכול להציל, אבל בלא"ה לא הוי חזקת מלחמה כנ"ל פשוט וברור:

שם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות. יש לדקדק מ"מ למה ישתעבד לעולם לראשון הא אי נימא לשום עבד ישתעבד לראשון שוב לא יפיל עצמו לגייסות דמאיזה צד יסמוך שיפדוהו לב"ח מסתמא יפדוהו לעבד בפרט דרשב"ג באמת ס"ל דמצוה לפדות עבדים כמו ב"ח וליכא למימר דמ"מ כיון דלשום עבד ישתעבד לראשון ממילא יסמוך שיפדוהו לב"ח דלמה יפדנו לעבד כיון דלא לו יהא, הא ליתא דלעבד יקבל דמיו מראשון כמו ששנינו בתוספתא, ולב"ח לא יקבל דמיו ויפסיד ואולי יש לומר דה"מ שאמרו בתוספתא נותן דמיו היינו לפני יאוש דבהכי איירי התוספתא כמו שפי' הר"ן אבל לאחר יאוש מכח הך דחזקי' אינו נותן דמיו כלל דאי יצטרך ליתן דמיו אכתי יפיל עצמו לגייסות שמא לא ירצה רבו ליתן דמיו או שלא יהא לו דמים ויצא מתחת ידו:

אלא שיש להקשות להנך דסברי דבהך דחזקי' סגי שישתעבד לשני וכל שישתעבד שוב לא יפיל עצמו לגייסות דמנא ידע דשני נוח לו, א"כ תיקשי למה בלשום ב"ח ישתעבד הא כל שיהא הדין לשום עבד ישתעבד לשני פשיטא שלא יסמוך העבד להפיל עצמו לגייסות דמאיזה צד יפדוהו לב"ח כיון דמצוה לפדות עבדים כמו ב"ח ואין צורך להפקיע משורת הדין מכח