תפארת יעקב על גיטין קמח

דרבא דהא לא הוי כחלה ומ"ש חלה או אונס אחר וכאן הקשו לרב כהנא פשיטא ולא קאמר דקמש"ל חלה דוקא ולא אונס אחר דפשיטא להו דאונס וחלה שווין אבל באמת הכוונה פשוט דס"ד התם כיון שהתנה עליו שלא יתן רק אחר ל' הקפיד שלא ימסרנו לאחר דלזה האמין שלא יעבור על ציוויו ולא לאחר, והיינו דס"ד כיון שיש לומר שהקפיד לא מהני אונס, ואהא קאמר כמו דחלה מהני ובעינן דוקא חלה ש"מ דבלי חלה חיישינן דהקפיד ומ"מ בחלה לא הקפיד, א"כ כמו כן כאן אף שיש לומר דהקפיד עכ"פ באונס לא הקפיד ושפיר יש לומר דחלה לא בעינן רק באת הולך והתם כאת הולך דמי לי', ומ"מ ברור כהך דיעה דלעולם בעינן חלה דאפי' תימא כרבנן הא לא פסיקא לן לרבנן דלא בעינן חלה ולרשב"ג פסיקא לן דבלי חלה לא:

אך מה דפשיטא להו לכלהו דבאת הולך מהני חלה צ"ע לפע"ד דכיון דלהך איבעית אימא אמצעי ג"כ לרשב"ג מהני את הולך בחלה דהא ברייתא בלא חלה מוקמינן לה, א"כ יש לומר דתירוץ בתרא הוא דלרשב"ג בהולך מוקמינן לה, דמה דס"ל לת"ק לחלק בלא חלה בין הולך לאת הולך ס"ל לרשב"ג דבלי חלה אין חילוק אבל בחלה מחלק ביניהם ומתני' בהולך וחלה כרשב"ג והך איבעית אימא בתרא אקמיית' קאי דמעיקרא משני בהולך וחלה כת"ק וקאמר השתא כרשב"ג וברשב"ג לא מזכיר מידי משום דלא פסיקא לן כלל רק שיש לומר בהולך וחלה ויש לומר באת הולך ג"כ:

תדע דאי ס"ד דתירוץ בתרא הוא דלרשב"ג מהני את הולך וחלה א"כ מה מחדש על תירוץ אמצעי ובאמצעי אתי' מתניתין ככ"ע ובבתרא רק כרשב"ג, ודוחק לומר משום דמוקמינן מתניתין בהולך ג"כ דהא לתירוץ אמצעי ג"כ בכל גוונא מיירי דבחלה בכל גווני עושה שליח רק בלא חלה יש חילוק ומזה נראה דבא לחדש בהך תירוץ בתרא דלא מהני את הולך אפי' חלה רק מתניתין כרשב"ג בהולך וחלה, וכן משמע לי קצת מדברי התוס' בד"ה רשב"ג כמו שאבאר בתוס':

שם תנן המביא גט וכו' ורמינהו. הא דלא מוקמינן בלא חלה כמו הך בריית' דלעיל דמוקמינן בלי חלה ומ"ש דמהך משנה קשי' לן טפי מבריית' דלעיל דקתני לא ישלחנו ביד אחר ומוקמינן לה בלי חלה, ואפשר לומר דלר"י התם פשיטא להו לכ"ע דלא מהני אפי' אונס מכח מילי, ומשמע דלא פליג ר"מ על ר"י כלל בשנים רק בשלשה, ועוד דמשמע התם דאפי' אין יכולין לכתוב כך הדין כמו שאמר ר"י ילמדו ויכתבו וזה הוי כמו חלה, דליכא דלימר דוקא חלה דחיישינן שמא ימות, אבל אונס אחר כל שיכול להמתין עד שיסתלק האונס מחויב להמתין, הוי לי' לומר לרב כהנא דקמש"ל חלה דוקא ולא אונס אחר וע"כ דכל אונסין שוין א"כ מוכח מהתם דאפי' אונס לא מהני, אך לפי מה שאבאר בסמוך דעיקר הקושי' מויתנו, א"כ בלא"ה ניחא דכמו דיכתבו אפי' אנוסים ה"ה ויתנו:

שם אינהו אין אבל שליח לא. לפי שנראה לפע"ד לפרש סוגי' זו בדרך אחר ממה שפירשו בה המפרשים ז"ל, ולדעתי פי' זה ברור ונכון בסוגי' לכן ראיתי להציע בכאן מה שיש להקשות בסוגי' זו לפירש"י והמפרשים, ואח"כ אומר מה שנלפע"ד:

א) מה זה שאמרו אינהו אין אבל שליח לא, דמשמע דמדיוק' דייקינן לה, והא זהו עיקר דין המשנה שם דהם דוקא יכתבו משא"כ אמר לג' תנו יכולין לצוות לאחר, וכל כוונת המשנה רק לזה להורות דהם בעצמן יכתבו:

ב) מה שפירש"י בזיון דבעל שעליו לכתוב הגט הוא דחוק מאוד, מלבד קושית התוס' דלמה יתנו הם, לא ידעתי היאך שייך בזיון, וכל הש"ס מלא דסופר כותב השטרות והגיטין וכן אמרו לעיל סתם ספרי מיגמר גמירי ש"מ שכך היה דרכם שהסופר כותב הגיטין והוא לא בעי למיטרח לכתוב, שאין כתיבת הגט כשאר כתיבה ובעי טירחא יתירה וצריך שיהא רגיל בכתיבתו והסופר רגיל בזה ולא אחר שלא כתב גט מעולם ואין כאן בזיון שלא כתבו בעצמו:

ג) דקאמר מה בינייהו, הא פשיטא דאיכא בינייהו בגט גופי' כשהרשהו לעשות שליח בפירוש, ואי נימא דבהא כ"ע מודו דמהני לר"מ כיון דמכשיר באומר לג' תנו כ"ש באומר אמרו כדמוכח לקמן סוף האומר דאומר אמרו עדיף מאומר לג' תנו, ולר"י לכ"ע לא מהני דטעמי' ודאי לאו משום בזיון הוא, א"כ תיקשי היכי קאמר דפליגי בפלוגת' דרב ושמואל הא שמואל מצי סבר כאביי רק לפי שסובר הלכה כר"י אומר כן, אבל לר"מ שפיר יש לומר משום בזיון ואי נימא דאביי ורבא אליב' דר"י נמי נחלקו א"כ פשיטא דלכ"ע לאביי באומר אמרו כשר ובפרק האומר מוכח דלר"י אומר אמרו פסול, ועוד דהוי לי לומר איכא בינייהו בהא:

ד) מה זה דקאמר הכא בעל לא קפיד, הא ליכא קפידא כלל, ורש"י ז"ל בד"ה לא קפיד כתב דמה קפידא איכא. אבל לפי דבריו הוי לי' לומר הכא ליכא קפידא ומדקאמר לא קפיד משמע דקפידא איכא רק חזינן דלא קפיד:

ה) בעיקר הקושי' דפריך מהך משנה, ותיקשי לי' בלא"ה הא קי"ל שליח עושה שליח, ובהכרח או משום בזיון או משום מילי תדע דהא מסקינן לקמן פרק מי שאחזו במשנה ובריית' דאפי' אומר אמרו לא מהני בכתיבה, ובהא ודאי בשליחות הולכה מהני, וע"כ דבהא טעמא אחרינא איכא שצריך שישמע מפי הבעל ומילי לא מימסרן לשליח:

ו) יש לדקדק בהך משנה דפריך מינה דמעיקרא במילתא דר"מ באמר לשנים תנו ולשלשה כתבו ותנו קתני יכתבו ויתנו, ובתר הכי באומר לשלשה תנו קאמר דיאמרו לאחרים ויכתבו, ולא זכר יתנו וכן בעדותו של ר' חנינא לא קתני רק יכתבו ואח"כ בדברי ר"י אמר יכתבו ויתנו ובודאי לאו בכדי שינה התנא דבריו כאן יכתבו בלבד וכאן יכתבו ויתנו ומלבד כל זה קשה דהוי לי' לחלק דמתניתין חלה שאני, ועוד יתבאר בתוס' בד"ה ומילי ובד"ה משום, מה שיש להקשות עוד בזה, ומיושב לפי מה שאבאר:

ועל כל אלה אני אומר דעיקר קושית הש"ס לאו מכתיבה הוא דמהא פשיטא לי' דלא קשי' ליה כלל דודאי כתיבה שאני דבעינן שישמע הסופר מפי הבעל ומילי לא מימסרן ואפילו אומר אמרו פסול לר"י רק ויתנו דנקט קשי' ליה דמשמע דוקא אינהו יתנו ולא אחר דאל"כ הך ויתנו למה לי, ולא ניחא להו מה שכתבו התוס' דאיידי יכתבו נקט יתנו ועוד דלמה בתר הכי לא קתני יתנו רק בדברי ר"י, והיינו דמתרץ אביי דהתם טעמא מאי משום בזיון דבעל, ופי' בזיון הוא דגנאי הוא לו שאינה מקבלת הגט בעצמה מידו רק משלוחו וכה"ג אמרו לקמן פרק האומר ולעיל סוף פרק שני ע"ש, והכא נמי כך הכוונה או דגוף הגירושין גנאי הוא לו, משא"כ הכא הא חזינן דלא קפיד דהא שלח הגט למקום אחר ושם הכל ידעי דגרשה ולא נתן לה הגט בעצמו משא"כ התם הוא בוש בדבר לפני אחר רק מאלו אינו מתבייש ואחרים יחשבו דקיבלה מידו כיון ששניהם במקום אחד, ורבא משני משום דמילי לא מימסרן לשליח, וענינו כך דלכ"ע כל שלא מסר לו שום דבר רק מילי לא נעשה כמותו תיכף בעת מינוי השליחות רק בעת עשיית השליחות ור"מ ור"י נחלקו דר"מ ס"ל דעכ"פ בעת עשיית השליחות הוי כמותו אפי' אינו עושה מעשה רק מילי כיון שצוה לו לומר לפלוני שיכתוב בעת אמירתו לפלוני נעשה כמותו ור"י סבירא ליה כיון דמילי נינהו אינו כמותו כלל אפילו בעת אמירתו לפלוני, אבל אם צוה לו לכתוב וליתן גט אז בכתיבה לכ"ע אינו יכול לומר לאחרים דאימתי נעשה שליח כיון שלא מסר לו רק מילי ולא עשה ג"כ שליחותו כלל וכיון שהוא לא נעשה שליח היאך יעשה לאחר שליח, אבל בנתינה סובר אביי כיון שבשעה שמוסר הגט לשליח אחר יש ממש בידו נעשה אז כמות משלחו ורבא סובר כיון דמעיקרא בעת מינוי השליחות אכתי הוי מילי לא נעשה כמותו רק בעת שעושה שליחותו דהיינו למסור לאשה וכל כמה שלא נתן לאשה אינו כמות משלחו למנות שליח משא"כ במוסר גט לשליח נעשה כמותו תיכף ויכול למנות אחר:

והיינו דקאמר נ"מ בשליח מתנה ולא מצי לומר נ"מ באומר אמרו דהא בפלוגתא דר"מ ור"י תלי' דלר"מ כשר ולר"י פסול כמבואר לקמן סוף האומר רק לענין שליח מתנה אם צוה לכתוב וליתן שטר מתנה, לאביי דבזיון ליכא יכול ליתנו ע"י אחר ולרבא אפילו בנתינה הוי מילי כיון שבשעה שנעשה שליח ליתן לא הי' בידו כלום וקאמר דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל דהם נמי לענין נתינה נחלקו אי הוי מילי, והיינו דלא הביאו הך דשמואל דהכא בסוף האומר לראי' דס"ל מילי לא מימסרן לשליח דהכא אין ענין לפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ נמי פליגי) לכך הביא הך דשמואל דהלכה כר"י אבל מהכא לא מוכח כלל דהלכה כר"י:

והשתא ניחא דלא נקט התם יכתבו ויתנו רק במילתא דר"מ ברישא ובמילתא דר"י בסיפא דכל כמה שצריכין לכתוב בעצמן ע"כ יתנו ג"כ בעצמם דהוי מילי ג"כ כרבא או משום בזיון כאביי, אבל היכי דיכולין לצוות לאחר לכתוב כגון לר"מ באומר לשלשה תנו לא זכר רק כתיבה בלבד דעל נתינה קפיד דרק הם יתנו כמו בכתבו לר"מ דקפיד אפילו בג' ה"ה בתנו דקפיד על נתינה אפי' בג' ולרבא מכח מילי דכיון שצוה להם ליתן כל שלא יעשו שליחותם אינם כמותו בנתינה כלל, וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בתוס', ועיקר ענין זה יתבאר לקמן פרק האומר בס"ד כי שם מקומו: