תפארת יעקב על גיטין קסב

הרי הוא חרס אינו לשון הוה כלל רק הספק אי עבר או להבא ושפיר פשיט מהפקר דהוי להבא כי לשון זה אינו לשון הוה ולמה מהני אבל ככר זה הפקר אינו מכח להבא רק מכח הוה כמו בטל הוא, כנ"ל:

והנה הרי"ף השמיט אבעי' דבטל מהו וזכר הך אבעי' דהרי הוא חרס, ויש לתמוה למה השמיטה, ונראה לי דס"ל דכל מה דשקלינן וטרינן בלישנא דבטל הוא וכן בבטל אי להבא אי לשעבר היינו לרשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל לכך לא מהני לשעבר כיון שביטל שלא בפניו ובעינן להבא דוקא, אבל אנן דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל אפילו לישנא דלשעבר מהני כיון דבידו לבטלו, אבל חרס הוא מטעם אחר לא הוי גט כל שהוא לשעבר לפי שאין הגט שנתבטל כחרס דהא חוזר ומגרש בו רק להבא שאומר שלא יגרש בו וילך לאיבוד ולאשפה כחרס אבל לא שיאמר שכבר הוא כחרס אבל בטל אפי' לשעבר מהני כיון דבטלו מבוטל, כנ"ל:

בגמרא התם דיבור ודיבור הוא. פירש"י וז"ל מתחילה היתה מתקדשת וכו' ומיהו המעות לא בטלו וכו' מבואר מדבריו דבאמת הכא לא מהני ביטול לבטל הגט כמו דשם אין המעות בטילין, והוא תמוה לפע"ד דממה נפשך אי המעות אינן בעין פשיטא דאי אפשר לקדש בהם שנית דהוי מקדש במלוה ממש, ואי ישנן אצלה והוי פקדון היאך שייך שאינן בטילין הא אפי' לא קידש לעולם יכול לקדש בפקדון שיש לו בידה והוא בעין, אבל נתינה זו לקידושין דלא למלוה דמי ולא לפקדון דמי באמת נתבטל רק או מלוה או פקדון [ואי נימא כמ"ש בחידושי לא"הע הלכות קידושין שיש מקום לומר דר"י לא ס"ל רק דחוזרת אבל מודה דיכולה לחזור מחזרתה דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ מה קושיא הכא דרוצה לחזור ולגרש בו מהני והתם נמי אי חזרה בה מחזרתה מהני וע"כ דכל דיבור שנגמר ואינו חסר כלום שוב אי אפשר לבטלו הלכך אי אפשר לחזור מחזרתה דכבר נגמר חזרתה ואינו חסר כלום, רק לפ"ז יש לפרש כאן הכוונה דמחלק דדוקא התם דיבור ודיבור ואתי דיבור ומבטל ושוב נתבטל ואין כאן רושם קידושין לפנינו שאין על קידושין הללו רק דיבור בלבד וכשנסתלק הדיבור מעות בעלמא הן ושוב אי אפשר שיחזרו להיות קידושין אבל הכא נהי דאי ביטל לשליח שוב אין כאן רושם שליחות שאין כאן שליחות רק בדיבור וכשנסתלק הדיבור הוי כאדם דעלמא, אבל הגט בעצמו אחר הביטול שם גט עליו שהרי הוא גט לפנינו, הלכך יכול לחזור ולבטל מה שביטל והגט כשר, ודוק]:

לכן נראה לי פשוט דודאי לא אתי דיבור ומבטל מעשה לכ"ע, ונתינת מעות ליד אשה נהי דחשיב מעשה כמו כתיבה דהכא אבל מ"מ הוא אינו מבטל רק דיבור הקידושין וממילא הנתינה בטילה דנתינה בדיבור הקידושין תלוי וכי בטל דיבור בטילה נתינה אבל כאן אי אפשר לומר דמחמת ביטול השליחות יתבטל הגט דמה ענין גט לשליחות הא בלי שליחות כלל יכול להיות גט ובביטול הדיבור של שליחות לא יתבטל המעשה ואין לנו רק שנאמר שיבטל המעשה מצד עצמה ובזה שפיר אמרינן לא אתי דיבור ומבטל מעשה. וזה ברור לפע"ד, ואתי שפיר שתי הסוגיות, דבאמת הכל תלוי אי בביטול השליחות נתבטל הגט, ומ"מ א"י לבטל הגט בפירוש ג"כ כי לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה ר"ש אמר וכו' דכל זמן שלא הגיע כו' לכאורה קשה דהא ר"י מקשה עלי' דר"ל בקידושין מהך משנה דהכא דקתני ביטול מועיל, וקשה ולדידיה מי ניחא הא כתיבה הוי מעשה, וע"כ משום דלא הגיע ליד האשה לא חשיב מעשה א"כ ה"ה נתינה לשליח ואדרבא לכאורה כתיבה הוי מעשה טפי מנתינה לשליח כדקס"ד דתוס' בקושיא, וע"כ צ"ל דס"ל לר"י כר"נ דחוזר ומגרש בו, וא"כ לא ביטל כלל מעשה הכתיבה דעיקר המעשה של כתיבה שיהא מוכן לגרש והרי עדיין מוכן הוא לכך. אבל לר"ל דסובר נתינת מעות הוי מעשה א"כ ה"ה נתינת גט ולמה יוכל לבטל שלא לגרש על ידי שליח זה, והשתא תיקשי דפריך הלכתא אהלכתא, וקשה הא ע"כ לא ס"ל לר"י כר"ש דתיקשי לדידי' הא כתיבה הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה שלא יהא ראוי לגרש בו כלל ולדידיה ליכא למימר דשאני הכא שלא הגיע ליד האשה דא"כ גם מנתינה לשליח לא תיקשי לר"ל וצ"ל דס"ל לר"י דכתיבה גרע מנתינה לשליח ונתינת מעות לאשה דבנתינה לשליח שוב לא בעינן לדעתו של משלח כלל והוא עצמו הולך ומגרש בו לכך דמיא לי' לנתינת מעות לאשה אבל כתיבת גט נהי דנכתב שיהא מוכן לגרש בו אבל אכתי בעינן דעתו ורצונו שיצוה לגרש בו ואי לא"ה חספא בעלמא הוא הלכך אפי' לבטלו מתורת גט לא חשיב מעשה כלל לר"י וגרע מנתינה לשליח ונתינת מעות לאשה, כצ"ל לדעת התוס' וז"ב:

אמנם אני אומרה בלשון אחרת ואין צורך להנ"ל והוא שלא אמרו לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק אי לא יוכל הדיבור לבטל המעשה תהא המעשה קיימת אז לא אמרינן שיבטל הדיבור המעשה אבל כאן כיון דשליחות השליח ודאי בטל אם כן אפי' תימא דאין הדיבור מבטל המעשה של כתיבה מ"מ אין למעשה זו קיום מצד עצמה כיון שחזר בו מלגרש ואין לה קיום רק כשיחזור בו מחזרתו וירצה לגרש, אבל כל שביטל שליחות הגט הרי המעשה אין לה קיום מצד עצמה ומעשה כזו יכול לבטל בדיבור שאפי' ירצה אח"כ לגרש לא יועיל כיון דלעת עתה בעת הביטול אין תוקף למעשה כלל מצד עצמה, וזה ברור:

ומעתה שפיר קשיא לי' לר"י אר"ל בקידושין דלר"ל דס"ל נתינת מעות לאשה הוי מעשה וה"ה נתינת גט לשליח א"כ אי לא יוכל הדיבור לבטל המעשה תתקיים המעשה והשליח יתן הגט מבלי להשגיח על ביטולו דלא יוכל לבטל מעשה נתינת גט לשליח אבל אי נימא דנתינת גט לשליח:

לא חשיב מעשה ויכול לבטלו אפי' תימא דכתיבת גט חשיב מעשה מ"מ בביטול השליחות ע"כ נשבר כחה ואינה מתקיימת מצד עצמה רק כשיחזור בו לגרש הלכך כיון דלעת עתה אין קיום למעשה בלא"ה יכול לבטלה קודם שחוזר מחזרתו שלא יהא לה קיום עולמית, ודוק היטב:

בד"ה התם דיבור ודיבור הוא מתוך הלשון משמע וכו' לכאורה יש להכריח מסוגית הש"ס גופא דאם ביטלו בפירוש בטל דהא ע"כ טעמא דר"נ דס"ל חוזר ומגרש בו אף דמודה דאתי דיבור ומבטל דיבור דהא מפורש במשנה להדיא דשליחות השליח בטל. וע"כ משום דס"ל דכתיבה הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ מאי מקשה לר"י מאיזה צד יחלוק ר"י אר"נ דכתיבה לא הוי מעשה ואדרבא כיון דלא ס"ל לר"י לחלק בין הגיע לידה ללא הגיע כמבואר בקידושין פרק האומר שם א"כ ממילא כתיבה הוי מעשה וע"כ דהוי משמע להו דנתינת מעות לאשה וכתיבה שוין וכיון דבנתינת מעות פליג ר"י דחוזרת וס"ל דלא הוי מעשה א"כ ה"ה כתיבה לא הוי מעשה, והשתא אם הי' כוונת התרצן לתרץ דהתם דיבור ודיבור הכא הוי מעשה א"כ לא תירץ כלום על עיקר הקושיא דהא ע"כ גם המקשה ידע דכתיבה הוי מעשה כדמוכח במשנה דדיבור מבטל דיבור ואפי' נתינה לשליח דר"י מדמה לה לנתינת מעות לאשה וע"כ דמשמע לי' דכתיבה ונתינת מעות לאשה שוין ולמה לא זכרו בתירוץ לחלק בזה, וע"כ דבאמת אינו מחלק ביניהם רק שאני הכא שאינו מבטל כלל רק השליח משא"כ התם הוא מבטל הקידושין ומוכח דאי ביטל בפירוש הגט באמת מבוטל:

איברא ודאי הך לישנא דיבור ודיבור הוא משמע שבא לחלק התם דיבור כאן מעשה ואף דבקידושין לא נזכר זה מ"מ מפורש התם מעיקרא דטעמא דר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור ואי נימא הכא דבטלו בפירוש מבוטל אין הטעם כלל משום דיבור ודיבור ואי דמשמע ליה דכתיבה נמי הוי דיבור א"כ לר"נ גופא תיקשי למה שליחות השליח בעל וכתיבה לא. לכן נראה לי ברור כמו שכתבתי לעיל בש"ס דודאי משמע להו דנתינת מעות לאשה וכתיבה שוין, ואי הא חשיב מעשה הא נמי, ואי לא חשיב מעשה הא נמי לא הוי מעשה, ואהא משני דהתם דיבור ודיבור הוא דהמעשה תלוי בדיבור ואי מבטל הדיבור מתבטל המעשה ממילא אבל הוא אינו מבטל רק הדיבור אבל הכא מכח ביטול הדיבור אין המעשה מתבטלת ואין לנו רק שיבטל המעשה מצד עצמה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ויתר הדברים מבוארין אצלי בחידושי לא"הע באריכות:

בגמרא איתמר בפני כמה הוא מבטלו. הנה מכל המפרשים מוכח שפירשו הך פלוגתא דר"נ ור"ש אקודם תקנת ר"ג ואהא קשיא להו מה נ"מ בהא ותירצו לענין בטלו אינו מבוטל כל מה שקודם תקנה לא היו עושין, אבל ברי"ף א"א לומר כן דלא זכר שום הפרש רק בפשיטות בטלו מבוטל כרבי ומ"מ זכר הך פלוגתא דר"נ ור"ש וכתב דהלכה כר"נ גם בלא"ה כתבתי בתוס' שיש לתמוה לתירוצם הזה הרבה ע"ש, גם לא ידעתי היאך יפרשו לשון בפני כמה הוא מבטלו שזה מורה בביאור דעכשיו נחלקו דאל"כ הוי לי' לומר בפני כמה היה מבטלו: