תפארת יעקב על גיטין קסג

ואני תמה מאי קשיא להו לרבוותא ז"ל הא פירוש הסוגי' פשוט וברור דפלוגתייהו האידנא אפי' במבטל בפניו דר"נ סובר דמבטלו בפני ב' בלבד דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם לא יהא לו עדים פשיטא שלא יאומן לומר שביטלו [וכ"כ המרדכי בשם ריב"א דצריך עדים על הביטול דאל"כ חיישינן לקנוניא] ור"ש סובר כיון דקתני במתניתין הי' עושה ב"ד אף דמעיקרא לא חששו לממזרים ועגינות דר"ג הוא שחידש תקנה זו ומ"מ הי' עושה ב"ד ש"מ שאין ביטול מועיל לגרע כח הגט רק בב"ד דב"ד אלימי ולא עדים ואל תתמה בזה שהרי כמה דברים מצינו דעדים לא אלימי וב"ד אלימי כגון מיאון פליגי ב"ש וב"ה פרק בית שמאי, דב"ש סברי דוקא בב"ד דהוי ג"כ כעין ביטול ואפי' בדרבנן וכ"ש גט דאורייתא אי בא לבטלו צריך ב"ד, ולעיל ג"כ אמרו דס"ד לא אלים שליחות דבתרא מקמא ליבטלי' אלמא דבעינן לבטל כח חזק וכ"ש לר"ש דס"ל אינו חוזר ומגרש בו דגוף הגט בטל בעינן ב"ד דוקא לבטלו ור"נ סובר דבי' תרי סגי דליהוי עלי' סהדי מכח דבר שבערוה והיינו דקאמר בפני כמה הוא מבטלו ודייקי לה ממתניתין קודם תקנה דשלא בפניו הי' אז כמו בפניו, וכמו דאז הי' צריך ב"ד כן עכשיו, ור"נ סובר דבי' תרי הוי סגי דלבי' תרי ב"ד קרי' לי' והיינו דאפסקא הלכתא כר"נ ולכך לא זכר הרי"ף שום דבר מבטלו אינו מבוטל רק מייתי פלוגתייהו דר"נ ור"ש ופסק הלכה כר"נ ובתר הכי פסק בפשיטות דשלא בפניו לעולם בטלו מבוטל, כנ"ל ברור ועיין מ"ש בתוס':

. בתוס' בד"ה ור"נ וכו' אין לומר צ"ע דהא כתבו התוס' פ"ק דסנהדרין דתרי לאו דוקא ה"ה חד א"כ פשיטא שאין ראי' דתרי איקרי ב"ד ממה דדיניהם דין דהא חד נמי דינו דין ומ"מ פשיטא דלא איקרי ב"ד ואולי לא נתכוונו רק להיפך דלא נימא דוקא ר"נ יכול לסבור תרי איקרי ב"ד, אבל למ"ד אין דיניהם דין ע"כ לאו ב"ד מיקרי לזה דחו דאפי' למ"ד אין דיניהם דין איקרי ב"ד מכח פרוזבל דסגי בתרי:

אמנם בעיקר דבריהם יש לדקדק כי כפי דעתם ע"כ בפרוזבל נמי סגי בתרי כיון דקי"ל כר"נ ור"י דסגי בתרי, אבל מדברי בעה"ת שער מ"ה ומדברי הטור סי' ס"ז מוכח להדיא דבעינן שלשה בפרוזבל והיינו כמו שדחו כאן דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל ובוודאי צריך להבין דעתם בזה דהא קי"ל כר"נ ור"י:

ומה שנראה לי דס"ל להנך פוסקים דוודאי ר"נ ס"ל דסגי בתרי מטעם דתרי נמי ב"ד איקרי והיינו כפי טעמו דשנים שדנו דיניהם דין, אבל ר"י דס"ל כר"נ לאו מהאי טעמא הוא רק דס"ל דמעיקרא הי' יכול לבטל בפני ב' מן הדין, ומה דקתני מתניתין הי' עושה ב"ד מעצמו הי' רגיל לעשות כן דכיון דרצה לבטל הגט שתחזור לו הי' רוצה שיודע הדבר לאשה שלא תנשא ותיאסר עליו ומה יועיל לו הביטול אבל לא הי' בזה שום תיקון והי' יכול לבטל בפני ב' ג"כ ואתי ר"ג והוצרך לתקן שיהא אסור לבטל בפני ב' משום חשש ממזרות וממילא תיקן שלא יבטלו אפי' בפני ג' משום עיגונות כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ובי' תרי וזה שכתבו הרי"ף והרא"ש בלשונם דהלכה כר"נ דר"י קאי כוותי', ודבר תימא הוא דהא אפסקא הלכתא בש"ס להדיא כר"נ לקמן דל"ד., ולהנ"ל ניחא' דנתכוונו לומר דאין הלכתא כר"נ מטעמי' רק משום דר"י קאי כוותי' דאיהו ס"ל דיניהם דין ובי' תרי איקרי ב"ד אבל אנן כר"י ס"ל דאין דיניהם דין ומ"מ סגי בתרי כנ"ל ולפי זה פרוזבל נמי בעינן שלשה כנ"ל, וכבר כתבתי לעיל במשנה דגם רש"י ז"ל נתכוין לזה ולכך פירש ב"ד שלשה ונתן טעם משום ממזרות אף שהיא לכאורה היפוך הסוגי' ולהנ"ל ניחא ודוק:

בא"ד וא"ת ומה נפקא מינה השתא וכו' עד סוף הדיבור דבריהם צ"ע לפע"ד חדא כיון דעיקר פלוגתייהו דר"נ ור"ש דר"ש ס"ל דמשום ממזרות בטלו אינו מבוטל ור"נ ס"ל דאפי' מחשש ממזרות בטלו מבוטל רק בחד אינו מבוטל א"כ כיון דס"ל לר"נ מצד הסברא דאין ראוי להיות מבוטל אפילו משום חשש ממזרות, א"כ למה לי' משום דבי' תרי נמי ב"ד קרי לי' אפי' יהא ב"ד שלשה דוקא מ"מ כמו דס"ל השתא מכח תקנות ר"ג דאפי' בתרי דאיכא ממזרות מבוטל כן יכול לסבור קודם תקנה כיון דמדינא אין צריך רק משום חשש ממזרות אם בטלו מבוטל ומאי ענין פלוגתא זו דנימא דב"ד תרי:

ועוד קשיא לי הא בסמוך פריך לרשב"ג ומי איכא מידי וקשה הא אפי' לרבי ע"כ צריך לומר אפקעינהו דאל"כ תיקשי ומי איכא מידי בב' לר"ש ובחד לר"נ גם קשה לי בפלוגתא דר"י ור"ל לקמן ויתבאר לקמן בתוס' בד"ה ובי' תרי ע"ש) ואולי נתכוונו כפי מה שכתבו לעיל בד"ה מהו דתימא דביטול שלא בב"ד אין מועיל להחמיר אבל לא להקל ולכך לא קשיא ומי איכא מידי, אבל כבר כתבתי לעיל דגם זה צ"ע ע"ש:

ודע שיש לתמוה בדברי התוס' בעיקר הקושיא דמנא להו דבאמת לר"נ אפי' בשלשה אין לבטל דכיון דסובר בפני ב' א"כ בב' תיקן ר"ג מחשש ממזרות אבל בג' מותר לבטל, אבל לר"ש אפי' בג' תיקן שלא יבטל ואתי שפיר טפי דברי ר"י לקמן ג"כ ולא קשה קושית התוס' בד"ה ובי' תרי והוי שפיר נפקותא בפשיטות לדידן:

ונראה לי דמה שהרחיקו התוס' פי' זה דמשמע להו דלכ"ע תיקן ר"ג אפי' בג' דנהי דלר"נ בי' תרי נמי ב"ד קרי להו, אבל ג' וודאי איקרי ב"ד וכיון דקתני התקין ר"ג שלא יהא עושין כן והיינו שלא יבטלו בפני ב"ד ממילא מוכח דבג' נמי לא יבטלו דוודאי הרבה פעמים בטלו בפני ב"ד של ג' ג"כ דבעל גופא הי' רוצה שיודע לה שלא תיאסר עליו והוא התקין שלא יעשו כן היינו שלא יבטלו בפני ב"ד כלל בין בפני שנים בין בפני שלשה:

אבל מ"מ אפי' לפי זה אני אומרה בלשון אחרת דודאי אפי' לרבי דס"ל בטלו מבוטל לאו משום דלא ס"ל הפקעת קידושין דכמה פעמים מצינו דהפקיעו קידושין במקום הצריך להם רק דרבי סובר דבאמת עיקר התקנה משום ממזרים אבל משום עיגונות בלבד לא הוי מתקני כלל, הלכך מחשש ממזרים כח ב"ד יפה אפי' אי בטלו מבוטל דמאיזה צד יעבור על התקנה הא יכול לבטל בפני ג' ואדרבא בהא לא תיאסר עליו שלא תנשא שתדע מהביטול, הלכך כל שתקנו שלא לבטל לא יעבור על התקנה, ואף דמשום עיגון ג"כ חשו מ"מ כיון דמשום זה בלבד לא היו מתקנים אין ראוי שיהא מבוטל מחשש עיגון בלבד כל שאין חשש ממזרות, אבל אי נימא דעיקר התקנה משום עיגון היתה דמעיקרא נמי היו מבטלין בפני ג' ותיקן ר"ג שלא יבטלו משום עיגון, א"כ בהא אי לא נימא בטלו אינו מבוטל אין כח ב"ד יפה כלל דאם ירצה לחזור בו יעבור על התקנה ויבטל בפני ג' וכיון דלא נתקיימה התקנה רק אי בטלו אינו מבוטל בודאי לכ"ע אינו מבוטל, והשתא בהא פליגי ר"נ ור"ש דר"ש סובר דב"ד ג' הן ועלה תיקן ר"ג שלא יעשו כן, א"כ ממילא מוכח דסתם לן תנא דמתניתין דבטלו אינו מבוטל, ור"נ סובר דבי תרי נמי ב"ד, ושפיר אתיא מתניתין כרבי דבטלו מבוטל והיינו דפסק ר"נ לקמן הלכה כרבי דלדידי' מתני' אתיא כוותי' משא"כ לר"ש, והיינו נמי פלוגתייהו דר"י ור"ל לקמן ולא דפליגי בפלוגתא דתנאי רק בפירושא דמתני' דלר"י אתיא מתניתין כרבי ולר"ל כרשב"ג וכבר כתבתי בש"ס מה שנ"ל בזה:

בא"ד בפחות משנים דאיכא למיחוש טפי עמהרש"א שהקשה בתרתי חדא דלקמן כתבו התוס' בחד מכח דבר שבערוה ולא מתקנה, ועוד דלעיל בד"ה מהו דתימא מוכח דמדינא לא הוי ביטל ע"ש והנה מה שהקשה מהך דלעיל תמוה דכוונת התוס' ג"כ מכח תקנה כמו שבארנו דבריהם לעיל ע"ש ומהך דלקמן ג"כ אין קושיא מלבד מה שיש לומר דהכא נמי כוונתם בפחות משנים ביחד דמשום דבר שבערוה ליכא רק משום תקנה ומשמע להו דבהא אינו מבוטל לר"נ כיון דקתני ב"ד נהי דתרי נמי ב"ד קרי להו, אבל וודאי כל היכי דלא איקרי ב"ד לא מהני ותרי שלא ביחד כחד הוי לענין ב"ד, אבל בלא"ה לק"מ דדוקא הכא בשליחות גט לא הוי דבר שבערוה דאין הגט עומד להשתלח ע"י שליח דוקא ובשביל שביטל השליח הרי הגט בתקפו ולא מיקרי ביטל השליחות דבר שבערוה כיון שאין הגט עומד לכך, אבל לקמן דמבטל הכתיבה כגון אמר לעשרה כתבו שפיר הוי דבר שבערוה דכתיבת גט לשמה הוי דבר שבערוה והרי מבטל הכתיבה לגמרי ודוק:

בד"ה לתרי נמי ב"ד קרי להו וא"ת וכו' ואור"י אי נמי וכו' תמוה לי בעיקר הקושיא דהא כתבו בעצמם פרק בית שמאי דלמ"ד בשנים ביחיד נמי מהני א"כ ע"כ דהכוונה שלשה דאי בתרי היאך קאמר מפני שהוא ב"ד כיון דמהני בחד ולא מיקרי ב"ד ואיכא רננה, וביותר יש לתמוה במה שתרצו אי נמי דמיאון דומיא דחליצה דבמה נפשך אי ס"ל דכל שאין מיאון צריך ג' ביחיד סגי, א"כ למה לי דומיא דחליצה דהא מיאון גופא ניחא דחד לא מיקרי ב"ד ואיכא רננה ואי ס"ל דדוקא תרי בעי רק שלשה אין צריך, א"כ הוי להו לומר בפשיטות דמיאון דומיא דחליצה ואי תרי לא הוי כחליצה דחליצה או ג' או א' וע"כ דגם מיאון שלשה:

ולכאורה הי' אפשר לומר דעיקר קושית התוס' אף דבעינן שלשה מ"מ שפיר קאמר מפני שהם ב"ד כיון דתרי