תפארת יעקב על גיטין טז

ורבא תרווייהו לאו לסלק ערעור הבעל באו רק אנן הוא דחיישינן לרבה ללשמה שאינן בקיאין ולרבא כיון שאין מצוי לקיימו יש לחוש טפי לזיוף מבעלמא אבל למסקנא לתרווייהו מהני אמירתו לסלק ערעור הבעל ג"כ ועדיף מא"י מכח סברא דמידק דייק:

ובהכי ניחא מה שיש לדקדק דהכא משמע דעיקר האמונה לרבה ג"כ מכח דלא אתי לאורועי נפשי' וזהו סברא חזקה עד שראוי להאמין שלא יועיל ערעור הבעל והשתא תיקשי בהנך חמש נשים דספ"ב דפליגי ר"י ואביי אי נאמנת בח"ל וס"ל לאביי כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן לא מתכוונת לקלקל וקשה הא עיקר הטעם הכא דלא משגיחינן דלא אתיא לאורועי נפשה א"כ במה נפשך אי שייך בהני חמש נשים ג"כ הך סברא דלא אתיא לאורועי נפשה א"כ מהאי טעמא גופא תהא נאמנת דהא מ"מ לא אתי' לאורועי נפשה ואי דבהו לא שייך הך סברא דחשידי להעיד שקר אף שיתברר שקרם א"כ היאך אנו תולין האמונה משום דלא משגחינן הא גופא קשי' כיון שאנו חושדין אותן למה לא יועיל ערעור הבעל הא הכא הי' מועיל לולא סברא דלא אתי לאורועי נפשי'. ולפי הנ"ל ניחא דכבר בארנו דהתם לענין לשמה קיימינן כמו שהוכחתי לעיל, ולענין לשמה בלא"ה לא מהני ערעור הבעל בלי הך סברא דמידק דייק ולא אתי לאורועי נפשי' דכל שאמרה בפ"נ כבר יצאנו מידי חשש לשמה ועל זה אנו דנין דהיא משקרת לקלקל וכיון דלא מהני ערעור בעל לא שייך קלקול:

שם אתי למיגזייא וכו' הולד ממזר. נראה מדברי הרב ז"ל דפוסק כר"מ אף דרבנן פליגי עלי' לקמן אבל אין פירושו מוכרח דאפי' לרבנן חיישינן דגייז דלא פליגי רבנן רק דאין הולד ממזר אבל מודים דתצא כמבואר בתוס' לקמן ומ"מ אין ללמוד מפרש"י דס"ל כר"מ רק ס"ל דרבה כר"מ ס"ל וזה שלא שאלו לרבא כמו ששאלו לקמן לרבה דיאמר לאיחלופי כן הוי להו לשאול בכאן דרבא יחוש דגייז משום דרבא כרבנן ס"ל הלכך אנן דקי"ל כרבא קי"ל נמי כרבנן:

בד"ה אטו הכא וכו' הואיל ולדידי' טעמא משום קיומא הוא וכו' מבואר מדבריו דס"ל דהא דקאמר דידענו מהני לרבא היינו משום דלדידי' טעמא משום קיומא היא. וקשה הא אנן בהא שקלינן וטרינן דלמא כרבא משום קיום וע"כ דהך מחלוקת דידענו לאו בהא תליא ואפי' יסבור רבה כרבא לא יודה דידענו מהני, ואמת דאי נימא דלא כפרש"י רק שיש לרבה טעם אחר דידענו לא מהני כמ"ש התוס' קשה טפי דהוי לי' לומר בפשיטות דלכך לא אמר כרבא משום דלרבא מועיל ע"כ ידענו והוא יש לו הכרח דלא מהני:

לכן נראה לי דרש"י ז"ל מפרש כמ"ש לעיל בגמרא שלא נתכוונו בכאן להקשות שיאמר כרבא רק לרבה גופא תיקשי למה לא נחוש לאיחלופי ואיזה היכר יש לו דע"כ דחייש ג"כ לאיחלופי דאל"כ יפרש בפני נכתב לשמה ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב לאיחלופי לא ס"ל לרבה דא"כ יאמר כרבא וא"כ איזה היכר יש לו דלא ליתי לאיחלופי ואהא משני דהיכר שלו דיודע אני לא מהני דלגבי לשמה ודאי לא מהני והיינו דקאמר דלרבא כיון דמשום קיום הוא מה לי יודע אני מה לי בפני ושפיר איצטריך בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי ועיין מ"ש בתוס' בד"ה אטו הכא דנראה גם כן דהיו מפרשים שיטת רש"י כמ"ש:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה על פירש"י דהיאך פשיטא לי' דמשום קיום מועיל ידעתי דהא לרבה לא מהני ידעתי רק בפני ומ"ש דלרבא מהני, ואי משום דמרע אנפשי' טובא כמ"ש התוס' א"כ לרבא נמי ומ"ש דבלשמה צריך שיעיד שראה ובקיום יודע אני דבתרווייהו שייך הך סברא שכתבו התוס'. ולפי הנ"ל ניחא דרבה השתא לפי טעמו דלשמה קאמר דלא חייש לאיחלופי דנימא לקיום קאתי דמי דמי התם בקיום ידעינן היינו דמכירין החתימות הכא בפני ואי אמר יודע אני החתימות לא מהני ש"מ דלאו לקיומא קאתי ורבא דס"ל באמת לקיומא קאתי בודאי מהני ידעתי דמה לי בפני מה לי יודע אני, אבל לענין לשמה אי יאמר יודע אני בבירור שנכתב לשמה ג"כ סגי בכך ואי יאמר כן פשיטא דליכא משום איחלופי ודוק:

בתוס' בד"ה האי קולא חומרא הוא וכו' מותרת לחזור דבריהם אינם מובנים לכאורה דלמה להו לומר דבתרי יבוא בעלה, בפשיטות הוי להו לומר דבתרי באמת מת ולא יבוא אבל בחד שמא משקר ויבוא. אמנם דברי התוס' ברורים דודאי כיון שאנו סומכין על סברא דדייקא ע"כ שאנו סומכין שהדיוק שלה יהא בירור גמור הראוי לסמוך עליו מן הדין מדאורייתא כבי תרי דאל"כ מה בכך דדייקא אי הי' אותו הבירור לפנינו אכתי לא היתה מותרת מדאורייתא ועדיין אנו צריכין לסברא דדייקא והיאך נסמוך אנחנו עכשיו על סברא דדייקא וע"כ דהך סברא דדייקא היא דמדייקת ואינה נשאת עד שיהא לה בירור הראוי לסמוך עליו מן הדין הלכך אף שאין לנו עכשיו בירור סומכין עלי' שהיא לא תנשא בלי בירור גמור שמת, א"כ ממילא לא הוי חומרא מחשש שיבוא דכמו שלא יבוא בתרי כן לא יבוא בחד, לזה כתבו דהחומרא הוא דבתרי ג"כ יש מציאות שיבוא כדאמרינן התם ואם יתירו ב"ד על ידי תרי מותרת לחזור אבל אי יתירו ע"י חד אף שהיא לא תנשא רק ע"י בירור גמור דדייקא מ"מ אי בא אסורה לחזור א"כ קולא אין לה דס"ס היא לא תנשא בלי בירור גמור וחומרא יש לה דאי היתה צריכה לפנינו בירור גמור ובא מותרת לחזור ועכשיו תצא מזה ומזה ועל זה תירצו דמ"מ קולא הוא כשלא ראה רק אחד או שנים ואינן יכולין לבא לכאן אבל היא בעצמה תידוק בחד ע"י סי' שם או כשראו ב' ע"י עדים וזה ברור. וסרה קושית בעל גליון הש"ס מלבד מה שכתבתי לעיל דלק"מ על פי דברי הרשב"א בחידושיו אבל מה שכתבתי כאן ברור בכוונת התוס'. ואני תמה בעיקר קושיתו שהקשה דכיון דדייקא ומנסבא לא יבוא והוא תמוה דפשיטא דטפי לא דייקא מבי תרי וכיון דבבי תרי כתבו התוס' שמא יבוא כ"ש שיש לחוש שיבוא אפילו דייקא והי' לו להקשות בעיקר דברי התוס' למה ניחוש בבי תרי שיבוא, ולפי הנ"ל לק"מ:

בד"ה חד יש לפרש וכו', דרוב פעמים לא יוציא וכו'. דבריהם תמוהין מאד דאי ס"ד דעיקר בפני נכתב כדי שיסבור שלא יאמינוהו א"כ מאי קושי' דליבעי תרי וכמו כן בהך קושיא לרבה נהי דמעיקרא פריך שפיר ליבעי תרי דאכתי לא ידע דטעמא משום לעז עד לבסוף כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה ליבעי אבל בתר הכי דמשני סתם ספרי ורוב בקיאין אי אין לנו באמת שום חשש אפי' יערער רק לעז ואנו מצריכין לומר שלא יוציא ואי מפיק לי' מיפסל א"כ איזה קולא הקלנו בה עד שיאמר ורבנן הוא דאצריך ומשום עיגונא הקילו הא לא הקילו רק החמירו, והוא תמוה לכאורה. ועוד למה להו לתוס' לומר דבס"ד לא יפסל מן הדין לרבא דהא בא"י נפסל מן הדין בעוררין וה"ה בח"ל לס"ד ובפני נכתב מהני שיסבור שלא יאמינוהו, ועוד יש לדקדק בתוס' ויתבאר בתוך דברנו:

לכן ברור דכל דברי התוס' סובבים לרבה דלרבא לק"מ, חדא דבהא אין צורך לומר משום לעז אלא מדינא מיפסל כמו בא"י ועוד דלרבא יש לומר דבפני נכתב מועיל לסלק חשש דידן דכמו דלרבה ס"ד מעיקרא דהוי חשש גמור כמו שכתבו התוס' בד"ה ליבעי, כמו כן לרבא לפי שאין מצויין לקיימו יש לחוש טפי לזיוף שאינו ירא שיתברר זיופו ומהני בפני נכתב לסלק חשש דידן, רק לרבה קשי' להו נהי דמעיקרא הוי ס"ד דהוי חשש גמור אבל בתר דמסיק סתם ספרי ורוב בקיאין ע"כ דידע דאינו רק לעז כמו שהכריחו לעיל בד"ה לפי, ואהא קשי' להו מאי קאמר חד אתי מערער ופסיל לי' כיון דאינו רק לעז מהיכי תיתי שיפסל, ועל זה כתבו שיש לפרש דפסיל לי' ממש דאף דליכא רק לעז יפסל ומ"מ צריך לטעם משום עיגון דלולא העיגון היינו מצריכין תרי עכשיו דשמא יבוא ויערער אחר הנישואין ולא יועיל מה שהגט יפסל לסלק הלעז רק משום עיגון סמכו דאפי' באחד לא יבוא שיסבור שלא יאמינוהו ומה שכתבו ולמאי דס"ד וכו' קאי נמי ארישא, וקשה לכאורה כיון דלרבה קאי מאי מהני קיום חותמיו. משום דלא באו התוס' כאן ליישב דלא נקט ברישא עוררין דזהו קושית ר"י בסמוך רק שבאו לומר דהשתא דלא מהני אמירת השליח נגד ערעור הבעל א"כ ממילא הך ואם יש עליו עוררין קאי נמי ארישא דס"ס כשטוען מזויף חזר דין ח"ל כא"י ובעי קיום חותמיו לרבה ג"כ דבעוררין מודה דלא עדיף מא"י אבל למסקנא אפי' לרבה מהני אמירת השליח גם לענין קיום כמו דמהני לענין לשמה והיינו דקשי' לי' לר"י בתר הכי נהי דהך ואם יש עליו עוררין קאי גם ארישא אבל אמאי לא קתני ברישא עוררין לענין לשמה כמו דקתני בסיפא לענין קיום ובהא לא מהני קיום חותמיו רק שתברר שנכתב לשמה:

בא"ד ונראה לפרש כו' אבל הגט כשר. פי' זה תמוה מאד דמאי קושי' האי קולא חומרא דמאיזה צד פשיטא להו דהוי חומרא אצלה מה שיש לחוש שיערער והגט לא יפסל כלל ויהא נוח לה יותר שלא נאמין העד רק להצריך תרי. דפשיטא שיש לומר כיון שאפילו יערער לא יפסל הגט אין זה חומרא מה שנאמין ע"א כיון שלא בא ועירער ובודאי לא יבוא כיון שלא יאומן ומעיקרא כתבו דכיון שיסבור שלא יאמינוהו לא יבוא כ"ש אי אינו נאמן באמת בודאי לא יבוא ולמה יוציא לעז בחנם ואי יבוא לא יהא רק לעז ולא תשאר עגונה ולמה לה תרי דוקא, וכל זה הוכרחו לומר לפי דרכם דלרבה אינו חשש כלל רק לעז. אבל לפי מה שפירש"י לעיל דבאמת יש לחוש לשלא לשמה בח"ל לק"מ בלא"ה דעיקר התקנה לסלק חשש דידן אבל אי מערער לס"ד