תפארת יעקב על גיטין קנו

ואין לו לחזור מהמעשר ליתן לאחר מכח שארית ישראל לא יעשו עולה כדאמרינן בהזהב אבל אינם שלו בקנין גמור שיוכל להקנות' במעות שקיבל, וכן פירש"י להדיא דאימת קניא האי לוי דליקני' לישראל בקבלת מעות הלכך אף דלא מיחסר משיכה במה יקנה, אבל לענין לעשותם תרומת מעשר אין צריך קנין גמור דכל שלא יחזור בו מכח שארית ישראל לא יעשו עולה יכול לעשותם תרומת מעשר, ולשון התוס' בתירוצם דחוק מאוד שכתבו ומשוי לי' כבר תרומת מעשר מעיקרא דהא עכשיו אומר לו כור מעשר והאיך ניחוש דכבר עשאו דהא מעיקרא לא ידע כמה הוא מעשר וע"כ לומר דתיכף שאמר לו עשאן תרומת מעשר וקיבל המעות, ובזה אתי שפיר טפי לישנא דשקלי דמי ומשוי לי' דהכל הי' בשעה אחת קבלת הדמים ועשיית המעשר:

בד"ה מעשר לאביך בידי הילך דמיו תימא וכו' וי"ל בדוחק וכו'. ולדעתי לק"מ והכוונה פשוט דמיירי הכא שהודיע לאביו שיש לו מעשר בידו ונתרצה למכרם לו רק שיתן לו הדמים ועכשיו רוצה ליתן הדמים לבנו ואהא קאמר דחיישינן שעשאן תרומת מעשר דכיון שעדיין לא קיבל אביו הדמים יכול להיות שחזר בו, וכלפי מה דמקשה מעיקרא אטו ברשיעי עסקינן דשקיל דמי ומשוי תרומת מעשר משני לה באב דלא שקיל דמי ולאו רשיעי הוא כשחוזר ועשאן תרומת מעשר, אבל בכה"ג שלא נתרצה למכרם כלל והיו מונחים אצלו על דעת להחזירם לו בהא פשיטא דחיישינן רק דס"ד כיון שהניחם אצלו על מנת לקבל דמים ס"ד דלא חיישינן קמש"ל דמ"מ חיישינן כל שהי' סכום ידוע, גם מה שהקשו דחזקה על חבר לק"מ לדעתי דהיינו דוקא במה שנמצא ברשות החבר אבל כאן ס"ס לא הי' באפשר שיאכלם בע"ה עד שיתן דמים כי של לוי הן א"כ לא הי' מהצורך לגלות שעשאן תרומת מעשר כי כשירצה ליתן דמיהם יאמר לו וקודם לכן בלא"ה אסורין:

בד"ה וכי נחשדו חברים תימא וכו' ובפרק הזהב. נראה לי דעיקר קושיתם לפי מה שכתבו לקמן בד"ה לתרום דאפי' שתיהן לפניו אסור גזירה אטו תרומה גדולה, אבל לפירש"י דפי' דעיקר שלא מן המוקף דהכא היינו מחשש שמא אינו בעין א"כ בשתיהן לפניו דלא שייך האי טעמא לא בעינן מוקף א"כ לא קשיא מבכורים דהתם הכוונה דלא בעינן כמו תרומה גדולה אבל שתיהן לפניו בעינן שמא אינו בעין בשעת הפרשה, והשתא אין צריך לפרש הך דבכורים מדאורייתא ולדחוק דצריך שיעור למעלה רק מדרבנן נמי לא בעי מוקף סמוכים רק בשתיהן לפניו סגי, והשתא ממילא לא קשיא מהך דהזהב דהתם דקאמר דרשאי לעשותן תרומת מעשר היינו באמת באופן שיהיו שתיהן לפניו שלא יחוש שמא אינו בעין אף שאין סמוכין דהא עדיין לא נתן לו הפירות כלל רק מונחים אצל הישראל אבל יודע הוא שהכל בעין:

גם בלא"ה נראה לי כאשר נדקדק בלשון רש"י שכתב אסור לחבר לומר וכו', ויש להבין הא גם לע"ה אסור רק ע"ה עושה אף שאינו רשאי והוי לי' לומר אסור לומר, לכן נראה לי דס"ל לרש"י דהך חשש דוקא בחבר לפי שחבר שמת כל מה שנמצא ת"י בחזקת מתוקן הוא הלכך כל שאינו יודע שהוא בעין אסור לומר שמא עד שיוודע לו שהכל בעין ימות ויאכלו טבל דבאמת לא הי' בעין, אבל ע"ה לא חיישינן דבלא"ה אם ימות הכל אינו בחזקת מתוקן ולא יבוא מכשול ע"י כלל הלכך יכול להפריש וכשיוודע לו שהוא בעין יאכל, והיינו דנקט התם בהזהב ישראל שאמר לבן לוי, לפי שהוא ע"ה ורשאי לעשות תרומת מעשר רק שאסור ליתן ללוי ע"ה מעשר וקאמר לו מכח אביו שהיה ת"ח, ולכך התם רשאי, אבל כאן דלהאב הפריש מעשר וע"כ ת"ח היה ולא נחשד לתרום שלא מן המוקף:

ומה שהקשו מהמפקיד פירות לא הבנתי כלל דהא פשיטא דע"כ מהתם לא קשיא מידי דהא פריך עלה דרנב"י מברייתא דקתני לפיכך בע"ה עושה אותן תרומה ומעשר, דמאי לפיכך, דהא בהא תלי' דלכך לא יגע לפי דחיישינן שעשאן, ומשני הכי קאמר השתא דאמר רבנן לא נזבין דחיישינן לפיכך בע"ה עושה אותן, והנה עדיין יש להבין למה לא יגע כיון דאי יהא מותר ליגע אין לו לעשותן וע"כ דאנן חיישינן דעשאן אע"פ שלא יהא רשאי ולפי דחיישינן ממילא רשאי, א"כ מה קושי' מן שלא מן המוקף הא בלא"ה אינו רשאי לולא שאמרו לא יגע וע"כ דחיישינן אף שאינו רשאי אך הא ודאי קשיא ממה שאמרו לפיכך עושה אותן והיאך יאמרו לעשות שלא מן המוקף, אך לפי זה גם דברי הי"מ שהביאו התו' תמוהין דמ"מ היאך יאמרו לפיכך עושה אותן, וצ"ל דהכוונה דעשייתו מועיל ומהני, משא"כ אי היה הדין שיגע בהן לא היה מועיל עשייתו שמא מכרן גם בלא"ה למ"ד תרומת פירות דרבנן אפשר דלא חיישינן בדרבנן לשלא מן המוקף כלל וכן משמע בהך דהאשה רבה שהביאו התוס', ואין צורך לפרש דמחמת שבת ויו"ע מותר רק הטעם התם דלא הותר רק בשבת וי"וט משום דעדיין לא היו שלו כמו שפירש"י התם, גם בלא"ה לפי מה שפירש"י מוקף הכא לא שייך התם לחוש כלל בכלכלה שאינה שלו כלל רק כשיביאם יתן לו, ודוק:

בד"ה לתרום פי' בקונטרס ואינו נראה. כבר כתבתי בדיבור הקודם דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן הוא מה שהקשו התוס' מהך משנה דבכורים ומפרק הזהב, ומה שתירצו דהתם מדאורייתא לא ניחא לי' מכח דקתני דיש לה שיעור ומדאורייתא אין שיעור ובאמת לא הבנתי הך קושיא דס"ס חשיב שפיר שתי דרכים למעשר בדאורייתא ושתי דרכים לתרומה בדרבנן], ולפירש"י ניחא דהתם הכוונה אף שאין סמוכים אבל על כל פנים בעינן שתיהן לפניו מחשש שמא אינו בעין:

בד"ה כיון דלא קיץ וא"ת וכו' ליחוש דילמא תקוני תקני בע"ה. לכאורה תמוה דהא אנן חוששין קאמרינן וחיישינן דלא תקני', וצריך לומר דנתשכו למה שכתבו בדיבור שאחר זה דכל שהרשות בידו לתרום בודאי תרם כדמוכח מסיפא היכי דקיץ דמחזיקין לי' לודאי תרם רק דלא נחתי הכא לדקדק בזה דבמה נפשך אי מספק ג"כ מתירין בסיפא אף ברישא נתיר ואי הוי ודאי כיון שיכול לתרום ממילא הכא נמי ודאי:

אמנם נראה לפע"ד ליישב קושיא זו גם קושיא השני' בדיבור שאחר כך, והוא דאין דנין לדבר ברור דתקנו בע"ה רק כיון דרשות בידו לתרום יש לחוש שתרם והשתא אי אמר כור מעשר כיון דע"כ הראה לו מקום המעשר שידע איזהו מקום המעשר א"כ לאיזה צורך אמר לו כור מעשר כיון דכל המעשר המונח ללוי זה דליכא למימר דהי' מונח הרבה ורצה למדוד כור ללוי זה והשאר ללוי אחר דא"כ מנא לן דקיץ רק שרוצה ליתן ללוי זה כור מן הקופה וע"כ דאין שם רק מעשר זה ללוי זה ולמה קאמר לי' כור וע"כ דבאמת הפריש מאומד ולפי האומד נשאר לו כור ולכך גילה לו שאם יהא יותר מכור צריך ליקח עוד להשלים לתרומת מעשר כפי חשבון יותר מכור דודאי אף דתאומד מהני היינו שיהא חל עליו שם תרומת מעשר אבל אם מדד ונודע שטעה ופיחת ודאי צריך להוסיף להשלים לשיעור מעשר הלכך גילה לו כמה יש בו לפי האומד שלו, אבל בלא פי' סכום כמה הוי ספק באמת שמא הופרש או לא ומספק חוששין, תדע דאי ס"ד דהיכא דלא קיץ דנין דודאי לא הופרש תיקשי למה לו לרב אשי להפך הגירסא מחוששין לאין חוששין הא יש לפרש לפי דרכו הברייתא בפשיטות דאי אמר לו מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו שמא כבר ניטל תרומת מעשר רק אמרינן דעדיין לא ניטל ממנו ויכול לעשותו כולו תרומת מעשר על שאר תבואה, אבל אמר כור מעשר חוששין לתרומת תעשר שבו שמא כבר ניטל ממנו והוי מן הפטור על החיוב וע"כ צריך לומר דאפי' בלא קיץ ספק מיהו הוי והיינו שמא הפריש מאומד או מדד והפריש ולאיזה צורך יאמר לו שמדד רק שהכל יתן לאותו לוי, אבל בסיפא כיון שזכר כור ע"כ כבר ניטל תרומת מעשר ולפי שתרם מאומד הוצרך להודיע שאם יראה ע"י מדידה שנמצא יותר מכור יוסיף על תרומת מעשר להשלים למעשר:

דף ל"א ע"א בפירש"י ובמחשבה וכו' ובתרווייהו נפקא לי' מונחשב והא דיליף תרומת מעשר לענין אומד הוא דיליף משמע מדבריו דכוונתו דת"מע ותרומה גדולה נפקי מונחשב לענין מחשבה, ולענין אומד יליף תרומת מעשר מתרומה גדולה אבל מפירש"י בכורות דף נ"ח מוכח להדיא דאומד ומחשבה נפקי מונחשב וא"כ קשה האיך יליף מתרומה גדולה הא הכל בתרומת מעשר כתיב:

וראיתי להתוס' בבכורות שם שכתבו כיון דכתיב קרא כדגן מן הגורן ש"מ דדגן פשוט לו טפי ממעשר והוא דחוק מאוד, גם קשה האיך פליגי רבנן עלי' כיון דהכל נלמד מונחשב דכתיב בתרומת מעשר ואדרבא משמע בירושלמי שהביאו התוס' לעיל רק לענין מוקף תרומת מעשר מלמד ואינו למד משמע דלכל שאר דברים לא:

לכן נראה ברור דהך ותרווייהו דפי' רש"י הכא ג"כ הכוונה אומד ומחשבה תרווייהו נפקא לן מונחשב רק ה"מ תרומה גדולה כיון דידענו דמהני במחשבה ממילא מוכח אומד דכיון דמחשבה מהני על תרומה דאורייתא כמו כן אומד מהני אם מוסיף על התרומה עד כפי שיעור חכמים דלא גרע אומד ממחשבה אבל בתרומת מעשר דבעי שיעור מדאורייתא א"כ נהו דמחשבה מהני היינו שיחשוב מידה מצומצמת שיודע שיש בו