תפארת יעקב על גיטין קעב

לו ב' שמות במקום א' אבל אם השמות מחולקין במקומות במקום זה שם אחד ובזה שם אחר בהא צריך לכתוב שניהם דבמקום זה לא ידעו שזה גירש, ואדרבא אי ס"ד דבעינן דוקא שיהא נכתב במקום אחד וניתן במקום אחר א"כ הך דרב אשי דקאמר והוא דאיתחזק הכוונה דבלא איתחזק אפי' יכתוב שם של מקום כתיבה בלבד כשר, אף דשם של מקום נתינה עיקר ושם לא ידעו כלל שזה גירש, א"כ היאך מייתי ראיה מברייתא דכיון דעד שיגרש אשתו שביהודה הכוונה שיתן הגט ביהודה ויכתוב שם של נתינה ושם של כתיבה עמו, א"כ יצא למקום אחר וגירש היינו שנתן שם הגט, א"כ כיון שהוחזק במקום נתינה בשם אחד מהן הרי כתב של מקום נתינה ומנין נדע דבכתב שם של מקום כתיבה בלבד דכשר כיון דשם של נתינה עיקר, דפשיטא כשיוצא למקום אחר לגרש צריך להחזיק שמו שם וכן פירש"י להדיא ואי נפרש יצא למקום אחר היינו שכתב ונתן שם פשיטא דלא מוכח מידי שהרי כתב שם של כתיבה ונתינה, ומאיזה צד נפרש יצא למקום אחר וגירש היינו שכתב במקום אחר ושלחו לגליל או ליהודה ובגט כתב שם של אותה העיר שלא שלח הגט לשם כלל, דאדרבא פשיטא דהך וגירש דסיפא דמי לעד שיגרש דרישא, ובחידושי לא"הע סי' קכ"ט כתבתי ליישב דברי ר"ת ודברי הרא"ש התמוהין לכאורה בזה גם סותרין דבריו בתשובה ע"ש שהארכתי בזה:

בא"ד דהא לא קתני היו לו ב' שמות ביהודה כו'. אין זו ראי' כלל דיש לומר דברייתא מיירי במגרש במקום אחד, לכך לא מבעיא ביש לו שם ב' שמות דצריך לכתוב שניהם אלא אפי' אין לו רק שם אחד בלבד הואיל ויש לו עוד שם במקום אחר צריך להזכירו וכן כתבתי באמת לפירש"י לעיל דהכל במגרש במקום אחד מיירי וכל שיש לו ב' שמות צריך לפרט שניהם קודם תקנה ולאחר תקנה לכתוב וכל שום לבה"ג או לפרט לר"ת:

בא"ד ומהתם נמי משמע. עיין מהרש"א ובאמת כוונת התו' פשוט דאי מיירי הכל במגרש במקום אחד הרי מבואר בהך ברייתא דהכא דאפי' כותב שם שיש לו שם במקום שמגרש לא מהני ולמה נקט בתוספתא ששינה וכתב שם של מקום אחר גם רשב"ג היאך פליג דכשר אם כתב שם שאינו של כתיבה ונתינה כלל וע"כ שמגרש בב' מקומות, וכמו כן מוכח דכתיבה עיקר דנהי דהך סיפא יש לומר דיעבד מ"מ ברישא דקתני פסול למה לי ששינה שם של מקום נתינה לימא רבותא אפי' כתב שם של נתינה רק לא של כתיבה פסול, דהא מבואר הכא דאפי' שם של נתינה פסול בלי שם של כתיבה, וזה ברור, אמנם בעיקר ראיית התוס' מן התוספתא והירושלמי כבר הארכתי בחידושי לא"הע דאין מזה ראיה כלל, ואין כאן מקומו להאריך רק מה שנוגע בביאור הסוגיא בלבד ושם מבואר בס"ד ביאור דברי הפוסקים עם מה שיש לדון בדבריהם במשנה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים וכו' פירש"י יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי, ובתר הכי בד"ה וגובה כתובתה פי' ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרה בכל מזון הלכך לא הוי הדרא ושקלא דלא חשידה לעבור על נדרה, נראה מדברי הרב ז"ל שהוא מפרש דאוסרת כל מיני מזונות עלי' אף שאי אפשר לקיימו א"כ תיכף עוברת ומותרת אח"כ כמו שבועה שלא אישן ג' ימים דחייב וישן לאלתר א"כ בהא לא תחוש לעבור שלא תהא באיסור כל ימיה, לזה פי' דהנדר על תנאי אם תקבל הכתובה שנית, וכבר כתבו התוס' לקמן סוף ד"ה ונודרת דכל שהוא על תנאי אינה עוברת לאלתר רק שתהנה ושפיר הוית באיסור כל ימי' ויש מקום לומר עוד דס"ל לרש"י דנדר אינו חל כלל על דבר שאי אפשר ונדר שוא לא אשכחן כמ"ש הר"ן בנדרים, לכך פי' דתלתה בגביית כתובה דאז חל כיון שבידה שלא ליטול הכתובה ובהא פשיטא דאינה עוברת עד שתהנה דהא בעת גביית כתובה לא היה רק שוא דאכתי לא עברה ומשום שוא לא לקי כלל ואינה עוברת רק בגביית כתובה תהא מוכרחת לעבור על נדרה להנות אבל פשיטא דליכא איסור רק כשתהנה, ועמ"ש עוד בתוס' לקמן בד"ה ונודרת:

בגמרא מאי אריא אלמנה אפי' כ"ע נמי. יש לדקדק דמשמע בכולה סוגיא דעיקר החשש דמורה היתרא דטרחה קמי יתמי וקיבלה דרך גזל וגניבה דבר מועט ומורה ואמרה דיכולה ליקח זה לעצמה שלא לפירעון כתובה, אם כן שבועה זו שלא קבלה כלום לא שייך במקום אחר רק גבי אלמנה אבל בעלמא אין נשבעין רק על פרעון בלבד ובזה גם האלמנה יכולה לישבע וקמ"ל דאלמנה משביעין שלא קיבלה שלא לפירעון ולכך נמנעו מלהשביעה, לכן נראה דודאי אפי' אלמנה אין משביעין אותה רק בדבר שהשטר כתובה עומד לכך כגון טענת פרעון, אבל לא שמא קיבלה דרך גזל וגניבה דאל"כ היאך שייך הוראת היתר נשביע אותה שלא קיבלה כלום עבור טירחתה ואי תשבע שלא קיבלה והיא קיבלה הרי נשבעת לשקר ואיזה הוראת היתר יש כאן, רק באמת אין להשביע רק בטענת פרעון בלבד דבאמת כפי הדין אם קיבלה דרך גזל וגניבה ממילא הוי פרעון כמו שכתב הר"ן וחיישינן שתשבע לשקר שלא נפרעה דחושבת שזה שקיבלה עבור טרחתה לא חשוב פרעון אבל השבועה לעולם אינה רק שלא נפרעה, ושפיר פריך אפי' כ"ע נמי וזו היא ג"כ כוונת התוס' שהקשו דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולכאורה לא שייך זה הכא דהחשש שקיבלה עבור טירחתה, ולהנ"ל ניחא דאין משביעין רק על פרעון וכל שהוא ת"ז אין להשביע, ודוק:

שם אלמנה איצטרכא לי' כו' משום חינא. יש לדקדק כיון דקתני נמנעו מלהשביעה הרי מוכח להדיא דמשביעין אותה ואין משגיחין בחינא, ונראה לי דאין הכוונה דס"ד אלמנה אינה צריכה שבועה כלל דבכמה מקומות מוכח דמשביעין את האלמנה כמו שהקשו התוס' מפרק הכותב ואפי' מוקמית לה בגרושה גרושה נמי בעי חן, רק מהתם ס"ד דודאי אי היא אינה רוצה לישבע אינה נוטלת אבל אם היא רוצית לישבע רק שאין מוסרין לה שבועה לאיזה טעם אינה מפסדת משום חינא, ודוקא בעל חוב בודאי אינו נפרע רק בשבועה וכל שאינו נשבע מן הדין או מפני חשש מפסיד אבל אלמנה אינה מפסדת קמ"ל כאן אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה ומדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה ש"מ דרישא קמש"ל דאינה נפרעת בשום פנים רק בשבועה והא קמ"ל במה דקתני אין אלמנה נפרעת דדינה ג"כ שלא תפרע בשום פנים רק בשבועה ונמנעו מלהשביעה היתה מפסדת כמו שפירש"י, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דלימא דקמש"ל אלמנה אפי' ת"ז, ולהנ"ל ניחא דהכל מוכח מסיפא נמנעו מלהשביעה וכן מה שהקשו דמוכח פרק הכותב דאין משגיחין בחן ולהנ"ל לק"מ דלא מוכח רק שצריכה לישבע ולא שתפסיד אי אין מוסרין לה שבועה, ודוק:

בתוס' בד"ה אין אלמנה וא"ת והא לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמר ר"ל בב"ב וכו'. דבריהם צ"ע לכאורה, דמה ענין קושיא זו להך פלוגתא דאביי ורבא ור"ל בב"ב דהא ר"ל לא קאמר רק הקובע זמן אבל סתם הלואה לא כמ"ש התוס' שם והכא לא שייך קביעת זמן דהא הטעם כתב הסמ"ע ריש סי' ע"ח דבקובע זמן גלי דעתי' שהוא צריך למעות עד תשלום הזמן וזה לא שייך הכא, ואם הכוונה דדוקא התם הוצרך ר"ל לקובע זמן דהחיוב יגיע בודאי אבל כתובה דאין החיוב ברור דשמא תמות לא בעינן להאי טעמא, זה לא הוזכר בדברי. ר"ל כלל ואם היא סברא מצד עצמה לא יחלקו אביי ורבא כלל דהא טעמייהו דעביד אינש דפרע כי היכי דלא ליטרדן וזה לא שייך בכתובה כלל דאין החיוב רק כשימות ויגרש ודבר זה תלוי בדעתו, ועוד דהוי להו להקשות ממשנה שלימה גבי בכור בתוך ל' בחזקת שלא נפדה ומודה אביי לרבא מחמת שאין החיוב ברור כמו שכתבו התוס' פ"ק דב"ב שם, ועכ"פ הך סברא השייך בכתובה לא הוזכר שם בב"ב כלל בין לר"ל בין לאביי ורבא וענין בפני עצמו הוא ולמה תלאו קושייתם בהך דהתם:

אבל באמת דברי התוס' נכונים שלא נתכוונו להקשות מהך דר"ל דהתם, שאי היה כוונתם כך הוי להו לסדר דבריהם בהיפך וכך הוי להו לומר וא"ת והא בב"ב אמר ר"ל הקובע זמן לחבירו וכו' והכא נמי הא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אבל הם ז"ל נתכוונו להקשות בפשיטות בדבר המוסכם לכ"ע דכל דבר שלא ניתן לגבות מחיים הוי ת"ז ואינו נאמן לומר דפרע רק דס"ד לגבי יתמי עכ"פ שבועה בעי, ואהא מייתי דר"ל אמר בב"ב בקובע זמן ואמרינן הלכתא כוותי' ואפי' מיתמי והשתא ק"ו הוא ומה התם דאיכא פלוגתא בהא ואביי ורבא לית להו כלל הך חזקה ומ"מ איפסקא הלכתא כר"ל ואפי' מיתמי, א"כ כ"ש בהך חזקה דכ"ע מודו בה דהוי חזקה גמורה וליכא פלוגתא דדין הוא דמהניא אפי' לגבי יתמי וזה ברור:

בא"ד דטפי הוי לי' לאשמועינן בב"ח. לכאורה תמוה דהא הם בעצמם הקשו בסמוך דאלמנה נמי שמעינן בכתובות ותירצו דהתם איכא לאוקמא בגרושה א"כ מאי קושי' דטפי הוי לי' לאשמועינן ב"ח הא ב"ח כבר שמעינן בעלמא וכולן צריכין שבועה בפרק הכותב. גם לא ידעתי מאיזה צד פשיטא