תפארת יעקב על גיטין טו

מקשה לרבא טפי מלרבה ועוד דע"כ ידע טעמא דעיגון דהא בעלמא טוענין מזויף וכאן בא"י לא ואי דבאמת לא טענינן מזויף שלא בפניו א"כ הכא נמי שלא בפניו הוא, ואי נימא דהקושיא דס"ד לרבה באמת אי מערער בעי קיום תרי כמו בא"י רק שלא בפניו אין טוענין מזויף אבל לרבא דמצריך לומר משום ערעור הבעל שהוא מזויף ש"מ דאפי' בפניו סגי לי' בחד קשיא לי' ליבעי תרי וא"כ מאי פריך חד אתי בעל מערער ופסיל לי' הא ידע דלא פסיל לי' ורש"י פי' להדיא דהוי חד לבהדי חד ועוד אי כך היתה הקושיא יהא מוכח מכאן להדיא דבטוען מזויף ג"כ הקיום דרבנן דאל"כ מה משני על זה כדר"ל הא עיקר הקושיא על ערעור בעל היתה, וליכא למימר שאני הכא דכבר האמינוהו מעיקרא הא לא האמינוהו מעיקרא כלל דהא בא"י לא בעי קיום כלל וכל נאמנותו מתחלה לסלק ערעור הבעל:

לכן נראה ברור דעיקר הקושיא הכא דטעמו של רבא כיון שאין מצוין לקיימו ראוי לנו לחוש לזיוף טפי מעלמא כמו שכתבתי מקודם ומכח חשש דידן השתא אנו מצריכין לקיימו והיינו דפריך בפשיטות ולרבא ליבעי תרי והיינו ממש כמו דפריך לרבה ליבעי תרי והיינו מאחר שאתה חושש לאין בקיאין אבל לרבא אין קושיא דלא חשש כלל לזה, כמו כן מקשה לרבא ליבעי תרי מאחר שאתה חושש לזיוף אבל לרבה ליכא קושיא דלדידי' ח"ל וא"י שוין בזה ואינו חושש לזיוף כלל ומשני משום עיגונא הקילו ופריך שפיר אתי בעל מערער ופסיל לי' דאז יהא הקיום מדינא ומשני דלא חיישינן לזה או שלא יועיל כיון שכבר האמינוהו. ועמ"ש בפירש"י בד"ה חד ובתוס' בד"ה חד מענין זה:

שם כדר"ל וכו'. אף דר"ל לא מיירי כלל לענין קיום ואדרבא אם אינו מקוים יכולין לחזור ולהגיד. מ"מ מייתי שפיר דאי ס"ד דבעי קיום מדאורייתא ממילא לא הוי כמי שנחקרה כלל והי' יכול לחזור ולהגיד או דהוי מפי כתבם כיון שלא נגמר אז הדבר אבל אי מדאורייתא לא בעי קיום שפיר הוי כמי שנחקרה בב"ד:

מכאן הקשו על הרמב"ם דס"ל שטר דרבנן דהוי מפי כתבם והכא מוכח להיפך דאפילו קיום לא בעי מדאורייתא ובספרי ת"י סי' ך"ח כתבתי ליישב דבריו ורואה אני דבלא"ה לק"מ דודאי יש לומר שאין דנין עדות לראי' מתוך כתב רק צריך שיעידו עדים מפיהם גוף המעשה אבל תוקף השטר ודאי הוא מדאורייתא ויש לומר דאפילו קיום לא בעי דכל שנתברר העדות בעל פה אין לחוש דפרעו וזה השטר מזויף הוא אבל כל כמה שאין לנו שום עדות בעל פה זולת השטר הוי מפי כתבם ולא מהני רק מדרבנן, ואפשר דמהאי טעמא תקנו באמת קיום דלא שבקת חיי אבל מדאורייתא דהי' צריך עדות על המעשה בעל פה לא שייך לא שבקת חיי ואין להאריך:

שם חד אתי בעל מערער ופסיל לי'. כבר כתבתי דהעיקר הוא דהכוונה הכא דיערער בעדים ויגלה שקרו. ואי קשיא בא"י ג"כ למה הקילו משום עיגון הא חומרא הוא דיברר שהוא מזויף הא ליתא דבא"י אין זו חומרא דיכולה לקיימו קודם שתנשא דמצוי הוא לקיימו אבל בח"ל אי סגי בחד הרי בהכרח תנשא בלי קיום והוא יבא ויערער. ועוד דבא"י דמצוי הוא לקיים אין לחוש כלל לזיוף כמו בח"ל דהא מהאי טעמא מצריך רבא בפני נחתם משום דאין מצוין לקיימו והזיוף מצוי טפי כמ"ש לעיל:

שם ורבא מ"ט לא אמר כרבה. נראה לי דעיקר הקושיא הכא לפי שאמרו לעיל דאיכא בינייהו בין רבה לרבא באתי' בי תרי ובאותה מדינה וממדינה למדינה בא"י דכל אחד מקיל ומחמיר והיינו דמקשה הכא בין לרבה בין לרבא דבהכרח שיש לכל אחד מהם טעם והכרח לדחות דברי שכנגדו דאל"כ אף שנראה לו טעמו האיך יוכל להקל ולא יחוש לטעם שכנגדו ולפי זה לפי המסקנא דרבה אית לי' דרבא ובטלה הך נפקותא דלעיל ואין לנו מדברי רבה רק להחמיר בלבד שוב אין לנו להקשות למה לא אמר כרבא ובטלה הך מחלוקת דפליגי בידענו אי מהני דכל זה מחמת קושיא למה לא אמר כרבא ולפי המסקנא לק"מ ומיושב קושית תוס' במקצת מקומות ויתבאר כל אחד במקומו בס"ד. שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פ"ב במתק לשונו כמ"ש ע"ש וברור:

שם אתי למיגזייא. לכאורה קשה ליתקנו שלא יאמר כלל רק נשיילי' אי נכתב ונחתם לשמה והוא יאמר הן דבלא"ה צריך לשאלו כמו שפירש"י, ונראה לי דהך סברא דמידק דייק לא מהני רק אם השליח ידע או שיצטרך לומר בפני ב' או ג' ואז מדקדק כמו שאמרו מעיקרא דייק אבל אם נשאל אנחנו והוא יאמר הן אין ראי' דדק דאולי לא ידע כלל שישאלו אותו רק עכשיו אומר דחושב דנכתב לשמה אבל לא דיקדק אז שנוכל לסמוך על זה שלא יועיל ערעור הבעל, לכך הוכרחו לתקן שיאמר בעצמו וכיון שבא ואמר נוכל לסמוך דודאי דק מעיקרא דלא אתי לארועי נפשי':

שם ורבה מי דמי. לפי פשטות הסוגיא יראה דקושית הש"ס אכתי רבה מ"ט לא אמר כרבא ובפני נכתב משום איחלופי אבל קשה מאד לפי' זה למה לעיל כששאלו רבא מ"ט לא אמר כרבה ומשני דלא אמר לשמה וקאמר טעמא לרבה דאתי למיגזייא לא חזרו להקשות לרבא אכתי יאמר כרבה ולשמה לא קאמר דמיגז גייז וע"כ דמשמע לי' בפשיטות דרבא לית לי' הך חששא דגייז ומ"ש כאן שחזרו להקשות שנית לרבה דלימא בפני נכתב לאיחלופי איהו לא חייש לאיחלופי כלל ולא ס"ל דתקנו בפני נכתב משום איחלופי:

ולדעתי ברור דהקושיא למה לי' לרבה לומר נכתב ונחתם תרווייהו משום לשמה ולאוקמא מתניתין כמ"ד כתיבה וחתימה לשמה בעינן דהא פריך באמת בתר הכי מאן האי תנא דס"ל כך לימא בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום קיום וע"כ דמשום קיום לא הוי מתקני שיועיל בפני נחתם דאתי לאיחלופי א"כ השתא נמי דמשום לשמה הוא תקשי באמת איזה היכר יש דאינו משום קיום דלא ליתי לאיחלופי ואי משום בפני נכתב א"כ יאמר כרבא לגמרי ובפני נכתב לאיחלופי והיינו דמשני לרבה לא חיישינן לאיחלופי כיון דמשום לשמה הוא לא מהני ידענו והתם ידעינן אבל אי יאמר משום קיום ויועיל ידענו אתי לאיחלופי והא לא ס"ל דבפני נכתב מהני דלא ליתי לאיחלופי כיון דידענו מהני ע"כ אתי לאיחלופי דהא ע"כ משום קיום הוא וכ"ש לדידי' דבפני נכתב משום לשמה הוא ודאי אי בפני נחתם משום קיום אתי לאיחלופי ולא מהני בפני נכתב שבא משום לשמה דלא ליתי לאיחלופי בפני נחתם משום קיום והשתא ממילא לא קשיא כלל דלימא בפני נכתב לאיחלופי כמו שלא הקשו לעיל לרבא דלימא משום דגייז כמו כן לא קשיא לרבה דלימא בפני נכתב לאיחלופי, ונראה לי דגם רש"י ז"ל ע"כ נתכוון לזה כמו שאבאר בפירש"י. ועמ"ש בתוס' בד"ה הכא בפני ובד"ה אטו הכא:

בפירש"י בד"ה חד אתי בעל מערער ופסיל לי' דאוקי חד לבהדי חד. מבואר מדבריו דבס"ד הוי ס"ל דבאמת מועיל ערעור הבעל לפסול הגט. וקשה הא תנן בסיפא ואם יש עליו עוררין משמע דברישא לא מהני עוררין דליכא למימר דקאי גם ארישא דהא לרבה קיימינן ולא מהני לדידי' קיום חותמיו רק שתברר שנכתב לשמה כמו דלא מהני אתי' בי תרי ומקוים והוי לי' לאשמעינן דלא מהני הך עדות לסלק ערעור הבעל רק חשש דידן שלא בפניו ואם יש עליו עוררין תברר שנכתב לשמה ע"י עדים ועוד דתינח לרבה אבל לרבא ע"כ לא מהני עוררין אפי' בס"ד דאל"כ מה מהני בפ"נ ובפ"נ ומ"ש ח"ל מא"י שאין צריך לומר כלל [ומהאי טעמא כתבו התוס' דמהני שיסבור שלא יאמינוהו אבל זה לא שייך רק אי נימא דלא הוי רק לעז אבל לפירש"י דס"ד דמדינא מיפסל לא שייך לתקן להטעותו, ועוד אבאר בתוס' קושיא חזקה לפי' זה] ובודאי לא פליגי רבה ורבא בהא דלא קאמר לעיל נ"מ בהא ועוד כיון דהאי לישנא גופה קאמר בסמוך לרבא היאך נפרש דברי רבה בע"א:

לכן נראה לי ברור דודאי מודה רש"י דמשום לשמה לא מהני ערעור הבעל כלל אפי' בס"ד דאין סברא שיהא ח"ל אחר שאמר גרע מא"י ולא אמר דמהני קיום חותמיו עכ"פ ולא נשתנה דין ח"ל מא"י רק שיאמר ובזה כבר יצאנו מידי חשש לשמה כיון דסתם ספרי בקיאין ואינו רק חשש בעלמא ומיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן אפי' לר"מ רק משום חומר א"א חששו והחמירו שיאמר ולכך סגי להו בע"א וממילא אין לנו שום חשש כמו בא"י דאפילו יבא ויאמר שלא נכתב לשמה פשיטא דאין משגיחין בו כשיתקיים בחותמיו, תדע דלרבא למסקנא לא מהני ערעור הבעל אפי' לענין קיום ש"מ דס"ל דח"ל אחר שאמר עדיף טפי מא"י ולא אמר והיאך נימא לרבה דס"ד דח"ל אחר שאמר יהא גרע מא"י. ומה שפירש"י דאוקי חד לבהדי חד היינו כיון שיערער שלא צוה לכתבו ואינו יודע מגט זה כלל ממילא תצטרך לקיימו דממילא נכלל בדבריו שהוא מזויף ולס"ד לא העדיפו כחו במאמרו בפ"נ לענין ערעור יותר מא"י אבל למסקנא מועיל עדותו בפ"נ ובפ"נ לענין קיום ג"כ כיון דלא אתי לארועי נפשי' ואומר אמת שנכתב ונחתם לשמה א"כ אינו מזויף ג"כ רק לענין לשמה אפילו בס"ד לא הוי חיישינן כל שאמר דלא גרע מא"י עכ"פ] והשתא לס"ד הך ואם יש עליו עוררין קאי נמי ארישא דבתרווייהו בעי קיום חותמיו ובהכי סגי דלא חיישינן ללשמה טפי מא"י דאחר שאמר חזר דינו כא"י כנ"ל ומה שהקשינו דהיאך יפרש בדברי רבא לקמן דע"כ דלא מהני עוררין דאל"כ מה מהני בפ"נ מ"ש ח"ל מא"י שאין צ"ל כלל לק"מ דס"ל לרש"י כמש"ל בגמרא דרבה