תפארת יעקב על גיטין קמז

דבריהם צ"ע, חדא דפשיטא דיוצא ליהרג היינו אחר שחתם פורסי שנמג דאל"כ למה לי' לר"י לאוקמא מתניתין בסנהדרין של ישראל דוקא הא מצי מיירי בפרסים וקודם שחתם וע"כ דכיון דקתני יוצא ליהרג בודאי כבר חתם דבלי חתימתו אינו יוצא ליהרג, ועוד תמוה לי דנראה מדבריהם דבריית' מיירי דהפרסי אמר שיצא ליהרג ויצא למות לא מת ונהרג וכן בישראל, ולא ידעתי היאך יפרשו מ"ש אילימא מת מת ממש ונהרג נהרג ממש כו' והרי לא נסתפקו כלל בזה דמת ודאי מת ממש רק הספק שלא אמר כלל מת רק יוצא למות והיאך שייך לומר אילימא מת מת ממש, ועוד היאך ס"ד לשבש הבריית' דקתני מת דנימא יוצא למות ואי הכוונה דאף דבריית' נקטה מת הכוונה שאמר יוצא למות דכיון דמת משיאין פשיטא דלא הוי נקט מת מה שבלשון זה משיאין והוא רוצה לומר אין משיאין:

לכן ברור דהכוונה כך דודאי ברייתא דקתני מסנהדרין ש"י מת ונהרג משיאין, ע"כ לא ימלט אחת משתי אלה או דהכוונה דאנו דנין על פי דבריהם דמת ממש ונהרג ממש וקמ"ל דלא ניחוש כיון שאינו מעיד לעדות להתיר האשה רק דרך סיפור בעלמא שמא לא היה רק שנגמר דינו למיתה ויצא למות מחמת דודאי ימות אמרו מת ואין משיאין קמש"ל דסומכין על דבריהם כמות שהן דבאמת מת, ויש לומר ג"כ דודאי חיישינן להכי דלא היה רק גמר דין ויצא למות רק בהכי סגי ג"כ להתיר האשה דודאי מת ונהרג אח"כ, והיינו דקאמר אילימא מת ממש ונהרג ממש א"כ פרסי נמי דכוותה מסל"ת מהימן והיינו דדייק דהי' מסל"ת דאי בנתכוין להעיד פשיטא דישראל נאמן ומאי קמש"ל וע"כ דדנין דיצא ליהרג ויצא למות ומ"מ משיאין ש"מ דלא כר"י, והשתא מסיפא לא קשי' כלל דכיון דהפרסי אמר מת ונהרג רק דדנין דעל פסק דין אומר כך א"כ ממילא יש לחוש דלא חתם עדיין פורסי שנמג ומחמת שנגמר דינו למיתה אומר מת ונהרג דלהפרסי אין הפרש שיאמר מת אחר שחתם או קודם שחתם דהוא לא יעכב מלומר מחשש שוחד, והיינו דלא אידכר יוצא ליהרג רק גבי ישראל דאף דאיכא למימר נמי שיאמר מת על גמר דין אבל הא לא מוכח מבריית' ויש לומר דרק על יוצא ליהרג אומר נהרג אבל הא עכ"פ מוכח דעל יוצא ליהרג דנין דמת ונהרג, אבל מפרסי לא מצי להקשות דיש לומר גם על גמר דין אומר מת ונהרג וקודם שחתם פורסי שנמג, וכל זה ברור לפע"ד:

ודע דרש"י ז"ל פירש מת היינו שהכניסוהו לכיפה, ולא ידעתי היאך יפרש יוצא למות דמנין דכבר מת דפשיטא שאין לזה זמן קבוע שימות ויכול לחיות הרבה עד שיבקע כריסו מאכילת שעורים ולאו כל אדם שוה בזה, לכן נראה כיון דמד' מיתות הם הרג וחנק ש"מ דהרג נקרא רק בסייף והכוונה מת היינו חנק ונהרג היינו סייף:

דף כ"ט ע"א בתוס' בד"ה אבל בסנהדרין ש"י, מ"מ א לא שכיח. יש להסתפק אי נימא כיון דבמתניתין משוי לי' בספק מת ספק חי ובכה"ג ודאי אפי' נשאת תצא בהא הוא דמחלק ר"י דבסנהדרין ש"י כיון דלא שכיח לא הוי ספק מגורשת אבל מ"מ לא עדיף מנפל למים שאל"ס דלא תנשא, ופשיטא דלא שכיח שינצל במים טפי מהכא דחזינן דאחד רוכב על סוס להניף בסודרין על איזה זכות, ואפשר לומר ג"כ דהתם נטבעין שכיחי הלכך חששו חכמים שמא יארע פעם אחת שינצל אחד, אבל כאן כיון דלא שכיח שינצל וגם אי ינצל יוודע הדבר אי נהרג או לא וממילא לא חששו שיארע שינצל ולא יוודע הדבר הלכך אפי' לכתחילה תנשא, והנה הרי"ף השמיט כל הסוגי' רק הביא מתניתין כפשטא ובריית' כפשטא, ונתן טעם בפרסים דעבידי לאחזוקי שיקרייהו מבואר דאינו מחלק כלל בין סנהד' ישראל לפרסים ולעולם דנין ספק חי ספק מת והיינו משום דמספקא לי' איזה לשון דר"י עיקר ומ"מ כיון דלתרתי לישני אמרו הך סברא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו פסק הכי, וז"ב, ותמהני על הרא"ש שלא הבין כך דעת הרי"ף גם מה שכתב דלא פליגי רק בלא חתם פורסי שנמג הוא תמוה כיון דיוצא ליהרג קתני ע"כ כבר חתם כמש"ל, ודברי הרמב"ם ז"ל בענין זה לא נתבררו לי כלל דבהלכות גירושין כתב היוצא ליהרג בב"ד פרסים, ובהלכות תרומות כתב בשל ישראל בחזקת קיים רק שהוסיף שם והניחוהו בבית הסקילה, והרב בכ"מ כתב דלולא זה חיישינן לזכות משום דאחד מניף בסודרין, והוא תמוה לפע"ד דא"כ לוקמי בסנהדרין של ישראל ולא הניחוהו בבית הסקילה והנראה אצלי דפסק ג"כ כמ"ש לעיל לדעת הרי"ף דבין בסנהדרין ש"י בין בב"ד פרסים חיישינן והוי ספק מת ספק חי רק בהניחוהו בבית הסקילה ס"ל דלכ"ע הוי בחזקת מת ובהא לא פליגי כלל הני תרי לישני דליכא למיחש דחזו לי' זכותא, ולכך בה"ג הביא ב"ד של פרסים דמילתא פסיקתא הוא דלעולם חיישינן משא"כ בסנהדרין ש"י שיש חילוק בין הניחו אותו בבית הסקילה או לא ולא חש הרב ז"ל לבאר שם כיון דאפי' בספק אין נותנין הגט כ"ש בוודאי מת ולא הוצרך לומר רק בפרסים לעולם הוי ספק אפי' אחר שחתם, ובהלכות תרומות דיש נ"מ לאכילת תרומה דבת כהן אוכלת זכר סנהדרין של ישראל והניחו אותו בבית הסקילה ובהלכות עירוכין לא זכר רק סנהדרין ש"י וגמר דין בלבד דלענין עירוכין או דמים הכל בגמר דין הדבר תלוי שכל שנגמר דינו על פי דת אין לו ערך ודמים. וכל זה ברור לפע"ד, אך את זה לא יכולתי להבין מה שלא זכר הרמב"ם בהלכות תרומות בפי' דבת כהן תאכל רק כתב בחזקת קיים ולא תאכל אשתו ומעיקרא נמי דלא הוי רק ספק אינה אוכלת, ורחוק לומר דנתכוון לומר דמעיקרא כתב בת כהן ובת ישראל לא תאכל מספק ואח"כ כתב לא תאכל אשתו ובא להורות דרק מצד שהיא אשתו לא תאכל דהיינו בת ישראל לכהן אבל להיפך אוכלת, וצ"ע שלא חש להזכיר עיקר חידוש דין שלו ונקט לשון אחר למידק מדיוקא מה שאין דרכו של הרב ז"ל בזה כלל:

במשנה המביא גט וחלה מבואר בש"ס דוקא חלה ויש לי ספק בלא חלה ועשה שליח וניסת אי תצא, כי לפי מה שכתב הר"ן בתירוץ ראשון דמדאורייתא אפי' לא חלה דמידי חלה כתיב רק רבנן אצרכו חלה דוקא, א"כ אפשר לומר דעכ"פ אם ניסת לא תצא ואפשר אפי' לא נשאת כל שנתגרשה דיעביד, וכן יש להוכיח קצת מהא דפריך לרב כהנא פשיטא חלה תנן וקשה מאי קושיא במתניתין קתני חלה דבהא אפילו לכתחלה יכול ליתן משא"כ בלא חלה לכתחלה לא ישלחנו ביד אחר, , אבל דיעביד ס"ד דמהני אפי' לא חלה ואתא רב כהנא וקאמר דחלה דוקא ומעכב ואפי' עביד לא מהני, וע"כ דבאמת דיעביד מהני אפי' לא חלה כיון דאינו רק דרבנן, אמנם לתירוץ שני של הר"ן וכפי המבואר ג"כ בתוס' משמע דמדאורייתא לא הוי שליח בלי חלה א"כ אין לחלק בהנ"ל ופשיטא דאפי' עביד לא מהני, וכן משמע מסתימת הפוסקים:

בגמרא מהו דתימא ה"ה אפי' לא חלה. יש לדקדק לפי תירוץ האמצעי בש"ס דאת הולך וחלה קתני א"כ. אכתי תיקשי מאי קמ"ל רב כהנא במה נפשך באת הולך היאך ס"ד אפי' לא חלה הא קפיד להדיא ואפי' ת"ק דרשב"ג מודה בזה לכל הפירושים ואי דס"ד דנפרש בהולך ואפי' לא חלה רק אורחי' דמילתא א"כ בהא באמת מהני אפי' לא חלה בפרט דנראה להדיא דעיקר קושית הש"ס לרב כהנא הוא דבלי רב כהנא הוי מוקמינן בהולך ות"ק וחלה אורחי' דמלתא רק לרב כהנא דחלה דוקא קשיא להו א"כ הך תירוץ אמצעי לכאורה לא אתי שפיר כלל, וצריך לומר דקמש"ל רב כהנא חלה דוקא דאז ידעינן דבאת הולך מיירי מתניתן ואפי' בהא מהני חלה דבלא"ה נפרש חלה לאו דוקא ובהולך מיירי אבל באת הולך לא מהני חלה דחלה לא מעלה ולא מוריד קמש"ל דחלה דוקא ובאת הולך מהני חלה דאי בהולך לא בעינן חלה:

שם איבעית אימא הולך וכו' ואיבעית אימא רשב"ג וחלה שאני וכו'. הרי"ף הביא מחלוקת דיש פוסקים כרבנן דרשב"ג ולא נתבאר כוונתם אי כתירוץ בתרא ס"ל ופסקו כרבנן או כתירוץ האמצעי דבין לתירוץ האמצעי בין לתירוץ בתרא לרבנן הדין בשוה דבהולך לא בעינן חלה ובאת הולך מהני חלה, ובר"ן מבואר דטעמייהו כתירוץ האמצעי, ובאמת יש לתמוה אי לא ס"ל כתירוץ בתרא מאיזה צד לא נחוש לתירוץ ראשון דבהולך לא מהני רק בחלה ובאת הולך לא מהני חלה ויותר נראה דטעמייהו דפסקו כמסקנת הש"ס רק לא ס"ל כרשב"ג רק כרבנן וכן נראה לכאורה מלשון הרי"ף שהשיג עליהם דאין משגיחין על מחלוקת בברייתא כיון דסתם משנה כרשב"ג ואי כהר"ן אינהו נמי מודי בהא רק דלא מוקי לה למתניתין כרשב"ג רק כרבנן כתירוץ אמצעי ואמת דהרי"ף בא לסתור הכל שכתב דמסקנא דסתם מתניתין כוותי' ואין משגיחין על מחלוקת בברייתא והיינו דוודאי ראוי לפסוק כמסקנא דש"ס דמתניתין רשב"ג ולא כתירוץ אמצעי ולפי תירוץ זה ראוי לפסוק כרשב"ג דסתם מתניתין כוותי', אבל באמת אין צורך לזה דאפי' תימא שנסתפק לן איזה מן התירוצים אמת מ"מ אי אפשר להקל בהולך בלי חלה כיון דלב' תירוצים בהא לא מהני בלי חלה וכמו כן יש להקל באת הולך וחלה כיון דלב' תירוצים מהני בהא חלה:

והנה הראב"ד הקשה להנך דפסקו הולך בלי חלה מהא דלקמן דלא שאל רבא אי אמר הולך או את הולך וקאמר בפשיטות הא אנוס עיין בר"ן ולדעתי לק"מ דבלא"ה יש להבין מה ס"ד