תפארת יעקב על גיטין קנד

לפרש הקושי' כר' ספרא כך דמשמע דלא קפיד רב ספרא רק לפי דלא אשכח לאבא בר מניומי וע"כ דלכ"ע היה הוא שליח עד מקומו של אבא בר מניומי והוא יעשה לאבא בר מניומי שליח כמו אשה דספ"ב הנ"ל רק דמ"מ מקשה כיון דאינו שליח רק למנות שליח אינו יכול למסרו לאחר ומשני לי' דכיון דיכול לגרש ע"י הכרת עדים הוי שליח לגרש ממש, אך המעיין בלשון רש"י יראה דמשמע להדי' דמפרש אבא בר מניומי ולא את היינו אבא בר מניומי יהא שליח מעתה ולא הוא וכיון דהוא שליח מעכשיו ומ"מ לא שאל ר' ספרא רק על מה שמכרו לאחר אבל לאבא בר מניומי יכול למכרו ש"מ דלא כרשב"ץ הנ"ל, גם נראה לי מפירש"י בלישנא קמא דאין כוונת רב אשי לדחות מכח הכרת עדים רק אפי' אי נימא דאינו יכול לגרש כלל מ"מ כיון דמתחילה עשהו שליח לגרש לולא דלא ידע לה א"כ עדיין הוא בתוקף שליחותו כמו שליח גמור והרשהו לעשות כל מה ששליח לגירושין יכול לעשות כיון שמה שאינו מגרש אינו רק מכח דלא ידע לה לא מחמת קפידת הבעל, ועמ"ש בחידושי לא"הע סימן קמ"ב באריכות:

שם חלה טעמא מאי. כבר כתבתי לעיל שנראה לי דכוונת רבא דס"ד בכה"ג שהתנה שלא ליתן עד אחר ל' בהא ודאי קפיד שלא ימסרנו לאחר ואהא קאמר דהא חזינן בלי חלה לא ישלחנו ש"מ דאמרינן דקפיד או באת הולך ומ"מ בחלה לא קפיד, א"כ הכא נמי אף אי לא איתניס קפיד אבל בנאנס לא קפיד, ומיושב מה שהקשה הראב"ד הביאו הר"ן לעיל:

שם דלבתר תלתין יומין. משמע מלשון זה דהוא מצוה להם לעשות שליח לבתר תלתין יומין דכיון דהוא נצטוה לגרש לבתר תלתין אי אפשר לו לעשות שליח אחר בתוך תלתין רק שימסרנו לב"ד ויצוה להם לעשות שליח לבתר תלתין, דהשתא:

שליח זה הנעשה אחר תלתין מכחו הוא דמכח הב"ד אי אפשר דהם אינן יכולין להיות שלוחין בתוך ל' רק כמעשה קוף בעלמא וכמו כן בהך דאבא בר מניומי לעיל י"ל דלא עשה הב"ד שלוחים והם יעשו לאבא בר מניומי דהוא נצטוה למסרו לאבא בר מניומי לא לעשות שליח אחר רק שמצוה להם על שליחות אבא בר מניומי וגם בזה ס"ד דלא מהני שאין לו לשנות ממה שנצטווה למכרו לאחר רק הוא בעצמו ימסרנו לו ותלי' כפי הפירושים שכתבתי לעיל]:

שם וליחוש שמא פייס וכו'. פירש"י אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש , ולפי פירושו הך קושיא לא קאי אהא דקאמר מסור מילך רק אפי' לא איתניס כלל לא הוי מהני הגירושין מחשש דפייס, אבל יש לדקדק למה איכסיף רבא תיכף מנין דלא אמר הכי אדרבא מן הסתם נעשה כהוגן גם למ"ד דחשש שמא פייס היינו שביטל הגט, א"כ לא ידעתי אם שייך זה בשליח דאסור לבטל שלא בפניו ועכ"פ במאמין השליח שלא ביטל הגט סגי בכך:

ונראה לי דעיקר הקושי' הכא כיון דעכ"פ תלי' בשליח א"כ היאך יוכל לעשות שליח אחר דהוא לא האמין רק לזה ולשני לא האמין כלל, וכל כה"ג דתלי' בנאמנות אין לו לעשות אחר, כך נראה לי, ועמ"ש לעיל דף י"ח ע"ב בגמרא בד"ה וליחוש שמא פייס:

בתוס' בד"ה הכי גריס כו', נראה לי דתלי' בהא דרש"י ס"ל דל"ב קאמר דאבא בר מניומי יהא שליח ולא הוא שאי אפשר לו להיות שליח לפי שאינו מכירה וממילא בטיל שליחותו לגמרי ור"ת ס"ל דלעולם יכול לגרשה ע"י הכרת עדים ולא דמי לסומא דלעיל דחיישינן שמא יטעוהו כמש"ל, הלכך ממילא אי אפשר לומר דהוא נתבטל לגמרי שהרי אם ימצא עדים המכירין אותה יוכל לגרשה בעצמו לכך שפיר משוי שליח, ועיין מה שכתבתי לעיל סוף פ"ב בההוא דסומא דהתם:

דף ל ע"א בגמרא כי משוי ב"ד שליח. פירש"י מי בעי בפניו דשליח קמא , וכוונתו דרבא קאמר דימסור מילי דלבתר תלתין משוינן שליח דבתוך ל' לא משוינן שליח ולבתר תלתין לא יהא שליח קמא לפנינו ומספקא לי' לרבא אי כדין עביד דלא בעי בפניו או לא, והיינו דבהך קושי' דשמא פייס נתברר דעביד כדין דארוסה הואי, וקאמר דבהא מספקא לי' אי עביד כדין דשמא בעי בפניו והכא לאחר ל' לא יהא שליח קמא ולק"מ קושית הרא"ש על רש"י :

אמנם הרי"ף יש לו פי' אחר בזה וגירסא אחרת והספק אי בעי בפניו דשליח בתרא, ודבריו צריכין ביאור דמאיזה צד נבעי בפניו וכי אין אדם עשוי למנות שליח שלא בפניו, ונראה לי דהספק הי' אי בעינן שידע שליח בתרא שזה הגט בא ליד ב"ד משליח קמא ואמר לפניהם בפ"נ ואז מהני שיאמר שליח ב"ד אני, אבל אם לא ראה כלום לא מהני דהוא לא ראה כתיבת הגט וגם לא שמע ממי שמסרו לו בפ"נ, ואהא פשיט דלא בעי בפניו והיינו מדקתני במתניתין ואין שליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ, וע"כ אי אפשר לפרש שיאמר בפניו ממש נכתב דמנא ידע ועוד אי צריך שיאמר מה צורך לאמירת הראשון וע"כ דהכוונה שאין צריך שיאמר ששמע בפני נכתב מראשון רק שליח ב"ד אני ומסתמא עשו ב"ד כהוגן וא"כ לא בעי בפניו כלל, ולפי זה שפיר יש לומר דקאי אהא דמעיקרא דראשון אמר דבריו בתוך ל' והם היו עושין שליח אחר ל'. וא"כ הרי לא הי' מסירתו לב"ד ואמירתו בפ"נ בפני שליח השני ושפיר מספקא לי' לרבא אי מהני:

בתוס' בד"ה מי יהיב לה וכו' אין טענת אונס וכו' וא"ת וכו' בדבר גדול וכו'. דבריהם צ"ע לדעתי מכמה טעמים, חדא דלפירושם לא תליא כלל ביש אונס ואין אונס רק אי היה כוונתו בדבר גדול הרי ידע שאין לו דבר גדול וסבר וקיבל, ועוד דלישנא דר"י דקאמר מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה משמע דס"ל בל"ב דפייסנא אין צריך דבר גדול רק שפייס סגי וקיים תנאו וא"כ לא תליא כלל ביש אונס ואין אונס, ועוד דלישנא דקאמר בל"ב הא פייסה ולא איפייסא לא משמע כלל דהכוונה דקיים תנאו דפייסה דלא הוי לי' לומר ולא איפייסא שאין דנין רק על הפיוס, גם לפי פירושם הוי ל"ב כמ"ד יש אונס ואנן אין אונס קי"ל:

ולולא דברי המפרשים הייתי מפרש להיפך שזה הלשון אי פייסנא לה עד תלתין הכוונה אם לא תתפייס לו עד תלתין להיות עמו יהא גט אזל פייסה ולא נתפייסה אם כן נתקיים התנאי שהרי לא נתפייסה וקאמר ר"י דעדיין לא נתקיים שאי הי' נותן לה תרקבא דדינרי היתה מתפייסת לו וזה שאין לו הוי אונס ואינו גט, ובל"ב קאמר מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הרי פייסה במה דאפשר ולא נתפייסה והרי נתקיים התנאי ואף שאפשר אי הי' לו תרקבא דדינרי היתה מתפייסת לו מ"מ אין לנו במה שאין לו ואין אונס בגיטין ושפיר הוי ל"ב כמ"ד אין אונס, וקושית תוס' לק"מ דודאי אי היה נותן לה תרקבא דדינרי ולא היתה מתפייסת הוי גט מעליא דהא קאמר אי לא פייסנא והרי פייסה שלא נתפייסה, כנ"ל:

במשנה מפריש עליהן. לכאורה נראה דהך מפריש עליהן לאו דוקא הוא דהא אפי' יפריש סתם פירותיו מתוקנין רק למכור אח"כ התרומה מוכר בחזקת קיימין כי אם מתו אינו יכול למכרם דהוו גוזל מתנות קמ"ל דבחזקת קיימין הם ויכול למוכרם:

אלא דקשה לומר כן דלפי זה אי היה הדין דמתו אין צריך רשות מן היורשין אין מקום לדין זה כלל דלהפריש יכול בכל אופן ולמכור ג"כ יכול אפי' מתו וא"כ הוי לי' למיתני מעיקרא הך דינא דצריך ליטול רשות ובתר הכי דאי לא ידעינן מחזקינן להו קיימין, גם לפי זה עיקר הדין במתניתין דאין צריך ליתן לידו, ומקושית הש"ס לא משמע הכי דהוי לי' לומר והא לא אתי לידי', ועוד כיון דעיקר הדין על המכירה הוא מה לו להזכיר הפרשה:

לכן נראה לי דודאי צריך שיפריש עליהן ממש דאי יפריש סתם יש לכל כהנים זכות בהם ואין לבעלים רק טובת הנאה ליתנם למי שירצה שדעתו מתקרבת לו אבל לא שיתנם למי שיקבלם בהלואתו רק צריך שיפרישם תיכף עבור כהן זה, והשתא ממילא אפילו אי מתו אין צריך ליטול רשות צריך לאשמועינן דמועיל הפרשה שלו דהוי בחזקת קיימין דאי מתו אינו מועיל כלל מה שהפריש כיון שעל זה הפריש ומת, והיינו דפריך בש"ס ואע"ג דלא אתי לידי', דמדלא קתני שצריך ליתנם אח"כ לאותו כהן ולקבלם ממנו משמע דיכול למוכרם בלי שיגיע לידו והיאך יצא ידי נתינה אבל ודאי תרומה מעלי' היא ופירותיו מתוקנים רק ידי נתינה לא יצא:

שם מתו צריך ליטול רשות מיורשין. לא נתבאר לי למאן דמוקי לה במכרי כהונה מה ס"ד שיועיל ליורשין הא אינהו לאו מכרי דידי' נינהו, ועוד אפי' נטילת רשות מה יועיל ס"ס לא עדיפי יורשין מהאב אי לא היה ממכרי הי' צריך שיגיע לידו או לזכות לו ע"י אחר ורחוק לומר דאסחי כהני דעתייהו גם אי מתו דכיון דאבוה הוי ממכרי ומסתמא יתן ליורשיו, ואי נימא דיורשין נמי מכרי דידי' ופעמים הי' נותן להם א"כ אי חי היאך יועיל כיון דאיכא מכיריו בר מיני', ועמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה במכרי יישוב לזה:

בתוס' בד"ה במכרו. ולדעתי נראה דכך הכוונה דאי