תפארת יעקב על גיטין יד

בד"ה סתם ספרי וכו' והוי כמו מיעוטא דמיעוטא וכו'. ואף דמה דחייש ר"מ למיעוט אינו רק דרבנן מ"מ לולא דהוי הכא מיעוטא דמיעוטא פשיטא דלא הוי מקילינן משום עיגון דודאי ר"מ חייש למיעוט אפילו במקום עיגון גבי קטן וקטנה ומכ"ש שיש לחוש באיסור א"א החמור טפי משאר איסורין לא להקל בזה וכן בהך דהכא דקאמר משום עיגונא הקילו היינו שלא להחמיר טפי מבמקום אחר דבעלמא לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא כלל והכא חיישינן וסגי בע"א תדע דאפי' לרבנן דלא חיישי למיעוט כלל מ"מ החמירו בכאן לומר וחששו טפי מעלמא ש"מ שאין מקילין בכאן טפי מעלמא רק שאין מחמירין כ"כ טפי מעלמא להצריך תרי ודי שנחמיר דצריך חד וזהו משום עיגון וכן לקמן בקיום ג"כ החמירו כאן טפי דהא בא"י אין צריך קיום כלל ודי שנחמיר בח"ל בע"א ולא נחמיר בתרי משום עיגון:

בד"ה ורבנן וקשה אפי' נכתב לשמו פסול לגרש בו לר"מ וכו'. אין להקשות כיון דלא בקיאי לשמה וחושבין דיב"ש זה יכול לגרש בגט הנכתב ליב"ש חבירו א"כ פשיטא דלא בעי מוכח מתוכו לדעתם. דמ"מ כיון דסתם ספרי בקיאי ואינהו ידעי דבעינן לשמה ובעינן מוכח מתוכו א"כ לא יכתוב הסופר רק בלא הוחזקו ביב"ש. ובעיקר ענין זה מה שכתבו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ויסדוהו התוס' בכמה מקומות ועיקר ראייתם מהך דפרק כל הגט, אבל כבר הוכחתי לקמן דמהתם מוכח לכאורה להיפוך ועוד כמה ראיות להיפוך, וכ"כ הרשב"א ז"ל דר"מ לא בעי מוכח מתוכו כלל:

בא"ד ואפילו לר"א צריך ע"מ שידעו וכו'. דברים אלו לא נתבררו לי דמאיזה צד אמרו כך הא האמינו לשליח שהוא שליח הבעל כמו שהאמינוהו לומר בפני נכתב כמ"ש הרא"ש להדיא. ונ"ל דכוונתם כך דודאי ע"מ צריכין לידע בעצמם להעיד שראו פלוני או שלוחו גירש את אשתו בגט כשר על פי הדין אבל אין להם לסמוך על עדות השליח שהוא שליח הבעל א"כ אינן יודעין כלל ששלוחו גירש והוי עד מפי עד והשתא אי לא חיישינן לשיב"ש א"כ תפיסתו מצד עצמו מוכחת שהוא שליח הבעל לא עדות השליח א"כ שפיר הוי ע"מ עדים ששליחו גירש ובכשרות הגט אם אינו מזויף או נכתב לשמה זה אין ענין לע"מ רק ב"ד מכשירין הגט וממילא שליח הבעל הוא דתפיסתו מוכחת אבל אי חיישת לשיב"ש א"כ אפי' מעיד לשמה לא מהני דהא צריך להעיד שהוא שליח הבעל דשמא מיב"ש אחר נשלח ואין תפיסתו מוכחת מי שלחו ועל עדות השליח מה שהוא מעיד שבעלה של זו שלחו אין עידי מסירה יכולין להעיד דשלוחו גירש דהוי עדות מפי עד. ובהכי ניחא מה דקשה על מה שכתבו התוס' דכל דידעינן דשליח הבעל הוא אין חשש כלל דלא חשיד לקלקלה א"כ למה לי שיעיד על הקיום יעיד שהוא שליח הבעל ולהנ"ל ניחא דאי יעיד שהוא שליח הבעל ליכא ע"מ שגירש רק מפי עד אבל אי מעיד בפני נחתם דאינו מזויף ובזה האמניו חכמים כיון דמדאורייתא אין צריך קיום וממילא תפיסתו מוכחת שהוא שליח דלא חיישינן לשיב"ש ושפיר מעידין ע"מ דשלוחו גירש בגט כשר כנ"ל:

בא"ד שלא יערער הבעל וכו'. כוונתם דחשש ליכא באמת כמו שכתבו לעיל דאינו רק לעז. אך יש לדקדק כיון דע"כ הך חשש דלהתלמד אינו חשש גמור דלא חיישינן לזה רק ללעז א"כ למה לי סתם ספרי גמירי ורוב בקיאין דהא כיון דאנן לא חיישינן לב' יב"ש אין חשש רק להתלמד ואין לחוש לזה מן הדין וצ"ל דע"כ לא אמרינן דלהתלמד אינו חשש גמור רק לפי דסתם ספרי דדייני בקיאין לשמה וממילא נזהרין בכך שלא להשליך לאשפה גט שנכתב להתלמד כמ"ש התוס' לקמן ד"ג ע"ב בד"ה שלשה אבל אי הי' מקום חשש דאין בקיאין הוי להתלמד חשש גמור ועוד דאי אין בקיאין יש לחוש באמת לשני יב"ש וכיון דאין בקיאין לשמה לא חיישי ג"כ למוכח מתוכו כמש"ל:

אך הא קשיא לי חתימה לשמה למה לי כיון שמעיד שנכתב לשמה ואפילו תימא דעדים אין בקיאין אבל ע"כ אין כאן רק יב"ש זה דהא נכתב לשמה א"כ ממילא הוי חתימתם לשמה דודאי אין לחוש דהעדים חתמו להתלמד ובשטרות נמי ניחוש להכי ומאיזה צד ניחוש להכי כיון שהי' ביד הבעל וכתבו לגרש בו. ומזה ראיה למה שכתבתי במשנה דע"ח צריכין להעיד על הכשר הגט שנכתב לשמה, ומעתה יש לומר דהעדים לא היו בקיאין וחשבו שאין צריך כתיבה לשמה וחתמו אף שלא ידעו אם נכתב לשמה וממילא הוי כאלו אין עדים חתומים בו כלל:

דף ג' ע"א בגמרא משום עיגונא אקילו בה רבנן הקשה הרשב"א ז"ל כיון דאתינן להכי למה לי סתם ספרי ורוב בקיאין הא ביבמות גבי עדות אשה שמת בעלה מסקינן דמשום עיגון בלבד ע"א נאמן בדבר שבערוה ואיתחזק איסור, ותירץ חדא דהתם מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה אתינן עלה רק על מה דמקשה לא ליחמור ולא ליקול מסיק משום עיגון אבל הכא דאי אתי בעל ומערער עלי' בסופה לא משגיחין בי' אינו בדין להקל בתחילתה משום עיגון בלבד:

ולפי"ז יש לדקדק בס"ד דמקשה הכא האי קולא חומרא הוא ואי אתי בעל ומערער ס"ד דמשגחינן בי' א"כ הכא נמי שייך מתוך חומר דייקא א"כ מאי פריך האי קולא חומרא הוא הא לא הוי חומרא דמתוך חומר דייקא שנכתב לשמה באמת ואי נימא דמ"מ יערער הבעל בשקר א"כ למה לי' להרשב"א לומר דלא משגיחין בי' אפילו משגיחין בי' בסוף לא שייך הכא להקל בתחילתו דהתם מתוך חומר דייקא אבל כאן לא יועיל הדיוק שלה שלא יערער, וע"כ דס"ל להרשב"א דהכא נמי דייקא קודם שתנשא ותברר שנכתב לשמה מתוך חומר שיגיע לה בערעור הבעל א"כ ממילא קולא הוא ולא חומרא וצ"ל דס"ל להרשב"א דמ"מ הוי חומרא שאין זה דבר ברור גמור שתידוק כ"כ עד שלא ישאר שום מקום חומרא דהא חזינן התם דלא סגי לן הך סברא דמתוך חומר בלבד להקל בה דהא פריך עלה לא ליחמור ולא ליקול ואי הוי דבר ברור גמור מאי פריך הא מן הדין להאמינו ואי דהקושיא דמ"מ החומרא בסופה אינה מן הדין ולמה הפקיעו הדין להחמיר כדי להקל בה א"כ לא הוי לי' לומר משום עיגונא הקילו רק החמירו דהא הקולא מן הדין הוא וע"כ דרק משום עיגון סמכו על הך סברא דדייקא אבל לולא דרצו להקל בעיגון לא היו סומכין על סברא זו דפעמים לא דייקא, וכן מבואר בתוס' יבמות שם דאין זה עדות גמור הך סברא דדייקא רק מדרבנן הוא משום עיגונא. והשתא שפיר הקשו הכא האי קולא חומרא הוא כיון דכל סברא דדייקא אינו דבר ברור רק להקל בעיגון ובאמת אינו קולא רק חומרא כיון דמן הדין יש לחוש שלא תידוק:

ובהכי ניחא מה שתירץ עוד הרשב"א לחלק בין עיגון דהכא להתם כמו שחילקו התוס' כאן בד"ה האי והיינו דלא ניחא לי' לומר דהתם בצירוף סברא דמתוך חומר אתינן עלה דגריס התם אלא משום עיגונא וכתב דבהכי ניחא דלא מקשה התם האי קולא וכו' כמו הכא וקשה הא לתירוץ דהתם ודאי לא קשיא הך קושיא כיון דבצירוף סברא דמתוך חומר אתינן עלה לא שייך חומרא ולפי הנ"ל ניחא דכיון דסברא זו אינו מן הדין רק משום קולא דעיגונא שייך שפיר למיפרך התם ג"כ דאל"כ לא הוי מקשה הכא ג"כ כנ"ל:

ומעתה בין תבין כי דברי התוס' בד"ה האי קולא ברורים וסרה תלונת בעל גליון הש"ס כי בין לתירוץ ראשון של הרשב"א בין לתירוץ שני עולים דברי התוס' יפה דלתירוץ שני פשיטא דשייך להקשות התם כמו הכא ממש דהתם נמי לאו משום מתוך חומר אתינן עלה כלל ולתירוץ ראשון ג"כ ע"כ שייך להקשות התם ג"כ כמו דמקשה הכא דהכא נמי שייך מתוך חומר לס"ד כמבואר ברשב"א להדיא אך בלא"ה דברי התוס' ברורים כמו שאבאר בס"ד:

שם חד אתי בעל מערער ופסיל לי'. הקושיות בזה רבו בתוס' ומפרשים, ומלבד זה אינו מובן כלל מה שאמרו מעיקרא מידק דייק ופרש"י ויודע שברצון מגרשה דאטו בתוונא דליבא יתיב ומעיקרא רצה לגרש ונמלך ומשנת השולח גט והגיע בשליח תוכיח:

לכן נראה לי דכך הכוונה דרבה ורבא חיישי באמת רבה שמא לא נכתב לשמה כמו שפירש"י ורבא חושש לזיוף כיון שאינו מצוי לקיימו לא יתברר זיופו ואינו חושש לזייף ואהא פריך מאחר שראו חכמים שיש לחוש בדבר איזה קולא היא זו שהקילו בע"א דהא בעלמא חוששין לע"א שהוא משקר ואף כאן שמא באמת משקר ויברר הבעל שלא נכתב לשמה או שהוא מזויף ונמצא קולא חומרא ואי הוי מצריכין תרי דוקא אי אפשר עוד לברר ולפסול הגט והיינו דמשני מעיקרא מידק דייק השליח דירא דיברר הבעל שקרו ואינו הולך בשליחותו עד שיודע בבירור שנכתב לשמה באמת שלא יוכל לברר שאינו כן. ובזה נסתלקו כל הקושיות בפשיטות. שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש ע"ד וז"ל ופיר"ח האי קולא חומרא היא דאי אתי בעל ומערער ואמר לא לשמה כתבתיו ומייתי סהדי בהאי ופסיל לי' לגט ואלו לשנים היו מעידין מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא הי' יכול לפסלו והרי זה מבואר כמו שכתבתי וזה ברור. ועמ"ש בפרש"י בד"ה חד ובתוס' בד"ה חד:

שם ליבעי תרי. קשיא לי בשלמא לרבה שייך להקשות יליבעי תרי דאיהו ממציא חשש לשמה מה דאנן לא חיישינן לזה לכך מקשה לרבה שאתה חושש לאין בקיאין ליבעי תרי אבל לרבא האיך שייך להקשות ליבעי תרי ולדידן מי ניחא אטו ס"ל באמת דבעינן תרי לקיימו חוץ השליח או שיקיימנו שליח ועוד אחד אדרבא משמע דלרבה לא חיישינן כלל משום קיום דהא במדינה למדינה בא"י אין צריך כלל לדידי' וכן המביא גט בא"י אצ"ל כלל בפ"נ ולית לן טעמא רק כדר"ל דלא חיישינן לזיוף ומאי