תפארת יעקב על גיטין קעד

בקודמין הא הוי לי' לאשמועינן בלא ניסת כלל דניחוש דלכי מינסבה מיפר לה בעל כדמקשה הכא ומדקתני ניסת ש"מ דקמש"ל דאינה גובה רק בנדרה מעיקרא ואמת דמלשון רש"י נראה דקמש"ל ניסת דס"ד כיון דעיקר הנדר בגביית כתובה תלוי כמו שפירש במשנה כמו שכתבתי לעיל בביאור דבריו א"כ ס"ד דלא מיקרי קודמין קמ"ל כיון דנדרה מעיקרא הוי קודמין, אבל להתוס' דאינה נודרת כל פירות לא תלוי כלל בגביית כתובה), והיינו דמשני תנאי הוא היינו הנך תרי ברייתות כיון דכאן נקט אם נדרה וכאן קתני נודרת וגובה ש"מ דהך ברייתא ס"ל דלא מהני רק אם נדרה והך ברייתא ס"ל דנודרת עכשיו ופליגי בהא דהך מ"ד סובר יש לו הפרה והך מ"ד סובר אין לו הפרה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל דבזה מיושבין קושית מהרש"א בתוס' שם:

שם זימנין דגייז לי' לדיבורי' וחכם מה דשמע מיפר. פירש"י בד"ה וחכם וז"ל אינו מיפר אלא לדעת וכו' פירות מין פלוני ובד"ה משום איסורא פי' וז"ל שמא על דבר איסור נדרה כגון על גיבוי כתובה וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם כו', ודבריו צריכין ביאור כי למה פי' מעיקרא פירות מין פלוני והדר כל פירות שבעולם, ונראה לי דכוונתו דמה שאמרו צריך לפרט הכוונה חוץ מה שיאמר מה שנדר צריך שיגלה אם על איזה תנאי נדר, וזהו הכוונה דמ"ד אין צריך לפרט סובר פעמים דגייז לי' לדיבורי' ויאמר סתם נדרתי כך וכך ויחשוב החכם דכך נדר ויתיר על דעת כך והשתא חשש זה לא שייך רק בפירות מין פלוני דאי בכל פירות ידע החכם דע"כ הי' על תנאי דהא אי אפשר לקיימו כלל ומ"ד צריך לפרט סובר משום פעמים שידור על תנאי של איסור כגון גיבוי כתובה ובהא אין החשש רק בפירות עולם דבמין אחד לא חיישינן שהוא לגיבוי כתובה דתוכל לקיימו ולא איכפת לה ואין מדירין רק בדבר קשה כמו שפירש"י במשנה:

בתוס' בד"ה אבל ניסת וא"ת ותאכל לאלתר. יש לדקדק הא בלא"ה אכילת ככר זה לא הוי נדרי עינוי נפש כלל ואינו יכול להפר ואי כוונתם דבלי שתאכל לפנינו חיישינן שתקיים נדרה כיון דאינו רק על ככר אבל עכ"פ מה הועילו במה דנוקמא כר"א הא מ"מ אינו יכול להפר נדר כזה דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינה לבינו וצריך לומר דכוונתם דכל נדר שתעבור הוי דברים שבינה לבינו כי בעון נדרים בנים מתים ולא ניחא לי' באשה עוברת על נדר, לכך כיון דעוברת לאלתר יכול הוא להפר קודם אותו נדר לר"א:

איברא הא קשיא להו מה צורך להו לידור על ככר ותאכל לאלתר הא יכולה לידור מכל פירות ותיכף עוברת בשעה שיצא מפיה, והרי כתבו לעיל דלכך לא גרסינן כל פירות משום דלא תחוש כל שלא תהא באיסור כל ימיה כמו שתירצו כאן, אבל כאן בס"ד הוי להו להקשות דתאסור כל פירות ואין כאן מקום להפר כלל דלא נאסרה כלל רק חייבת ונהנית לאלתר וכה"ג פשיטא דאפי' לר"א קשיא דכיון דלא נאסרה כלל מה יפר ואינו יכול להפר קודם רק מה שיכול להפר אח"כ אבל מה שאינו בגדר הפרה כלל אח"כ פשיטא שאינו מיפר קודם ואטו יוכל להפר מה שתשבע לשוא אח"כ, ודבר פשוט הוא דבהך דלא אישן ג' ימים לא מהני שום התרה דהוי שבועת שוא ממש ואין להפר שבועת שוא דכל דהוי שוא בשעה שיצאת מפי' אינו בגדר הפרה והתרה וזה ברור ודברי התוס' צריכים עיון בזה:

בא"ד וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש וכו'. ואף דקיי"ל נדר על ככר ואכלו אף שלא נשתייר ממנו כלום מתירין לו מ"מ פשיטא דאין מתירין רק לפטרו בשוגג מקרבן או במזיד מחיוב מלקות אבל כאן דנדרה על תנאי גביית כתובה ופשיטא דבלא"ה ליכא מלקות דלא ידעינן אי עברה על נדרה כלל דשמא לא קיבלה מכתובתה, וכיון דליכא מלקות וכבר עברה אין מתירין לה:

בא"ד ולר"א אתי שפיר. דבריהם תמוהין לכאורה דמאי פריך כי לא ניסת נמי הא בהא אין בעל יכול להפר אפילו לר"א כמו שתמה מהרש"א, וכן הך קושיא וליחוש לא קשי' אפי' לר"א:

אבל כוונת התוס' פשוט והוא דבלא"ה יש לתמוה במה שכתבו דלר"א ניחא דמה בכך מ"מ מאיזה צד מוקי ר"ה מתני' כר"א והוצרך לאוקמא בלא ניסת לוקמא כרבנן ואפי' ניסת, וכה"ג הקשו ריש נדרים לשמואל דמשני דמוקי מתניתין כר"י דמאי דוחקי' ואמרינן מתניתין קשיתי', וע"כ דהכא נמי כוונת התוס' דר"ה מתניתין קשיתי' דקתני נודרת וגובה, וכן כל מה שירצו לא משמע כלל דעוברת לאלתר רק בנדר בלבד גובה וכן לעבור לאלתר לא שייך כל מה שירצו וע"כ דמתניתין כר"א ובניסת לא דלא מהני לר"א לאלתר, והיינו דמקשה עלי' דר"ה דהא ע"כ מתניתין לאלתר מיירי דבלא ניסת נמי ניחוש דיפר לה בעל אח"כ וע"כ לאלתר, א"כ אכתי למה לי' לאוקמא כר"א וניסת לא, לימא כרבנן ואפי' ניסת ולאלתר, וכן הך קושיא וליחוש על דרך זה דמהאי טעמא מתניתין ע"כ לאלתר א"כ מה דוחקי' לאוקמא כר"א ובלא ניסת, וכן כתבו התוס' בד"ה וליחוש דבלי ר"ה הוי מוקמינן מתניתין לאלתר רק ר"ה לא משמע לי' לאלתר א"כ תיקשי לי' לא ניסת נמי וע"כ לאלתר, וזה ברור בכוונת התוס', ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה וליחוש:

בא"ד קיים לכי. ולפעד"נ דהקמה לא מהני כלל רק אם באמת רוצה להקים אבל אם בלבו אינו רוצה להקים רק אומר כן כדי להגבות הכתובה לא הוי הקמה כלל ולא הוי כה"ג דברים שבלב דבפירוש מקיים כדי להגבות כתובה:

בא"ד וידירה על דעת רבים וכו'. ולדעתי דלא שייך על דעת רבים רק כשהנדר שאסרה על עצמה ידוע לרבים שנאסרה בדבר זה אבל בנדר על תנאי אם גבתה כתובתה דהאיסור כמוס בלבה אם קיבלה מכתובתה או לא בהא לא מהני כלל על דעת רבים, והיינו דלא אידכר בש"ס לגבי מתני' דנודרת על דעת רבים רק נדר ברבים, כנ"ל:

בא"ד וכיון דלר"ה ברבים וכו' ה"ה על דעת רבים. אין כוונתם דברבים ג"כ שייך הך סברא לחלק בין בעל לאחר משום דיכול להתיר בלי רצונה דא"כ תיקשי דקאמר תנאי הוא דהא לר"ה אף אי בעלמא אינו יכול להפר כאן יכול להפר אלא רק על דעת רבים תליא בהך סברא דאינו משגיח בדעת רבים כיון דאינו משגיח בדעתה אבל לענין ברבים חכם ובעל שוין:

בא"ד והא דאמר אמימר וכו' וא"ת לאמימר וכו'. עמהרש"א מה שהאריך בקושיות. ובאמת לק"מ לפי מה שכתבתי לעיל בגמ' והוכחתי דהך תנאי הוא דקאמר הכא ע"כ הכוונה דהנך ב' ברייתות פליגי בהא דכאן תני אם נדרה דמשמע השתא לא וכאן תני נודרת ופליגי בנדר שהודר ברבים אי יש לו הפרה, ולפי זה לתירוץ ראשון בתוס' שפיר קאמר אפי' למ"ד היינו הך מ"ד דתני אם נדרה ולא נתכוון כלל לתנא דלקמן, אבל השתא שתירצו דאין חילוק בין בעל לאחר בעל דעת רבים, א"כ לאמימר דע"ד רבים לכ"ע אין לו הפרה לא מוקי כלל הנך ברייתות כתנאי דהא ע"כ אם נדרה הכוונה נדרה השתא דהא יכול להדיר על דעת רבים וכיון דע"כ הכוונה נדרה השתא שוב ליכא תנאי כלל והיאך קאמר אפילו למ"ד דהא בהא תליא אי על דעת רבים ג"כ פליגי יכול להיות תנאי אבל אי על דעת רבים לכ"ע אין לו הפרה אין כאן תנאי כלל, ועל זה כתבו דנתכוון לתנא דלקמן דמשמע לי' דפליגי רבנן על ר"י בהא, ואהא קשיא להו מנא לי' לאמימר כיון דלאו בכל גווני מיירי דילמא ברבים ג"כ מודו דאין לו הפרה:

ובהכי ניחא דלא קשיא להו מעיקרא כדאמר הניחא למ"ד דהא ע"כ לא קאי לר"ה דלר"ה לא קשיא כלל דסובר צריך לפרט, ולפי הנ"ל ניחא דזה ששואל הניחא אכתי לא ידע לחלק בעל דעת רבים ושפיר מקשה להך תנא דברייתא דתני אם נדרה דלדידי' מוכח דצריך לפרט אבל לאמימר דמחלק בעל דעת ע"כ לא הוו הנך ברייתות כתנאי כלל, וכ"ז ברור, ודע דמדברי התוס' משמע לי דגם מר"י אין ראיה מפורשת דסובר אינו יכול להפר רק אמימר דייק לי' כך, אבל יש לפרש כיון שעשתה פריצות לידור ברבים לא יחזיר וכן משמע בש"ס, דאל"כ למה לא הקשו לר"פ מהך משנה דלקמן דהא לא ידעו שום טעם בניסת דאין מדירין רק משום הפרה, ואי משום דת"ק חולק א"כ מה קושיא מברייתא כיון דס"ל כת"ק דיכול להפר:

בד"ה וליחוש, משמע דאדר"ה פריך וכו'. הא דלא קשיא להו מעיקרא כדפריך כי לא ניסת נמי דתיקשי להו במשנה גופא, ודוחק לומר דס"ד דלא חיישינן להפרת בעל כיון שאינו מיפר רק לרצונו תחוש שמא לא ירצה להפר ולא תסמוך על זה משא"כ חכם דמיפר לרצון השואל, אבל באמת מעיקרא לא קשיא כלל דודאי יש לחלק בין ברבים בין על דעת רבים גבי בעל נמי והי' מקום לומר דמדירין על דעת רבים רק ר"ה ע"כ דלית לי' לחלק בזה גבי בעל כמ"ש התוס' לעיל שפיר מקשה כי לא ניסת נמי והנה מהרש"א הקשה. דגם לתירוץ ראשון דגבי חכם מודה ר"ה ג"כ לא קשיא אמתניתין דאיכא למימר דמדירין ברבים רק לר"ה פריך דלדידי' יש לו הפרה,