תפארת יעקב על גיטין קמד

בא"ד אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו. פי' דארווח לן בזה שאין צורך לומר שלא השאיל מעולם לשום אדם רק אפי' השאיל פעם אחת לא חיישינן שהחזיר לו חבירו וגט בתוכו דמ"מ שלו להיכן אזיל אבל אי אינו יודע אם בתוכו איבדו צ"ל שלא השאיל מעולם לשום אדם דשמא הוא לא אבד בחפיסה רק חבירו החזיר לו החפיסה וגט בתוכה, אך קצת קשה אפי' לתירוץ ראשון שיודע שלא השאיל מעולם לשום אדם אכתי צ"ל דיודע שאבדו בחפיסה, דאל"כ נהי שלא השאיל שמא לא אבד בחפיסה כלל רק חפיסה נאבד בפני עצמו ממנו וחבירו מצאו והניח גט בתוכה ואבדה כמו שאתה חושש שהחזיר לו גט מונח בתוכה ושכחו לגמרי כן יש לחוש לאבידה דמ"ש בשאלה או באבידה בא לידו כיון שע"כ אבד החפיסה א"כ שמא מצאו אחר והניח גט בתוכה, וצ"ל דלהא לא חיישינן על דבר אחד שזה אבדו ונמצא ונאבד שנית אף דלהא חיישינן שזה אבד וגם חבירו אבד מ"מ לא חיישינן שאותו דבר שאבד זה מצאו חבירו ואבדו ג"כ:

בא"ד וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו וכו', היינו לסלק חשש שאלה וארווח לן בגירסא זו שאין להכריח מכאן דמה שיודע שבתוכה איבדו לא הוי סי' דיש לומר דבאמת כשר בסי' זה ולא כתבו וידוע שהוא שלו רק לפי שנסתפקו בהא אי הוי סי' ואי לא הוי סי' ע"כ שידוע שהוא שלו וגם בתוכה איבדו מחשש שאלה ודוק:

בא"ד א"נ דוקא אם מכירו עמהרש"א. ואינו נכון דלא שייך לומר דקמש"ל רבותא כגון שאינו יודע דהיכן נזכר בברייתא שאינו יודע שבחפיסה איבדו אדרבא מסתמא יודע לכך לא ניחא להו לתו' לומר כן:

ודע שיש בסוגי' זו קושיא עצומה אשר כבר נתקשו בה הראשונים ז"ל, הוא מה שפסק הרי"ף בכאן כהך לישנא דאפי' לא הוחזקו רק שיירות מצויות חיישינן לב' יב"ש ולא מהני רק או כדרב אשי או כדר' ירמי' ואולם ביבמות פסק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק, וע"כ התם בשיירות מצויות ולא הוחזקו דאי תרווייהו איתניהו לא הוי פליג רבא ואי תרווייהו ליתניהו לא הוי פליג אביי, והרא"ש כתב לחלק בין גט דאפשר באחר להך דהתם דאי אפשר לעגנה כל ימי' ובאמת שוברו בצידו דהא אביי התם מייתי ראי' לדעתו מגט הנמצא דחיישינן, ומאי זו ראי' מה דמודה בה רבא, גם הרב הנ"י תירוץ לחלק בין נמצא במקום כתיבת ו, לא ידעתי למה לא תרצו כאן הך רומי' אהדדי כאן שנמצא במקום כתיבתו כאן במקום אחר:

אבל לדעתי דבר עמוק בענין זה עד שהקושיא מעיקרא ליתא, והוא דוודאי בהך דאין ש"מ יש בו על שני פנים והוא דבהך גוונא שלא נודע כלל שזה התובעו אבד גט ואנו חוששין דאחר הוא שאבד אז הך דאין ש"מ אינו מסייע כלל דמחמת זה לא נחוש לאחר דמה בכך דאין ש"מ הא אחד עבר ואבד ואין אנו יודעין מי הוא, ולא מבעי' בהוחזקו שאין בזה שום מעלה במה שאין ש"מ אלא אפי' בלא הוחזקו אין לנו לדון רק מכח לא הוחזקו דוודאי אחר לא אבד דאנו דנין דאין שם רק זה אמנם אי נימא דגם בלא הוחזקו ראוי לבדוק שאף שלא נודע לנו שמא יש עוד אחר ממילא מה שאין ש"מ אין שום סיוע שלא נחוש לאחר, והיינו פלוגתייהו דאביי ורבא ביבמות דמיירי התם בלא הוחזקו ואין ש"מ וסובר אביי דאפי' לא הוחזקו ראוי לחוש לאחר וממילא לא מהני כלל מה שאין ש"מ דהא אנו מסופקין אם זה שאנו יודעין הלך מקורטבא לאספמי' ומת או זה לא הלך רק אחר וכיון דאחד וודאי הלך מה בכך דאין ש"מ, תדע דבהוחזקו ואין ש"מ הקשו התו' לעיל מנא ידעינן דמזה נפל ותרצו דידעינן דמזה נפל, א"כ ממילא אם גם בלא הוחזקו חיישינן ליב"ש אחר שלא נודע לנו ממילא לא מהני אין ש"מ דמנא ידעינן דזה הלך ולא אחר, והיינו דלא אידכר התם כלל ש"מ דשם המעשה שבא כתב מאספמי' שאחד מת שם ואמר לפני מותו ששמו יצחק ובא מקורטבא לכאן א"כ תליא הכל אי חיישינן בלא הוחזקו לאחר שלא נודע לנו לא מהני אין ש"מ, ורבא ס"ל דכל שלא הוחזקו בלבד אין לחוש כלל לאחר שלא נודע לנו רק אי הי' ש"מ הוי חיישינן לאחר שהי' בכאן ממקום אחר או לעיר אחרת, אבל עכשיו דאין ש"מ ואין לחוש רק לאיש אחר כאן וכיון שלא הוחזק אין לחוש:

אמנם כולה סוגי' דהכא מיירי שאין אנו מסופקין כלל אם זה אבד גט ומשקר רק כל הספק אם שמא אחר ג"כ אבד גט כמו זה ובהא לכ"ע בלא הוחזקו לא חיישינן כל שאין ש"מ דאז מה שאין ש"מ במקום שנמצא מסייע שלא אבד אחר ויש כאן תרתי למעליותא שאין שם אחר כיון דלא הוחזקו ואת"ל דיש שם אחר כיון שאין ש"מ במקום שנמצא בוודאי לא עבר שם אחר ולא אבד עוד אחר שום דבר, אבל מצד לא הוחזקו בלבד חיישינן לאביי שמא יש עוד אחר שלא נודע לנו ורבא ס"ל בלא הוחזקו בלבד שוב לא חיישינן לאחר כלל ולא בעינן תרתי למעליותא, רק מה דבעינן הכא אין ש"מ הוא משום שאי הי' ש"מ נהי דלית כאן אחר אבל מעלמא בא לכאן הלכך ממילא אפי' בגוונא דמה שאין ש"מ אינו מסייע כלל ללא הוחזקו כהך דיבמות מ"מ לא חיישינן לאחר שלא נודע לנו, ולפי זה לאביי הך דשטרי חליצה ומיאונין דע"כ מיירי שלא נודע לנו כלל שחלצה או מיאנה דאל"כ הוי מחזירין לראי' כמ"ש התו' לעיל ממילא מיירי דבדקו שאין שם אחרת רק זו, רק דחיישינן שמא מעלמא היתה אחרת וזה תלוי למ"ד דלא חיישינן לשיירות מצויות רק בהוחזקו אפי' נמצאו בב"ד לא חיישינן התם ולמ"ד דחיישינן מיירי שנמצאו חוץ לב"ד דאז אין ש"מ ולא חיישינן דאתו מעלמא וכאן נודע שאין שם יב"ש אחר דלאביי אפי' לא הוחזקו בעינן בדיקה דוקא ולרבא בלי בדיקה כנ"ל ולק"מ, ובחנם נתחבטו גדולי הראשונים בזה:

ונראה לי דמהאי טעמא פירש"י דהאשה תובעתו לפנינו והיינו דאי הבעל תבעו לגרש בו הרי נאמן שאבד גט דלא חשוד לקלקלה וממילא מסייע אין ש"מ שלא לחוש דגם אחר אבד גט ולכ"ע היכי דאיכא תרתי למעליותא לא חיישינן, לכך פי' דהאשה תובעתו דאז ע"כ לא נודע שנתגרשה זו דאל"כ הוי מחזירין לראי' א"כ מה שאין ש"מ אין שום מעלה שלא לחוש ליב"ש אחר כאן ואין כאן רק מה שלא הוחזקו ובהא ס"ל לאביי דחיישינן ליב"ש שלא נודע לנו ובתר הכי ג"כ פירש"י לבדוק כל העולם שמא אנדרינלאי אחר הי' בנהרדעי והלך לו והיינו דוודאי לחוש לאנדרינלאי ממקום אחר אין לחוש דהא אין ש"מ רק אף דבדקו ולא נמצא פה אחר יש לחוש דהלך לו. איברא שיש לדקדק בפירש"י מאיזה צד נחזיר לאשה שמא עדיין לא גירש ונהי דלא חיישינן לאחר שמא כתב ליתן ולא נתן וצ"ל דהי' מקוים דלא חיישינן לנמלך ולא נתנו או דהואיל דנכתב בצד קלוניא מתא בוודאי היו הגירושין שם דשם מקום נתינה עיקר וכיון שנמצא כאן ואנדרינלאי לא הי' פה רק אשתו בוודאי ממנה נפל רק דחיישינן לאשה אחרת ובעל אחר ששמם כך ובהא פליגי אביי ורבא, וכל זה ברור ונכון:

במשנה והניחו זקן או חולה יש לדקדק לאביי דס"ל דזקן אפי' הגיע לגבורות בחזקת שהוא קיים, א"כ כ"ש חולה דהא בזקן ס"ל לרבא דחיישינן ועכ"פ הוי זו וא"ל זו ומזה נראה לכאורה דאביי דפליג עלי' דרבא בזקן פליג עלי' נמי בחולה דאפי' גוסס בחזקת שהוא קיים וכדעת הראב"ן דפסק הכי, והשתא נקט שפיר במתניתין זקן או חולה, לרבא בזקן שלא הגיע לגבורות וחולה שאינו גוסס, ולאביי זקן אפי' הגיע לגבורות וחולה אפי' גוסס, אמנם יש לומר דאפי' למ"ד גוסס לא היינו דוקא גוסס דרובה למיתה לאלתר אבל חולה טריפה נהי דרובה למיתה מ"מ כיון שיכול לחיות יב"ח דנין אותו בחזקת קיים עכ"פ עכשיו עד אחר הגירושין כי אין בו רוב שימות לאלתר כמו גוסס, ולפי זה יש לומר דחולה דמתניתין אפי' נעשה טריפה, ובחידושי לא"ה הארכתי בזה:

שם נותן לה בחזקת שהוא קיים. קשיא לי דמשמע דאפי' אחר הגירושין אין צריך לברר אם הי' חי בשעת גירושין אפי' אפשר לברר, דליכא למימר דהכוונה נותן לה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שלא ליתן מספק דאין נותנין גט ספק קמש"ל דלא חיישינן אבל בתר הכי באמת צריך לברר, א"כ תיקשי מה מקשה בגמ' דלמה לי סיפא דתרומה הא טובא קמ"ל אף דליכא ליברורי כלל מותרת לאכול בלי בירור כלל משא"כ נתינת גט אכתי ליכא איסורא ובאמת תברר אם היה חי, וע"כ דמשמע להו דלא בעינן ליברורי כלל, וא"כ תיקשי מ"ש מרובא דרוב מצויין א"ש מומחין הן דלא סמכינן על רובא וחזקה היכי דאפשר לבררו והרי רובא עדיף מחזקה ולמה נסמוך בכאן על חזקה לגמרי לכתחילה, ועוד דאמרינן בגמ' תרומה אפשר גט לא אפשר, וקשה עכ"פ כל מה דאפשר לברר תברר אחר הגירושין קודם שתנשא, ונראה לי דמזה ראיה לדעת הראב"ן שהביא הב"ח ביו"ד ריש סי' א' דאפי' מצינו למירדף אבתרי' כל שאינו לפנינו סמכינן ארובא רק בישנו לפנינו דוקא הלכך גם כאן אין צריך לברר אח"כ רק מותרת להנשא מיד, ומ"מ צ"ע אם יכולה לברר בקל אי סמכינן אחזקה בהך דהכא וצ"ע:

שם בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדה"י וכו'. הנה לא נתבאר במתניתין אי גם בהא אפי' הלך זקן וחולה בחזקת קיים דיינינן לי', דא"כ הוי לי' למיתני ואם היה כהן אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, ומדקתני בבא בפני עצמה