תפארת יעקב על גיטין קמה

משמע דלאו בזקן וחולה משתעי ואפשר לומר דבתרומה כיון דאפשר נהי דבברי לא חששו אפילו אפשר משום דזימנין דלא אפשר אבל בזקן וחולה כ"ה לא הקילו רבנן במקום דאפשר בחולין:

ודע שיש לדקדק לרבא דס"ל בהגיע לגבורות חיישינן אי גם בתרומה חיישינן וא"כ הך אוכלת בחזקת שהוא קיים היינו עד שיגיע לגבורות אבל בתר הכי פוסקת , או דנימא דשאני תרומה דמוקמינן לה בחזקת היתר לתרומה, ולכאורה לקמן דעביד צריכותא משום דתרומה אפשר יקשה הא בלאו הכי איצטריך דאוכלת אפי' הגיע לגבורות ואינה פוסקת ואפי' תימא דהך סוגי' דלקמן לאביי הוא דלא ס"ל לחלק בגבורות, עכ"פ הוי סברות הפוכות, דלרבא באמת תרומה עדיף ומקילין בה טפי ולאביי ס"ד להיפך דתרומה מחמירין לפי דאפשר ומעיקרא נמי לא תיכול, ועמ"ש בגמרא בד"ה ואיבעת אימא:

בגמרא שרוב גוססין למיתה. משמע דכל דליכא רובה למיתה לא חיישינן, ואולם ברישא משמע דדוקא רובא לחיים בעינן וכל דליכא רובא לחיים חיישינן ונראה לי דע"כ רישא לאו דוקא דעיקר הטעם פירש"י במתניתין דמדאורייתא ילפינן בהכל שוחטין העמד דבר על חזקתו, א"כ ממילא כל דליכא רוב כנגד החזקה מעמידין על החזקה, ולפי זה יש לדון ג"כ בנעשה טריפה דלא חיישינן, דנהי דודאי ימות אבל ליכא רובא דכבר מת בעת גירושין, ובחידושי לא"הע הארכתי:

שם כיון דאיפליג איפליג. פירש"י דעד תשעים חיישינן ומתשעים ואילך לא חיישינן, והיינו דליכא למימר דהשיעור עד מאה דהא קתני אפי' בן מאה שנים, ש"מ דמעיקר' פשיטא דלא חיישינן לזה הוכרח לפרש עד תשעים, אבל הרמ"ה הביאו הטור א"הע פסק עד מאה, ונראה שלא היה גורס אפי' רק והניחו בן מאה וכן הוא הגירסא בר"ן ע"ש:

אמנם נראה לי דרך אחרת דהא קרא כתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה הרי מבואר דלכל היותר אפי' מי שהגיע לגבורות לא יחיה רק שמונים דמשבעים עד שמונים הם גבורות, ומי שחי יותר משמונים איפליג מדרך כל הארץ וזה פשוט, וזה שלא זכרו שום שיעור עד כמה הוי איפליג, כנ"ל:

שם שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת פירש"י דכיון דאיכא שעה אחת דודאי אסורה בכל שעתא איכא ליספוקי דלמא זו היא, ואיכא למידק תינח לאביי דלא מחלק בגבורות אבל לרבא דס"ל דמגבורות ואילך לא מוקמינן לי' בחזקת קיים א"כ מהאי טעמא נימא דאפי' שעה אחת לא תיאסר שלא ימות קודם לגבורות וכשיגיע לגבורות באמת לא אכלה, וצריך לומר דמודה רבא בתרומה דאוכלת אפי' הגיע לגבורות דחזקת היתר לתרומה מסייע לה, והיינו דלא קתני במתניתין דמפסקה מלאכול כשיגיע לגבורות, אך לפי זה לרבא לא קשי' כלל תרומה אתרומה בלא"ה דשאני מתניתין דאיכ' חזקת היתר לתרומה משא"כ התם דאיתרע במה שנתן לה גט, , והא דמשני רבא בתר הכי לחלק בין שמא מת לשמא ימות, משום דרישא קשי' לי' דמוקמינן בחזקת קיים דליכא רק חזקת חי בלבד, א"כ ה"ה בתרומה לולא חזקת היתר אוכלת עכ"פ עד שיגיע לגבורות בחזקת חי ולמה תיאסר לאכול בתרומה מיד, ולא ניחא לי' לחלק בין גט דלא אפשר לתרומה דאפשר , ובהכי ניחא לי דפריך אביי גט אתרומה ולא תרומה אתרומה, משום דבהא הוי אפשר דס"ל לרבה כרבא, וע"כ משום חזקת היתר לתרומה, א"כ לא קשי' כלל מהתם דאיתרע חזקת היתר, אבל השתא דמשני לי' לחלק בין גט דלא אפשר מקשי לי' תרומה אתרומה, ואיהו באמת לא ס"ל לחלק בין חזקת היתר לתרומה משני לי' הואיל ואסרה ורבא משני לי' משום שמא מת דלא ניחא לי' לחלק באפשר וקשי' לי' גט דרישא, ועמ"ש בתוס' בד"ה תרומה אפשר פי' הסוגי' על נכון באופן אחר, ומה שכתבתי שם הוא העיקר לפי ענ"ד:

שם דלמא איהי מייתא בריש'. יש לדקדק כיון דכל ההיתר הוא דמוקמינן בחזקת קיים, א"כ היאך אתה דן היתר מזה כיון דע"כ אתה צריך לחוש למיתתה של האשה דאל"כ ע"כ אסרה שעה אחת , וצ"ל דמ"מ כיון דאין כאן שעה ברורה לאיסור כל שעה מוקמינן תרווייהו בחזקת חי ומותרת, ואולי יש לומר ג"כ דמיתת האשה שכיח טפי כמ"ש התוס' ריש פרק הכותב דרוב פעמים מסוכנת היא בלידה, וכן מוכח באמת בש"ס התם להדי' דמיתתה של האשה שכיח טפי מהאיש, ועמ"ש לקמן ע"ב בגמ' והא בעי סמיכה:

שם הא ר"מ דלא חייש למיתה הא ר"י דחייש למיתה פי' רש"י דר"מ לא חייש לבקיעת הנוד ור"י חייש, ובאמת שכך נראה סוגי' דבסמוך דפריך והא נוד דכשמא ימות הוא ופליגי אף דלא זכרו בכאן הך דבקיעת הנוד סמכו על מסקנא דלעיל דדחי דאין הטעם משום ברירה רק בקיעת הנוד' אבל לא ידעתי מה צורך לזה כיון דחיישינן שמא ימות אפילו לאלתר א"כ יש לחוש שמא ימות קודם שיפריש והרי אכל טבלים למפרע, והרי הוא אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש והרי לא הפריש כלל ואולי יש לומר דיכול להתנות שני לוגין שאני או אחר במקומי עתידין להפריש ועושה שליח במקומו לכל מי שרוצה להפריש, וצ"ע:

בתוס' בד"ה והניחו זקן תימה כו'. בפרק המפקיד רצו לומר דמיירי דהגיעה לגבורות ודחו כיון דחיישינן גם לברתה א"כ סבתא איפליג וצ"ל דמשמע להו דתיכף שנשבו נסתפקו בנכסים דאל"כ יש' לומר דחיישינן דסבתא מתה בגבורות ולאחר זמן הגיעה ברתה לגבורות ומתה, גם צ"ל דגבורות וחולה לכ"ע חיישינן אפי' לאביי דאל"כ הא התם אביי הוא דחייש ולית לי' דרבא בגבורות, וע"כ דידעו דשבוי הרי הוא כחולה עכ"פ והוי חולה וגבורות, ואח"כ תירצו דשאני שבוי דיש לחוש בו טפי מחולה:

אמנם בגוף דברי התוס' נראה לי דלק"מ , דהא מסקינן בסמוך שמא ימות חיישינן א"כ הך סברא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן הוא על להבא דחיישינן שיפסיד וכדומה, א"כ מה נפקא מינה אם כבר מתה בעת שמורידין או שתמות אחר ההורדה תיכף ס"ס יש לחוש בו מה שיש לחוש בקרוב בנכסי קטן א"כ חיישינן שמא תיכף תמות, משא"כ כאן דכל שחי רגע בעת גירושין כבר נתגרשה ועוד דעכ"פ חיישינן שמא תמות א"כ אימת נוציא מידו הנכסים והרי אנו מוסרין עכשיו ממילא נכסי קטן ביד קרוב וזה ברור לפע"ד:

בד"ה תרומה אפשר תימה כו'. לא ידעתי מנין להו דהמתרץ רצה לתרץ לו דרך תירוץ הא יש לומר דרך קושי' קאמר לי' היאך אתה מקשה גט אתרומה אבל יודע דיכול להקשות תרומה אתרומה, אבל מה דקשי' לי הוא על המקשה גופי' הא ע"כ ידע לחלק בין גט דלא אפשר דאל"כ למה נקט במתניתין תרתי בבי ועכ"פ למה לו כ"ה הוי לי' להקשות תרומה אתרומה והנה כבר כתבתי בגמ' מה שיש לפרש בזה, אבל באמת נ"ל עיקר בפי' הסוגי' בפשיטות דודאי תרומה אתרומה אי אפשר להקשות כלל דשאני התם דהגירושין מפסיקין אותה מלאכול בתרומה ואנו צריכין לגרוע כח הגט עכשיו במה שנאמר שלא ימות, הא לא אמרינן רק דנין בחזקת גרושה דהא נתגרשה לפנינו והגירושין מפסיקין אותה מן התרומה אבל במשנה לא נשתנה בה ולא נתחדש שום חידוש שלא תאכל בתרומה יותר ממה שהיתה עד עכשיו הלכך נשארה בחזקתה, אמנם בגט דמתניתין ודאי קשי' דהא עד עכשיו לא היתה גרושה ואנו מחדשין בה שנתגרש' מחמת חזקת חי א"כ כ"ש בתרומ' ומשני לחלק בין אפשר ללא אפשר, א"כ עכ"פ מוכח דליתא לחילוק הנ"ל ומדינא לעולם מוקמינן בחזקת חי דאל"כ מה בכך דלא אפשר רק דיש לומר דמדרבנן החמירו היכי דאפשר, א"כ בחומרא דרבנן לא שייך לחלק בהנ"ל כלל כיון דמדינא אין חילוק כלל ודוק:

בד"ה שאני התם פי' הלך וכו'. לא נתברר כוונתם דמ"מ כיון דלא ס"ד לחלק בין שמא מת לשמא ימות א"כ לא חיישינן שימות אחר שעה ונעמידנו בחזקת חי אחר שעה ותאכל עכשיו, ואולי כונתם דמ"מ ס"ס הורע כחה ממה שהיתה עד עכשיו דמ"מ תיאסר מחיים שעה אחת דהא עכ"פ ימות בודאי ועד עכשיו היתה מותרת כל ימי חייו ובגט זה הורע כחה שעה אחת בודאי וכיון דהורע כחה שוב אין מעמידין אותה בחזקתה כלל, ודוק:

בד"ה הא ר"מ חייש לשמא ימות לזמן מרובה כדתנן וכו' כוונתם דע"כ חשש' דהתם רק לזמן מרובה הוא דאי גם לאלתר א"כ יש חילוק לגמרי בין שמא מת לשמא ימות, והשת' ס"ד דאין חילוק רק לזמן מרובה ע"כ יש חילוק, ועיין מהרש"א וגם זה נכון אבל אין צורך כנ"ל:

אמנם בעיקר דברי התוס' נראה לפע"ד דלא מוכח מידי, דהא מחלק הכא דתרומה זימנין דלא אפשר בפרט שאנו אוסרין עליה אכילת תרומה מה שהיתה אוכלת עד עכשיו אבל התם מאיזה צד לא נימא דיחלוץ להוציא מידי חשש ביטול מצות יבמין והך אפשר כדהתם לכ"ע חיישינן בפרט שיש לפנינו עכשיו ב' דרכים לחלוץ או לייבם למה לא נימא שיחלוץ לאפוקי