תפארת יעקב על גיטין קס

בד"ה ולא אמרינן, וא"ת וכו' כיון שאינו מביא עדים על כך וכו'. לשיטתם אזלי שכתבו בקידושין דף י"ב דביטול בפניו ליכא איסורא ולא חיישינן שהשליח ימסור לאשה אחר הביטול, אבל לפירש"י שם ע"כ הכא בדאיכא עדים דבלי עדים איכא איסור לבטל ומתניתין באיסור לא מיירי ובעיקר קושית התוס' כבר כתבתי בש"ס דלק"מ דעיקר הכוונה דס"ד דחוזר ומגרש בו לר"ש, ולר"נ עכ"פ אין צריך מינוי שליחות מחדש אבל פשיטא דאפי' אי נימא לצערה אין לגרש רק כשמתרצה לגרש ע"ש, וכן הוא כוונת רש"י:

בא"ד אי נמי הוי חיישינן להחמיר. דבריהם צ"ע, דמ"מ היאך אפשר דהוא נתכווין שיגרש רק לצערה ביטל דהיאך עלה על דעתו שנכשיר הגט לגמרי מאחר שביטל בפירוש ועכ"פ נדון אותו לספק א"כ לא תהא מגורשת וא"כ לא נתכוין לצערה דהא באמת לא תתגרש, ועוד לפי מה שכתבו לעיל ריש מכילתין דלר"א בעינן שידעו ע"מ שהוא שליח הבעל א"כ כאן דשליח עצמו אינו יודע אם הוא שליח דשמא נתבטל א"כ אפי' נתכוין לצערה אינו גט כיון דשליח אינו יודע כ"ש דע"מ אינן יודעין, והעיקר כמש"ל:

בד"ה איהו וכו' ותימא וכו'. ולפע"ד לק"מ דדוקא גבי שליח הוי ממילא רבותא טפי ממה שרץ אחריו, אבל באשתו הוי קידם רבותא טפי דאי הי' דעתו רק לבטל למה לו לקדם השליח למהר לבוא אצלה או לשלוח לה שליח שימהר לבוא קודם ביאת השליח הי' לו לבטל לשליח דהא קודם בואו לא תתגרש וע"כ שכיון לצערה והיינו דקאמר וודאי לצעורא קא מכוון רק דאמרינן דנתכוין נמי לבטל והקדים לבוא אצלה לצערה בביטול זה קודם וזה ברור:

בא"ד נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו וכו' פי' מהרש"א דהכוונה דהוי לי' למיתני נזדמן בו או בשלוחו ע"ש, ולא ידעתי מאי ענין סברא דנזדמן בשליח דכי בשביל דשליח נזדמן נתכוון הבעל בשליחותו לצעורא. גם מה שכתב דתרתי נזדמן לא איצטרך ג"כ לא הבנתי, דהשתא נמי תיקשי כיון דכבר קתני נזדמן ברישא למה לי תו נזדמן באשתו דלענין נזדמן אין חילוק בין בשליח בין בה מיהו בהא יש לומר דמ"מ איצטרך נזדמן בה דס"ד דוקא בשליח לא אמרינן לצערה אבל בה אמרינן אבל הנ"ל קשיא, ולכאורה הי' נראה לפרש דכוונת התוס' דהוי לי' למיתני נזדמן אצל אשתו או שלח אצלה שליח. אבל לא הי' הכוונה בשליח בנזדמן אך קשה על זה דאי הוי קתני הכי לא הוי שייך איהו לא טרח וכו' דהא לא טרח כלל לכן העיקר כפי' מהרש"א, והכוונה דשליח זה הי' דרכו בלא"ה לשם ונזדמן לבעל ושלחו לבעל אצלה והוי רבותא טפי דשליח לא טרח:

בד"ה מהו דתימא, ורבא דקאמר לקמן וכו'. ולפע"ד לק"מ שאין ענין הך דהכא להך דאביי ורבא דהכא אמרינן דמה דמהדר לבטל אין זה ביטול כיון שאחר כך ביטל באמת א"כ לא הי' דעתו לבטל רק כשישיגנו ושלא בפניו לא רצה לבטל כלל, אבל התם בוודאי רצונו הי' אז בביטול רק לפי שלא ביאר בפי' לא מהני ולרבא מהני דגילוי דעת מהני והתם הי' בפניו ולא הי' שום ביטול אח"כ אבל הכא אמרינן דאף שאמר שרוצה לבטל בפי' אין זה ביטול רק נתכוין לבטל אח"כ בפניו והביטול הוא אח"כ וזה ברור:

בא"ד וסבור שליח דהא דרהיט וכו'. כתבו כן לפי האמת דאפי' רהיט לא הוי גילוי דעת, אבל לס"ד דאביי דרהיט הוי גילוי דעת מיירי הכא דלא ידע שליח כלל דמה שהוא רץ הי' אחריו רק אח"כ כשבא וביטל נתגלה למפרע והוי דברים שבלב והיינו דלא מקשה אביי לרבא מהכא ודוק:

בא"ד ואין להקשות וכו' ועדיפא מינה וכו'. ר"ל דעיקר הקושיא דכיון דמקשה לקמן לרשב"ג מי איכא מידי משמע דבלא"ה ניחא, והשתא הרי בלא"ה אנו צריכין לומר כל המקדש במשנה גופא ועל זה תרצו דכהך דהכא דיש לדמות לדברים שבלב ידעו דבהא יש כח לעקור דבר תורה משום כל המקדש רק ארשב"ג קשיא לי' להש"ס ולזה הביאו ראי' דביטול שלא בפני ב"ד לכ"ע לא מהני ומ"מ לא שאלו. ש"מ דבהא יש סברא נכונה לחוש לממזרות ידעו דיש כח בחכמים לעקור וה"ה בהא שיש סברא דדברים שבלב ודוק:

בא"ד וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד וכו' לדבריהם יש .. להקשות לקמן דפריך על רשב"ג מי איכא מידי מאי קושיא דלמא כלפי שאמר רבי בטלו מבוטל אפי' להקל קאמר הוא דלהקל אינו מבוטל אבל להחמיר מודה ולק"מ מי איכא מידי, ויתבאר עוד בזה לקמן:

בגמרא למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע וכו':

הא דלא מקשה הכי במתניתין דקתני בטל הוא הרי זה בטל משום דאיכא למימר דלאו משום דלישנא דליבטל הוא רק אפי' הוי לישנא דלשעבר כל שגילה דעתו שחפץ בביטולו מהני גילוי דעתי' כי האי אפי' בלשון גרוע אבל בברייתא קשיא להו שפיר דמחלקה בין בטל לפסול ש"מ משום דלישנא דלהבא דוקא מהני ולפי זה יש להוכיח דאי אמר בפירוש פסול יהא ג"כ מהני כמו בטל כיון דלהבא הוא, דליכא למימר דלישנא דפסול בעצמו גרוע כ"כ דלא מהני אפי' בלהבא א"כ ממילא לא קשיא מברייתא ג"כ כמו במתניתין דאיכא למימר דלישנא מעליא מהני אפי' אינו להבא ולישנא גרוע לא מהני כלל, וע"כ דפסול נמי כל שפירש להבא מהני כמו בטל רק לשון פסול הוא אינו משמע להבא ולשון בטל הוא משמע להבא:

ואף דלכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל בד"ה פסול שפי' לא משמע דאיהו מבטל לי' אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא, משמע לכאורה דעיקר טעמא הוא דלשון פסול לא מהני לבטולי גיטא אבל אי אפשר לומר כן כמו שהוכחתי, אלא נראה לי דעיקר טעמו דודאי לישנא דבטל הוא ופסול הוא לכאורה חדא מילתא הוא, ואם נפרש בטל יהא, גם בפסול נפרש כן לזה רצה לבאר ענין זה דודאי לשון בטל הוא ופסול הוא לישנא דהוה משמע, הלכך בלשון בטל יש לפרש הכוונה שהוא מבטלו עכשיו בדיבורו וממילא יהא בטל, אבל לא שייך לומר שהוא פוסלו עכשיו בדיבורו, וממילא הכוונה שהוא מוציא עליו שם פסול שהוא פסול מכבר הלכך ממילא לישנא דבטל הוא להבא ולישנא דפסול הוא לשעבר, כי מאיזה צד פוסלו עכשיו מכח פסול שיש בו מכבר והא ליכא אבל באומר יהא פסול שפיר משמע דהוא מבטלו עכשיו וממילא יפסל אח"כ דמכח ביטולו הוא נפסל אחר שביטל ולפי זה יש לדון אם שלח שליח לבטל ואמר בהנהו לישנא דלשעבר כגון פסול הוא, אי נימא כפי הנראה מדברי המרדכי דעיקר הביטול הוא בשעה ששולח לבטל רק השליח מודיע הביטול א"כ שפיר שייך לשון לשעבר דכבר נפסל בביטול הבעל, ואי נימא דהשליח הוא המבטל לא הבעל א"כ בעינן בשליח ג"כ לישנא דלהבא ועוד אבאר לקמן בגמרא בענין זה:

בפירש"י בד"ה לא אמר כלום, ואם יש לו ב"ח וכו', ובד"ה בטילה היא וכו' הודאת בעל דין כמאה עדים. הנה לא ביאר הרב ז"ל הטעם למה מהני הודאתו לחוב לאחרים כיון דאיכא ב"ח וקי"ל האומר שטר אמנה אינו נאמן לחוב לאחרים, ונראה לי דמיירי במלוה ע"פ בלי אחריות נכסים דאינו יכול לגבות רק מיני' הלכך מעיקרא פי' דב"ח גובה דקשיא לי' מה נפקא מינה דמי יכריחנו להחזיק במתנתו בע"כ לזה פי' דאי יש ב"ח גובה אותה ולא מהני לשון זה להפקיע ממנו המתנה ובתר הכי דמהני הודאתו מהני נמי נגד ב"ח דבידו למכרה וליתן לזה במתנה ויהא מופקע מב"ח ובכה"ג לא הוי חב לאחרים כנ"ל:

בתוס' בד"ה מבוטלת וכו' תימא דבפרק בתרא דכריתות וכו'. הנה כל הישובים דחוקים מאוד כמבואר למעיין, ולדעתי הם שני מימרות ולא ראי זה כראי זה דהתם מיירי בקרקע והוא מסר לו שטר מתנה שדי נתונה לך הלכך בלשון להבא הוי לשון הפקר ובלשון לשעבר אינו כלום דכיון שמסר לו שטר מתנה והוא קיבל השטר היאך יאמר שאינה מתנה ולא שייך בזה הודאה ודוקא באומר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב ולא נתן שייך לומר שהודה שלא נתן לו מעולם, אבל כאן שאומר שנתן לו וקיבל השטר רק שאינה מתנה אין בדברים אלו כלום דע"כ מתנה הוא, אבל להבא הוי שפיר לשון הפקר שהוא מפקיר שלו ולס"ד דהדר למרא, הכוונה דס"ד שאומר שלא יהא מתנה רק כמו שהיתה קודם שנתנה לו א"כ ממילא אין שום אדם יכול לזכות רק בעלים הראשונים ומסיק דכל הקודם כו' אבל הכא מיירי במטלטלין והוי ממש להיפוך דכיון שנתן לו החפץ לידו והוא אומר אח"כ אלה הלשונות אי להבא קאמר אינו כלום כי אין זה לשון הפקר כלל דהיאך מפקיר מה שהוא מונח ברשותו ובידו ותיכף זוכה בה וצריך להוציאם מרשותו וכיון שאומר והם ת"י אינו מפקיר, אבל לשעבר שפיר הוי לשון הודאה שמודה שקיבל החפץ לפקדון לא לשם מתנה לכך מהני מטעם הודאה והשתא אתי שפיר הכל והוי מצי נמי להקשות הכא מהך מימרא דהתם דס"ס מוכח מהתם ג"כ דלשעבר הוא דמהאי טעמא בקרקע לא מהני הודאה כנ"ל אך גם בזה יצדק תירץ אביי דוודאי דעתו של זה לבטל המתנה לגמרי אבל לא להפקיר הלכך עד שיהא כמו הפקר נוח לו שיהא שלו דאז יוכל ליתנה לנותן במתנה משא"כ אי יהא כמו