תפארת יעקב על גיטין קסא

הפקר הלכך הוי לשון לשעבר לשון דמהני בי' לרצונו, ועמ"ש בסמוך בביאור דברי ר"י:

בא"ד משום שפשוט לו וכו' דהוי לשון הפקר. לכאורה יש לתמוה דהא מקשה כאן מבטילה דהוי לשעבר ש"מ דאינו לשון הפקר והיאך אפשר דקתני אי אפשי ובטילה בחד דבריו קיימים והם מחולקים בדינם דאי אפשי לשון הפקר ובטילה של מרא קמא ונראה לי דכוונתם דע"כ בטילה אינה לשון הפקר דאי הוי לשון הפקר ולהבא א"כ תבטל ודאי הוי לשון הפקר ולמה לא אמר כלום, וע"כ דביטול אינו לשון הפקר כלל רק מטעם הודאה מהני ומ"מ הוי כמו הפקר כיון שהנותן סילק עצמו ממתנה זו שהרי מודה שנתנה לו וזה הודה שאינו שלו ממילא הוי כמו הפקר, וכיוצא בזה כתבו התו' לקמן לפירש"י כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי כמו הפקר וכו'. עמהרש"א דלכך נקטו התוס' דהוי כמו הפקר ולא דהדרא למרא כס"ד בכריתות דאל"כ תיקשי הכא מאי אפשי אאי אפשי כמש"ל עכ"ל ודבריו תמוהין, דפשיטא דלס"ד בכריתות דהוי למרא קמא ע"כ ג"כ להבא הוא דאי משום דהוי לשעבר תיקשי למה בתיבטל דבריו קיימים דהא ודאי להבא הוא, וע"כ דאפי' להבא שייך לומר דהוי למרא קמא לס"ד כמש"ל, דס"ד דכך נתכוון שלא תהא מתנתו כלום ותחזור כמות שהיתה ולא יזכה בה רק בעלים הראשונים, והשתא ממילא לא קשיא מאי אפשי אאי אפשי דהוי שפיר להבא, רק דהתו' נקטי קושטא דמילתא כמסקנא דכריתות דהוי כמו הפקר, וכ"ש לפי מה שאפרש לקמן אתי שפיר טפי תירוץ אביי אי נימא דהוי כמו הפקר מדנימא דהוי למרא קמא דבהא יש לומר טפי דהוי עילוי במה שמתבטלה המתנה כמו בגט כיון דחזינן שהוא חפץ בביטולה:

בא"ד הרי הוא כאומר כל מתנות. דבריהם דחוקין וטפי הוי להו לומר דלישנא דמעיקרא לא מהני דלא שייך הודאה בכה"ג דהוי דברים שבלב כיון דמעיקרא נתן לו מתנה והוא קיבל אף שאומר שהי' בלבו שלא לשם מתנה לא מהני ולא דמי לאומר כתבתי ונתתי והוא מודה שלא כתב דהודה שלא קיבל מתנה כלל, אבל כאן דאומר שנתן לו מתנה וקיבל רק בלבו לא היה כך, אף אי האמת כדבריו הוי דברים שבלב:

בא"ד וטוב לו שלא יתבטל המתנה. גם בזה צל"ע דהא בסמוך הקשו מהך דריש האומר ותירצו דהתם דרוצה לגרשה הוי הגט טובה לו וכאן שחפץ לבטל הוי הביטול טובה לו. א"כ מתנה נמי כיון שחפץ לבטל למה לא יהא הביטול טובה לו ואולי כוונתם דודאי שתתבטל ותחזור למרא קמא טוב לו יותר מקיום המתנה, אבל כאן שאם יתקיימו דבריו הוי כמו הפקר כמ"ש קודם ובזה ודאי ניחא לי' טפי שלא תתבטל משתהא כמו הפקר, דאי תהא שלו יוכל ליתנה בחזרה למי שנתנה משא"כ אי תהא הפקר, לכך הוי קיומה עילוי למקבל המתנה כנ"ל, ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל:

בא"ד ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא למרא. הקשה מהרש"א דמה מקשה כאן מבטלה הוי לי' לומר דהוי כמו הפקר כדמשני התם בכריתות וכמו דלא מקשה מאי אפשי כמ"ש התוס' לעיל והניח בצ"ע, ודבריו תמוהין למעיין היטב בכוונת התו' דפשיטא דאי אפשר לפרש בטלה דהוי הפקר מכח לישנא דלהבא דא"כ תבטל למה לא הוי כמו הפקר הא ודאי להבא הוא וע"כ דביטול אינו לשון הפקר כלל או כמו שכ' התוס' דשדה שלא באה לידו לא הוי כמו הפקר רק במטלטלין דאתי לידי' דמהאי טעמא לא הוי אי אפשי כמו הפקר ומה דמשני התם דלא הדרא למרא היינו מטעם הודאה דזה הודה שנתן וזה הודה שלא קיבל ולא ס"ד לחלק דהנותן לא נתן רק אדעתא דלקבלי' מיני' וזה שכתבו דהוי מצי לתרץ דשאני בטלה דלא הוי כמו הפקר מכח הודאה דהנותן לא נתן רק אדעתא דלקבלי' מיני' אבל פשיטא דבטלה, לאו מכח הפקר הוא מכח לישנא דלהבא, וכל זה מבואר בתוס' להדיא ולא ידעתי מאיזה צד נתקשה הרב ז"ל בזה הא פשיטא דלק"מ כמ"ש:

ע"ב בגמרא אמר אחר אביי נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי הרי"ף פרק התקבל הוכיח מהך דהכא דאפי' היכי דעשתה שליח קבלה ואמר הבעל הולך לאו כזכי דע"כ הכא מיירי שעשתה שליח קבלה דאל"כ אפי' זכי לא מהני ולדעתי כל דברי הפוסקים תמוהין בענין זה דמה ענין דברי אביי בהולך לאו כזכי להך דהכא ולקמן פרק התקבל הוי לי' לומר זה, גם מאיזה צד עדיפא לי' גט ממתנה עד שתלה מתנה בגט, גם לשון נ"מ להולך לאו כזכי אינו מובן כלל דהא זהו עיקר חידוש דינו של אביי דהולך לאו כזכי, וכך הוי לי' לומר שליח מתנה ושליח גט הולך לאו כזכי ולעיל ספ"ק דשקיל וטרי' טובא אי הולך כזכי במתנה ולא זכרו דברי אביי כלל רק כאן שאין כאן מקומו כלל לכן ברור דנתכוונו בכאן להשוות מתנה לגט בענין לשונות של ביטול הגט ע"י שליח דהני לישני דמהני בגט מהני במתנה והנך דלא מהני לא מהני במתנה ע"י שליח אף דלכאורה הי' אפשר לומר דמתנה שאני דמהני גילוי דעתי' שאינו רוצה ומסתמא חפץ בביטולה קמש"ל דשוין, גם כלפי מה שאמר קודם לחלק בין גט למתנה בלשון בטילה הוא וקאמר דהיינו דוקא בלישנא דמקבל מתנה אבל בנותן השולח מתנה על ידי שליח דינו כגט ממש בלשונות הביטול, והיינו דקשיא לי' מה נפקא מינה בשלמא בגט דחוב הוא נ"מ בהא אבל מתנה זכות הוא ובלא"ה אינו יכול לבטל, ועל זה קאמר דנ"מ במה שאנו משוין מתנה לגט בלשונות הביטול להולך לאו כזכי דאז במתנה גם כן יכול לבטל קמש"ל דבהני לישני דמהני בגט מהני במתנה, וזה ברור לפע"ד אף שכל גדולי הראשונים ז"ל לא פירשו כן:

שם בטל מהו. קשיא לי לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל דהא דמקשה אביי לעיל דבטילה לשעבר משמע עיקר הקושיא משום דקתני בהדי אי אפשי בה דמכח להבא אתינן עלה אבל ממתניתין לא מקשה דאפי' לשעבר הוא נאמן במיגו שכבר ביטל דבטלו מבוטל לרבי, ואני מוסיף בה דאפילו לרשב"ג אתי שפיר דלא קאמר רשב"ג רק כשמבטל שלא בפניו אבל כאן דביטל מעיקרא באופן שאם ישיג את השליח קודם שנתנו לה יהא בטל למפרע בודאי ליכא כאן משום תקנת ר"ג שלא יהא מבוטל, ולפי זה תיקשי מה נ"מ בהך בעי' דבטל ס"ס אפי' תימא דלשעבר הוא ג"כ מהני דנימא דכבר ביטל שלא בפניו ונאמן בזה במיגו כמ"ש הרשב"א ז"ל דאי בעי מבטל לי' עכשיו וצ"ל דמיירי הכא בגוונא דליכא מיגו דתיכף שמסרו לשליח אמר לו לשון זה דודאי לא ביטל מעיקרא , ולפי זה יש לדקדק מה ראי' מהרי הוא הקדש התם נאמן מכח מיגו שהקדיש כבר דאי בעי מקדיש עכשיו, ואולי לזה נתכוין רש"י ז"ל שהביא מהך דהרי הן מוקדשין לשמים דשם ודאי לא הקדיש מעיקרא רק עכשיו, ולפי זה מיושב קושית התו' מככר זה הקדש דהתם אפי' אי לשון עבר הוא נאמן שהקדיש דבידו להקדיש ודוק ועמ"ש בתוס' בזה:

אמנם בגוף קושית הרשב"א לעיל דאפי' לשעבר נהימני' במיגו דמבטל לי' השתא, נראה לי דלא קשיא כלל דכבר ביארנו דמיגו לא אמרינן רק שאנחנו נכריח שזה הטענה שטוען אמת דאי שקר היה לו לטעון שקר היותר מבורר שיאומן, אבל אי אומר אמת אין לטעון עליו שלא טען שקר שיאומן בבירור דאינו רוצה לטעון שקר, אבל דבר שאינו תלוי באמת ושקר לא שייך מיגו כלל כי אפי' אם האמת כדבריו למה לא ביטל עכשיו כדינו וע"כ שלא ידע מלשונות הביטול והי' חושב דמהני א"כ אין להאמינו במיגו כנ"ל:

בתוס' בד"ה להוליך וכו'. כוונתם משום דאי עשתה שליח קבלה באמת הולך כזכי כדמוכח פרק התקבל והרי"ף פרק התקבל דחה סוגיא דשם מהלכה מכח דברי אביי דהכא ולזה רצו התו' לתקן זה וכבר כתבתי דבלא"ה לק"מ:

בד"ה מאי שנא, תימא וכו' ואני תמה על תמיהתם דפשיטא דבהקדש מועיל לשון לשעבר דמ"מ ס"ס שווי' חד"א והוי הקדש משא"כ גט אינו מועיל לשון לשעבר כלל והא דמדמה הקדש לגט היינו בהך שפירש"י דאמר הרי הן מוקדשין לשמים דהתם ע"כ להבא דלשעבר לא היו שלו כלל, וכמו כן בהפקר בהניחם על הסלע דכל שהם בידו לא הוי כמו הפקר רק בהנחה וע"כ דלהבא משמע, וז"ב לפענ"ד:

והרא"ש כתב דברי התוס' וכתב דלא דמי לגמרי להקדש וכו', ולא ביאר דבריו, דהא בש"ס מדמה להו להדדי ונראה כונתו דודאי יש להבין מ"ש בטל הוא מחרס הוא דהא חזינן דחרס יהא מהני א"כ ע"כ דחרם הוא לשון עבר הוא א"כ בטל הוא, למה הוי להבא וע"כ דכך הכוונה דוקא בטל הוא שזכר הביטול בלשונו שפיר יש לפרש שהוא מבטלו עכשיו בדיבורו ומחמת זה יהא בטל ממילא אבל לשון הוה הוא כאומר אני מבטלו עכשיו בדיבור זה אבל חרס אינו לשון ביטול כלל רק כשאומר חרס יהא ממילא נשמע שהוא מבטלו עכשיו ומתוך כך יהא אח"כ כחרס, משא"כ הפקר שפיר שייך לומר שמפקירו עכשיו בדיבורו ומתוך כך יהא כמו הפקר על פי הדין. אבל