תפארת יעקב על גיטין קנה

ס"ד דיועיל מכרי הוי לי' לתנא לאשמועינן בהדי' דעכשיו לא ידענו דמהני דיש לומר דבאמת צריך לזכות ומ"ד מכרי ס"ל דטפי יש לומר דמזכה לא מהני דכיון דחבירו זוכה אין לו להחזיר לו עבור הכהן לפרוע חובו של כהן בלי רשותו וכיון שהוא זכה עבורו אין לו להחזיר, ועוד אולי פרע לו הכהן או מחל לו בע"ה, ואי ס"ד דבאמת מהני מזכה הוי לי' לתנא לאשמועינן בהדי':

ובהכי ניחא לי טפי הא דנקט בסיפא דמהני רשות מיורשין דאינהו ודאי לא מכרי כהונה נינהו כמ"ש לעיל, ולהנ"ל יש לומר דבהא כ"ע מודו דמהני זיכוי כיון שנוטל רשות מהם וברצונו הוא מזכה ונטלם בחזרה משא"כ באב דלא בעי רשות מיני' כלל קשי' להו דמזכה לא קתני ומאן דמוקי לה כר"י ס"ל דתרווייהו לא הוי מהני מדינא מכרי ומזכה רק עשו שאינו זוכה כזוכה ועוד יש לומר דהכוונה אי לא הי' שום מציאות רק מכרי הוי התנא מפרש להדי', וכן מזכה בלבד הוי לי' ליפרושי רק לפי דיש מציאות מזכה ומכרי לא חש לפרש, והיינו דקאמר כיחידאי לא מוקמינן דאף דפסק שמואל כר"י מ"מ התנא הוי לי' ליפרושי, דמעצמנו כיחידאה לא מוקמינן:

בד"ה כיחידאי לא מוקמינן אע"ג דשמואל פסק וכו' ולפי ענ"ד לק"מ, דודאי הך דהכא לא הי' מהצורך לעשות שאינו זוכה כזוכה דהא יכול לזכות ע"י אחר רק ר' יוסי ס"ל דאפי' בכה"ג עשו שאינו זוכה כזוכה כהך דכל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות אף שיכול לזכות ע"י אחר אבל שמואל לא פסיק בהא כר"י רק בהך דהשוכר הפועל ילקט בנו אחריו דשם הוצרכו לעשות שאינו זוכה כזוכה:

בד"ה ופוסק כשער הזול אפי' פוסק הרבה פחות משער הזול. עמהרש"א מה שפירש בכוונת רש"י ותוס' דלרש"י כל כה"ג אסור כל שיצא השער אין לו לפסוק בזול רק הכוונה כשלא יצא השער יכול לפסוק עמו בכך וכך אף דבעלמא אין פוסקין עד שיצא השער, ומשמע להו לתוס' דהך ואין בו מיירי ג"כ כשיצא השער כמו הך דפוסק בזול, ועמ"ש בתוס' בד"ה כיון דהוכרח רש"י לפירושו' ליישב קושית התו' מפרדיסא דאסר רב:

בד"ה הא קמש"ל וכו' או תן לי כזה וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דבהדי' מבואר בפירש"י שם דטעמא דיכול לומר כך הוא משום דבלא"ה יכול לחזור בו ואין עליו רק מי שפרע וכן פי' התוס' להדי' שם ריש א"כ הכא דקאמר לקמן דבע"ה אינו יכול לחזור בו פשיטא דבעלמא כה"ג אינו יכול לומר תן לי מעותיי או תן לי כזה ומ"מ הכא יכול לומר כן וזהו דקמ"ל כאן משא"כ בעלמא:

בד"ה כיון דכי לית לי' והא דאסר רב בפרדיסא וכו' הכא התירו משום תקנת כהן. דבריהם דחוקין דהוי לי' לומר בפשיטות משום תקנת כהן ולמה לי' לומר משום דכי לית לי' כיון דהא לא מהני, אמנם עיקר קושיתם הוא רק לפי שיטתם לעיל בד"ה ופוסק כפי מה שפירש מהרש"א אבל לפי' רש"י דעיקר הכוונה הכא לפסוק אף שלא יצא השער אבל לפסוק פחות מהשער אסור, א"כ הך פרדיסא דהתם שהוא קונה בפחות הרבה כמו שפירש"י התם שפיר אסור דהוי אגר נטר אף דאית בי' תיוהא והכא לא התירו רק לפסוק קודם יציאת השער מה דבעלמא אסור:

בד"ה לא שנו, אפי' לרבנן הכא לא גרע וכו' אי נמי כדפי' בקונטרס דהכא דאין לו למשוך ממנו כלום וכו'. הנה דברי רש"י צריכין ביאור, דמה נ"מ כהן או בע"ה דס"ס אי אמרינן דלא מיחסרה משיכה למה יוכל הכהן לחזור ואי מיחסרה משיכה משום דעשו לכהן כזוכה א"כ לגבי בע"ה נמי מיחסרה משיכה, והי' נראה לי דכוונת רש"י פשוט, דודאי בע"ה שנתן לכהן המעות לא על דעת פרעון נתן לו דהא אי אין לו פירות אין מחויב להחזיר המעות כלל וכן מבואר לקמן להדי' דאי העשיר העני זכה הלה במה שבידו ופירש"י דהלוהו ע"מ שלא יפרע ממנו א"כ לא דמי בעלמא בלוקח ומוכר דהחיוב חל על המוכר להחזיר הדמים כל שלא יתן לו פירות הלכך בתרווויהו מיחסרה משיכה אבל כאן לגבי מעות שקיבל הכהן ועני לא מיחסר שום משיכה שהרי אפי' יעשיר ולא יהא לו פירות כלל המעות מתנה, אבל לגבי בע"ה שפיר מיחסרה משיכה, דלולא זה אינו יכול למוכרם ולקבל חובו, ולפי זה היינו ממש תירוץ ראשון בתוס' והיאך כתבו אי נמי כדפי' בקונטרס ואפשר דס"ל לתוס' בכוונת רש"י דדוקא אם בע"ה רוצה לחזור וכהן ועני עומד בדבריו א"כ לא מיחסר כלום שהרי פירותיו בידו וכל כמה שאין הכהן חוזר לא מיחסר כלום, אבל כשהכהן חוזר ובודאי חזרתו אחר הפרשה דקודם הפרשה היאך יחזור הא בידו להפריש על אחר ולא יהא לו כלום ויצטרך להחזיר המעות ולאחר הפרשה שלו הם וכשחוזר בו אין לבע"ה קנין בהם ושפיר מיחסר משיכה ויכול לחזור אבל לדעתי העיקר בכוונת רש"י כמו שכתבתי:

אמנם בלא"ה נראה לי דעיקר כוונת הש"ס להביא ראי' דמדינא יכולין לחזור בלי משיכה הילכך ממילא הכא דוקא בע"ה אינו יכול לחזור משום תקנת כהן אבל כהן דינו כמו בעלמא דבהא לא שייך תקנת כהן שלא ישיג ללות מעות דמאי איכפת לי' לבע"ה אי יחזיר לו מעותיו ולא הפסיד כלום כך נראה לי, והנה מהרש"א הקשה למ"ד דבר תורה מעות קונות למה יוכל לחזור והוא תמוה, דהכא לא שייך קנין מעות דבשעה שנתן לו המעות לא היה עדיין כלל פירות לקנות אבל להיפך הכהן קנה המעות דלא מיחסר משיכה למעות, ועמ"ש לקמן ע"ב בתוס' בד"ה הילך דמיו:

ע"ב בתוס' בד"ה איכא בינייהו עניי כותים אור"י כו'. ולא ניחא להו לומר דפליגי בהא גופא אי תקינו לעניי העיר דוקא או אפי' דעלמא ונ"מ בליכא עניים, דמדקאמר ת"ק עניי ישראל ורב אחא עניי עולם ש"מ דלאו בהא פליגי רק בכותים דאל"כ הוי לי' לת"ק לומר עניי עיר דלכ"ע עניי ישראל בעינן וע"כ דבכותים פליגי:

איברא מה שהקשו לפירש"י לק"מ דנ"מ טובא היכי שהלוה מעות לכותים דלת"ק לא הועיל כלום ואסור להפריש מעשר עני בשביל כותים ולישראל לא הלוה כלל ולמ"ד כותים גירי אמת מותר להפריש מ"ע עבורם, ועוד דנ"מ דיעבד אם הפריש מעשר עני בשביל כותים לא עשה כלום, ולתנא בתרא להיפך אם הפריש מעשר עני בשביל ישראל דעלמא אינו כלום דהם לא זכו בה כלל דשייך לכותים שבעיר:

בד"ה תניא וכו' ואסיפא קאי. כל הפוסקים חולקין על דברי התוס' הללו ופירשו דארישא קאי ודוקא יורשין שירשו מהני נטילת רשות אבל ביורשין שלא ירשו כלל לא מהני נטילת רשות כלל כיון שלא הוטל עליהם כלל לפרוע הלואה של אביהם לא שייך שיפריש תרומה ומעשר וימכור אותם כיון שאינו מגיע לו כלום מאותו שהפריש עליו ובכה"ג לא עשו שאינו זוכה כזוכה וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות וכן מבואר ברמב"ם בהלכות תרומות:

אבל לדעתי דברי התוס' ברורים דודאי יש להבין בעיקר הקושי' ומי איכא יורשין דלא ירתי, דודאי פשיטא דאיכא טובא שלא ירשו כלום ולא הניח אביהן שום דבר וע"כ דהקושי' כיון דקרי להו יורשין ע"כ ירשו, והשתא אי ס"ד דארישא קאי ולהורות דבלא ירשו לא מהני נטילת רשות קשה מה קושי' הא שפיר הוי ס"ד דאפי' לא ירשו מהני נטילת רשות ונקט יורשין דאפי' יורשין בעינן נטילת רשות ולעולם אפי' לא ירשו מהני רשות עכ"פ קמ"ל רבי דלא מהני רשות רק ביורשין שירשו. וע"כ שנפרש להיפך דקאי ארישא וס"ד דבלא ירשו עדיף ולא בעי נטילת רשות ושפיר הקשו דכ"ש בלא ירשו שצריך ליטול רשות, כנ"ל:

בד"ה וכמעשה דקטינא דאביי ואע"ג וכו' הכא תקנתא דרבנן. ולדעתי נראה פשוט דהכא הוי ממש כהך דהתם דהא חזינן דוקא אי אמר לי' דהוא הני חמשין דמי קטינא סליקא סלקי' אבל בלא"ה גובה וחוזר וגובה, א"כ הכא לא מבעי' אי קאי ארישא כיון שנוטל רשות מיורשין א"כ כיון שכנגד המחט גובה וכבר הוא בידו א"כ ממילא מי סילקו דהא מה שגבה הי' בידו א"כ ממילא חוזר וגובה עד גמירא כיון שהי' בידו משלהם ומלא מחט בעינן דבזה יש במציאות בחוב דעלמא שיגבה כל חובו כשלא יאמרו לו הני דמי קטינא, א"כ ממילא הוי חוב שיוכל להפריש עליו ולא שייך הכא הך סברא דהתם דהא אינו טורף כלל רק לפי שבחוב דעלמא הי' יכול לטרוף, ודוק:

בד"ה הילך דמיו וקשה לר"י הא לא מיחסר משיכה וכו' כוונתם דדוקא לעיל יכול הכהן לחזור בו דבשעה שנתן לו המעות עדיין לא הי' המעשר כלל בעולם ופשיטא שאי אפשר שיקנה בע"ה הפירות מכח נתינת המעות, הילכך אפי' אי אח"כ לא מיחסר משיכה במה קנה אותם, ודוקא הכהן קיבל המעות וקנה אותם שלא יצטרך להחזירם ואפי' לא יהא מעשר כלל אח"כ אבל בע"ה במה קנה הפירות אבל הכא שנותן לו מעות וקנה ממנו המעשר המונח ת"י בהא ודאי מעות קונות כיון דלא מיחסרה משיכה שהרי ברשותו הם, ולחנם האריך מהרש"א בזה:

וליישב שיטת רש"י נ"ל דהוי ס"ל דהלוי גופי' לא קנה הפירות בקנין גמור עד שיוכל להקנותם לזה במעות, ואף שיכול לעשות אותם תרומת מעשר היינו לפי שכבר הפריש בשבילו