תפארת יעקב על גיטין קעג

להו דב"ח לאחר זמנו הוי רבותא טפי מאלמנה ת"ז. אבל באמת כוונת התוס' פשוט דוודאי כדקתני סיפא נמנעו מלהשביע את האלמנה ממילא נדע ת"ז, רק דכוונת התוס' להקשות כמו דמשני השתא משום חינא אף דממילא מוכח מסיפא וע"כ כמו שכתבו לקמן כיון דאיכא חידוש באלמנה משא"כ בב"ח נקט רישא נמי באלמנה, ואהא קשיא להו דהוי להו לומר דקמש"ל ת"ז וכיון דאיכא חידוש באלמנה ת"ז נקט רישא נמי באלמנה, ועל זה תרצו דמ"מ לא שייך למיתני רישא נמי באלמנה כיון דהך חידוש דאלמנה ת"ז נשמע מסיפא הוי לי' למיתני רישא סתמא אין נפרעין או הבא ליפרע דיש רבותא בצד אחד בהני שאין להם מתנאי ב"ד כמו אלמנה, אבל השתא דמשני משום חינא בהא וודאי שייך לומר דנקט רישא נמי באלמנה כיון דאלמנה לא משגיחין בחינא בהא וודאי כ"ש ב"ח ולא הוי ב"ח רבותא טפי אבל מצד ת"ז הוי ב"ח רבותא ג"כ שאין לו מתנאי ב"ד ואין לחוש בו לצררי משא"כ אלמנה ודוק, ועמ"ש בסמוך:

בד"ה מאי אורי' וכו', והוי חידוש באלמנה טפי מב"ח. ועיין מהרש"א ודבריו צ"ע דאכתי הוי להו לומר דקמש"ל אלמנה ת"ז ואי משום דהוי לי' לאשמועינן בב"ח מ"מ כיון דאצטריך לאשמועינן בסיפא אלמנה משום ת"ז נקט רישא נמי באלמנה או דקמש"ל אלמנה דנמנעו להשביעה נקט רישא נמי באלמנה, לכן נראה דכוונת התוס' דבאמת יש חידוש באלמנה טפי ת"ז וחינא ואהא קשיא להו דמ"מ מסיפא מוכח זה לכך כתבו דנקט רישא נמי באלמנה אבל כל היכי דלא הוי באלמנה חידוש טפי הוי לי' למיתני רישא בב"ח דאית בי' חידוש דליכא באלמנה, אבל השתא דאיכא באלמנה חידוש טפי מב"ח ממילא נקט הכל באלמנה וכמש"ל:

בד"ה אלמנה איצטריך לי' וכו', דגרושה נמי בעי חן. ולפע"ד בלא"ה לק"מ דהכא נמי לא קאמר משום חינא רק דס"ד דאינה מפסדת לגמרי, אבל גרושה כיון דמשביעין אותה ואינה מפסדת לא איכפת לן משא"כ אלמנה ראוי לומר שלא תפסיד משום חינא כיון דאין משביעין אותה כמש"ל בגמרא:

דף ל"ה ע"א בגמרא והא רב לא מגבי כתובה הא דלא מקשה ממתני' דקתני נודרת ולמה לא נשבעה חוץ לב"ד משום דאיכא למימר דנדר חמור ליתומים משבועה חוץ לב"ד ויכולין הם לעכב שתידור דוקא והי' זה מתקנת ר"ג להחמיר עלי', אבל לרב דלא מגבי כתובה כלל קשיא לי' שפיר דוודאי ליכא למימר דכ"כ יכולין יתומים לעכב אפי' אי נדר קיל שלא תשבע רק בב"ד א"כ למה מודה רב בקופצת ונשבעת הא מ"מ לא נשבעה בנק"ח והרי כל מי שנשבע בלי נק"ח במקום שצריך נק"ח חוזר ונשבע דהוי טועה בד"מ, וע"כ דכיון דתיקון ר"ג נודרת להחמיר עלי' אין לנו רק או שתידור או שתשבע חוץ לב"ד וכיון דנדר קיל סגי בשבועה חוץ לב"ד והנה דעת ר"ח הביא הרא"ש דשבועה להבא משביעין דלא חמור כ"כ ויש להבין הא נודרת ג"כ הוא להבא ולמה לי נודרת אפי' שבועה כה"ג משביעין וצריך לומר דנדר כי הך חמור משבועה דנדר כיון שאי אפשר לקיימו תיכף יצא מפי' לשוא משא"כ שבועה אינה רק להבא ממש:

בתוס' בד"ה לא הי' ימים מועטים, וא"ת וכו' כדר"כ ור"א ולדעתי לק"מ דשאני שבועה שיש בה כפירת ממון בין אדם לחבירו ומשתבע להפטר מחבירו חמור טפי ואין לו לישבע רק בדבר ברור שהאמת כך הוא כי השבועה לברר קא אתי ואי ישבע מה שאינו כך לעולם לא יתברר ע"י שבועה וכן בשבועת עדות חזינן דהקפידה תורה דוקא על שבועה שיש בה כפירת ממון ש"מ דהך חמורה טפי וכ"ש נגד בעל דין והך דר"כ ור"א כפי דעתו שהוא עכשיו בלבו הוא נשבע שכך יש לו ידיעה עכשיו שכך אמר רב ואי טעה לא נשבע לשקר דהוא כך הי' יודע בעת שבועה משא"כ בין אדם לחבירו על עיקר המעשה הוא נשבע לא כפי ידיעתו, ועוד דלא אמרינן לבך אנסך רק בדבר שהוא כן לעולם כגון כדרב כהנא ור"א דאפי' יאמר רב כאחד לא נשתנה ידיעת השני בזה רק שהוא אנוס בדמיונו אבל היכי דנתברר לו בעצמו שטעה והי' זה מחמת שלא נתן אל לבו כהך דהכא שהי' לה לידע היכן הניחתו והי' לה ליתן אל לבה ולא מיקרי אנוס כנ"ל, גם מה שהביאו מנדרי שגגות לא דמי בלא"ה דהתם הוי שבועה להבא שתלה איסור פירות אבל הכא בשעה שנשבעת יצאת שבועה לשוא:

בד"ה ל"ש, לא כמו שפי' בקונטרס שם וכו' ולדעתי עיקר כוונת רש"י התם היפוך שבועה כמו שפי' שם גבי פוגמת רק דקשיא לי' איזה פקחות יש בזה אם תהפוך יוכל הוא להפוך עלי' לשבועה דרבנן לזה פי' דהנ"מ הוא דבשבועה דאורייתא שלא תוכל להפוך לעולם תצטרך לישבע בנק"ח, אבל בשבועה דרבנן תוכל להפוך ואח"כ כשיהפוך הוא עלי' לא יגיע לה רק שבועה קללה בעלמא דהוא לא יוכל להפוך שנית כהך שבועה ממש רק להיסת, ודברי רש"י עולין בשוה שם וכאן:

בד"ה ונודרת ודוקא שבועת הבאי. כוונתם דבלא זה הוי אתי שפיר דשבועה הוי לקי על שוא ונדר לא, לכך דוקא שבועת הבאי אסורין אבל השתא דנדר ג"כ הוי לקי על שוא מאי איכא בין נדר לשבועה, ולזה כתבו דמ"מ חומר הוא שבועה מנדר:

בא"ד וא"ת בפרק בתרא כו'. לכאו' יש לתמוה דקושיא זו קשה לכל הפירושים דס"ס אמרינן היו מכין וישן לאלתר אבל באמת כוונת התוס' פשוט דאי נימא דנדר אינו חל על דבר שאי אפשר לקיימו ולא לקי כלל משום נדר שוא כמ"ש הר"ן בנדרים שם לא הוי קשה מהתם מידי דכיון דלא לקי משום נדר שוא פשיטא דאינו עובר עד שיהנה דאז הוי לוקה כיון שבשעה שנדר הי' על תנאי ולא יצא מפיו לשוא, דקודם לכן על מה ילקה דמה שיהא מוכרח לעבור אין בו רק משום שוא ונדר שוא לא איכפת לן, אבל לפי מה שכתבו דנדר שוא ג"כ הוי לקי כמו שבועת שוא א"כ התם כי אנסבי' מיד עבר, ואהא תירצו דאף דהוי לקי משום נדר שוא היינו אם עבר בשעה שיצא מפיו הנדר לשוא אבל אם בשעה שנדר היה על תנאי ולא הי' לשוא אף דאח"כ אנסבי' מ"מ אינו עובר עד שיהנה כיון דבשעת דאנסבי' לא נדר לשוא, וזה ברור, ולק"מ קושית מהרש"א, ודע שיש להקשות לשיטת התוס' בהך סוגיא דקונם עיני בשינה היום דפריך אי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן לי' דהוי לי' לומר שתלה נדרו בתנאי שאם יישן היום יהא אסור לישן לעולם ואז אינו לוקה עד שישן למחר אף שישן היום כמ"ש התוס' ויש ליישב ואין להאריך כאן:

ע"ב בד"ה גט יבמין הוי וכו' וקשה דלא הי' להם להזכיר גט. ולפע"ד נראה דסובר רש"י דכל שפסלה על כל האחין ואי אפשר שתתיבם ממילא מגיע לה הכתובה אף קודם חליצה, ועי' תשו' מהרד"ך בית ב' באריכות, ותמהני שלא זכר מדברי התוס' הללו ורש"י דנחלקו ממש בהך:

ומה שהוכרח רש"י לפרש כן כתב מהרש"א דלדידי' אתי שפיר דלא פלוג בין אלמנה לאלמנה והוא דחוק, ולדעתי דכוונת רש"י דכל שלא נתייבמה כל האחין יורשין הם ושפיר שייך דטרחה קמי יורשין כמו גבי יתמי אבל כשנתיבמה וגירשה לגמרי פשיטא דגרושה אינה מורה היתר דטרחה קמי בעלה דהא בעלה חי ואינו רוצה בה, ולזה הוצרכו התוס' לומר דטרחה קמי אחיו משא"כ לרש"י הוי שפיר דטרחה קמי יורשין כי כולם יורשין הם כל שלא נתייבמה לאחד מהן:

בגמרא כי לא ניסת נמי. יש לדקדק דתיקשי בלא"ה במשנה גופא דילמא מיפר לה בעל דהא בסמוך פריך לר"נ בפשיטות ניסת ודאי מפר לה בעל אלמא דפשיטא להו בלי ר"ה דיש לחוש להפרה, וכמו כן קשה לקמן דפריך וליחוש דאזל לגבי חכם, ודברי התוס' בד"ה וליחוש צ"ע דאי בלי ר"ה לא קשיא מאי קושיא לר"נ ניסת ודאי מיפר לה בעל דהא לא שמענו לר"נ דלא מהני לאלתר, לכן נראה לי דבלי ר"נ ור"ה במתני' לא קשיא כלל דאיכא למימר דלא מהני שום הפרה והתרה לעבור באיסור גזל לגבות כתובה שלא כדין ואפי' אי לא תגיד לחכם כיון דבאמת עיקר ההיתר לגבי כתובה שלא כדין דבלא"ה אינה אסורה כלל לא מהני התרה כלל והוא לא חשודה לעבור על נדרה, אבל לר"ה דסובר דכה"ג מהני הפרה וחיישינן להפרה קשיא להו שפיר, וכמו כן לר"ן כיון דקאמר אפי' ניסת ואי ס"ל דלא מהני התרה כל שהוא כדי להחזיק באיסור לא שייך אפי' ניסת דאין הפרש בין ניסת ללא ניסת והכי הוי לי' לומר בין ניסת בין לא ניסת מדירין אותה ומשני דקמש"ל אפי' ניסת מדירין ברבים דאף דחמור לא הוי כשבועה כנ"ל:

שם תנאי הוא. פירש"י לקמן פליגי בה בפרקין, ותמוה הוא לפע"ד במה נפשך אי ידעו בש"ס הכא מהני תנאי דלקמן א"כ הרי מבואר הוא דר"י סבר אין לו הפרה ורבנן ס"ל יש לו הפרה א"כ מאי קושיא לר"ה אי סובר יש לו הפרה כרבנן מהך ברייתא דהא ע"כ הך ברייתא ר"י הוא וכיון דמקשה מהך ברייתא ע"כ לא ידעו מתנאי כלל א"כ היאך קאמר תנאי הוא ולא קאמר מי הם התנאי דכל כמה דלא נדע התנאי מנין לו לר"ה לחלוק אברייתא, וזו היא עיקר הקושיא:

לכן נראה לי דודאי מה דמשני לא דנדרה מעיקרא הכוונה דקמש"ל דרק מעיקרא מהני אבל עכשיו לא דאל"כ פשיטא דנדרה מעיקרא מהני ואי לאשמועינן דאינו מיפר