תפארת יעקב על גיטין קעה

ולק"מ כיון דעיקר הקושיא על ר"ה משום דלדידי' איכא לאוקמא ברבים א"כ לר"ה נמי מה קושיא לוקמא על דעת רבים וחכם אינו מתיר אבל בעל מתיר, ומה שכתבו התוס' לעיל דבלא"ה משני שפיר היינו אי נימא דהמקשה לא נתכוון להכי כלל, אבל אי עיקר קושית המקשן לר"ה דוקא משום דברבים לא מהני לדידי' פשיטא דהוי לי' לאוקמא על דעת רבים דכ"ע מודו ולא בצריך לפרט דאיכא פלוגתא, ועיין מה שכתבתי לעיל בגמרא ליישב עיקר קושיא זו דרק לר"ה דוקא פריך אבל בלא"ה הוי ס"ד דלא מהני הפרה והתרה נגד איסור אפי' דיעבד וכ"ש נגד יתומים דנודרת על דעתן ובפניהם, רק לר"ה דחייש להפרה ש"מ דמועיל הפרה פריך שפיר כי לא ניסת נמי וכן לחכם, וכמו כן לר"נ פריך שפיר דאי לא מהני הפרה והתרה כלל אין כאן רבותא בניסת מלא ניסת ולמה קאמר אפילו ניסת בא"ד ותאכל לאלתר. כבר כתבתי שיש לתמוה על זה דמאי פריך לר"נ מנא לן דאית לי' דבעינן דוקא שתהא באיסור כל ימיה, וצריך לומר דמשמע להו דלא פליג ר"נ רק בניסת אבל בלא ניסת לא פליג עם ר"ה כלל, ואי נימא דלר"נ מהני לאלתר הרי גם בלא ניסת פליגי דלר"ה בעינן איסור כל ימיה ולר"נ סגי בלאלתר, ועוד נראה לי דנהי דנימא דהיכי דאי אפשר סגי בלאלתר לר"נ אבל בלא ניסת דאפשר באיסור כל ימיה ודאי דאין מדירין בלאלתר א"כ היאך קאמר אפי' ניסת דמשמע דסגי באותה הדרה דבלא ניסת ובאמת אינו כן דבלא ניסת מדירין באיסור כל ימיה ובניסת בלאלתר וכבר כתבתי שאני תמה בדברי התוס' דלמה להו בלאלתר בלא"ה הוי להו לומר דאוסרת כל מיני מזונות והוי דבר שאי אפשר ועוברת מיד דחייב וישן לאלתר ולא שייך הפרה כלל, ובזה אתי שפיר טפי לישנא דמתניתין נודרת כל מה שירצו, ואי על ככר. לא שייך לשון זה כלל:

בא"ד מפרש בירושלמי כו'. פירושם בירושלמי מגומגם מאד ויש לי בזה פי' פשוט ונכון גם בהך פלוגתא דיה"כ ואין להאריך, רק לענין מה שהקשו התוס' ודאי דשאני דיעבד דכיון שאין צריך לפרט לא תגלה לחכם שהיה בפני יתומים ויתיר לה, תדע דלא קאמר לקמן דלכך צריך לפרט דשמא נדר בפני חבירו דלא מהני התרה וע"כ דשאני דיעבד, גם יש לחלק בין נדר הנעשה בפני חבירו בגלוי לנדר על תנאי הכמוס בלבה לא שייך להתיר בפניו דוקא כיון דבלא"ה אינו ידוע לחבירו כלל אם נאסרה או לא, ועוד הארכתי בזה וקצרתי כאן:

בד"ה קסבר וא"ת בפרק שום היתומים וכו' הוי כתנאי ומיהו וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור חדא דהיאך הוי כתנאי הא כ"ע לית להו דר"ה דר"א לא פליג רק דאין לו הפרה אבל אי יש לו הפרה מודה לר' יהושע ש"מ דאין צריך לפרט שנית מה מקום קושי' יש כאן אטו ר"ה קאמר הכא דצריך לפרט אנן הוא דמקשינן קושיא על דברי ר"ה דבניסת אין מדירין דניחוש לחכם, ומתרצינן קסבר צריך לפרט, וא"כ וכי אין לו רשות לר"ה להחזיק בדעת אחד מן התנאים והא פשיטא דכל אחד מאמוראים סובר כחד תנא כזה או כזה וא"כ הוי' כלהו כתנאי, רק אם נמצא מאמר לאחד מן האמוראים שיאמר הלכה במה שנחלקו תנאים ולא יזכיר לומר הלכה כי האי תנא על זה יקשה דהוי כתנאי, וזהו דפריך התם מעיקרא לר"ה דקאמר הלכה אין אדם עושה קנוניא על הקדש אבל הך דצריך לפרט לא זכר ר"ה כלל רק מכללא נשמע מדבריו שהוא סובר כך ויכול באמת לסבור כחד מהני תנאי, וזה ברור, גם לא הבנתי כלל הך ומיהו שסיימו, דמה הועילו בזה דמ"מ כמו דמקשה מעיקרא כתנאי דג"כ לא קאי מסקנא הכי כן הוי להו להקשות בתר הכי, ועוד קשיא לי טובא בדבריהם דהא פשיטא דאין הכרח דר"ה סובר צריך לפרט דבפירוש כתבו לעיל דיש לומר דטעמו דמדירין על דעת רבים רק דכאן קאמר צריך לפרט כמסקנא דעירוכין דלא פליגי בהא אבל שם בעירוכין לא הוי מצי להקשות כתנאי דיש לומר דמודה דאין צריך רק טעמא דמדירין על דעת רבים:

ואפשר לומר דעיקר כוונת התוס' להקשות כך כמו דפריך מעיקרא דר"ה הוי כתנאי א"כ הוי לי' להקשות אח"כ דר"ה לא יהא כחד והוי לי' לומר דפליגי בצריך לפרט לא אי נדר שהודר ברבים יש לו הפרה או אין לו הפרה דא"כ הוי ר"ה דלא כמאן, ומיושבין שתי הקושיות הראשונות ולענין שתי האחרונות יש לומר דלכך נתכוונו התוס' בהך ומיהו שכתבו דכאן קאי למסקנא דהתם והתם בס"ד ס"ל דטעמו של ר"ה דמדירין על דעת רבים:

בד"ה תנן הנושא נשים ה"ה דהוי מצי למיפרך ממתניתין דהכא ולפע"ד לק"מ דבמתניתין לא קשיא דאיכא למימר דמדירין אותה בכל פירות שבעולם וחייבת ומותרת לאלתר כמו שבועה שלא אישן ג' ימים או דמדירין על ככר ואוכלת לאלתר ולא שייך בזה היתר חכם כלל רק לר"ה מקשה שפיר לעיל כיון דס"ל בניסת לא ע"כ דס"ל דבעינן שתהא כל ימיה באיסור, אבל כאן לענין פלוגתא דצריך לפרט שפיר יש לומר דמדירין שתעבור לאלתר ולא שייך התרה כלל אבל בהך משנה דבכורות דנודר על להבא אפי' יעבור אח"כ ולא יגרש או שישאנה שנית יכול להתיר כיון דבעת שנדר לא הי' לשוא דאכתי לא עבר התנאי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ונודרת משא"כ במתניתין דהיא נודרת על לשעבר שכבר קיבלה הרי יוצא מפיה לשוא וליכא התרה כלל, וזה ברור לפע"ד, ועיין מה שאכתוב בסמוך דבזה מיושב קושית התוס' בדיבור שאח"ז ג"כ:

בד"ה ותני עלה וכו' קשה לר"י כו'. ולדעתי נראה ליישב על שני פנים, חדא דבלי הך ברייתא הוי מצינן לומר דאין מקפידין רק דבשעת עבודה תהא מגורשת ממנו כשר לעבודה, ומה שצריך שידור הנאה היינו דחיישינן שמא ביטל הגט קודם או קידש אותה מעיקרא שתהא מקודשת לאחר שיגרשה דפסק הרמב"ם פ"ז מהלכות אישות דמקודשת, והשתא שפיר יש לומר דמדירין אותו מכל פירות או מככר ויאכל לאלתר אם היא עדיין אשתו בעת עבודה והוי הך הדרה על לשעבר וליכא התרה כמ"ש לעיל בדיבור הקודם, אבל השתא דקתני בברייתא דיורד ומגרש דהגירושין אח"כ והוא נודר הנאה על להבא שפיר יכול להתיר כמש"ל, ודוק:

ועוד נראה לי דודאי עיקר פלוגתא דצריך לפרט או אין צריך היינו לפרט על מה נדר והיאך נדר כגון אי יש בו מילתא דאיסורא צריך לגלות הכל אבל פשיטא שצריך לפרט לכ"ע מה שנדר ואסר על עצמו, והשתא יש לומר דאין מדירין כלל רק על התשמיש של נשים פסולות לו ויאמר קונם הנאת תשמיש נשים פסולות לי עלי והשתא אם ילך לחכם צריך שיאמר לו מה שנדר עכ"פ ושוב לא יתיר, אך אי ידור כך צריך לגרש קודם דקודם גירושין אינו חל קונם עליה כיון דבלא"ה אסורה לו כמו שכתב הרא"ש להדיא בנדרים דף ח' דאם אמר קונם נבלה עלי אינו חל דאין איסור חל על איסור ונדר אינו חל רק לבטל מצוה עיי"ש, אבל אי יגרש קודם הרי אין תשמישה אסור עליו עד שיקדש, דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ חל עליה קונם, והשתא כיון דקתני בברייתא דמגרש אח"כ ע"כ דאינו אוסר הנאת תשמישה רק אכילת פירות או ככר וא"כ אי אין צריך לפרט יכול להתיר ואף דיש לומר דאי אמר קונם תשמיש נשים פסולות עלי חל בכולל אפילו על אשתו גרושה שלא גירש מיגו דחייל על הנך דלא קידש, מ"מ מאיזה צד מפרש תנא דברייתא מתניתין דוקא למאן דאית ליה כולל, לימא דמגרש קודם ואליבא דכ"ע, וע"כ דס"ל דלא מהני קונם על אותה דבר שהוא חשוד לעבור דמה נפקא מינה אי רכוב עלה איסור גרושה או קונם נמי וצריך לאסור על עצמו דבר חדש דהיינו אכילת פירות וא"כ ממילא אי אין צריך לפרט יכול להפר, ודוק היטב ורש"י פי' ידור הנאה ממנה לגרשה, ויראה שהוא מפרש דמהאשה הוא נודר הנאה כדי לגרשה, ומ"מ אין ראיה דלית לי' כהרא"ש הנ"ל דיש לומר דנודר כל הנאות וממילא חל על תשמיש ג"כ:

דף ל"ו ע"א בתוס' בד"ה אמר אמימר וכו' דאדר"נ נמי קא'. עמהרש"א, ואין דבריו נכונים כלל וקושיתו לק"מ דפשיטא אפילו אי יסבור ר"נ אין לו הפרה מ"מ יש להקשות עליו דס"ס מוכח דלמ"ד יש לו הפרה דצריך לפרט א"כ הך מ"ד דאין לו הפרה לא נחלק עליו בזה דאין צריך לפרט, ומאיזה צד יוכל ר"נ לסבור אין צריך לפרט לחלוק על הך תנא, והשתא שפיר יש לומר דלא קאי רק על ר"נ דאין צריך לפרט אבל על הך דר"נ דמעיקרא לא קאי כלל דבאמת סובר אין לו הפרה ולא שייך להקשות הניחא כלל לזה כתבו דיש לומר דקאי גם אדר"נ גופא דמתרץ לעיל דמדרינן לה ברבים הניחא למ"ד אין לו הפרה אבל למ"ד יש לו מא"ל, ומשני דמדרינן על דעת רבים, ואף שכתבו התוס' לעיל בחד תירוץ דבבעל אין חילוק בין ברבים לעל דעת רבים היינו לר"ה דוקא כיון דס"ל בניסת לא, אבל לר"נ יש לומר דמחלק, ובלא"ה כבר תירצו התוס' לעיל דלכ"ע יש חילוק גם בבעל רק ר"ה לא סבר כאמימר, וגם יש לפרש דכוונת התוס' אי ר"נ סובר באמת אין לו הפרה א"כ אין הכוונה הניחא אי יסבור ר"נ דהא ודאי סובר כך רק הקושיא להך