תפארת יעקב על גיטין קמב

דכל שלא שהה הוי לאלתר ואפי' ש"מ והוחזקו מהדרינן דהוי בהא לאלתר:

ולפי זה אפי' אי נימא דהלכה כמ"ד שלא עבר היינו דוקא בהוחזקו עכ"פ דאז לזמן מרובה אפילו אין ש"מ לא מהדרינן וכל שלא ראה שלא עבר אדם הוי לזמן מרובה,, אבל בלי הוחזקו אפי' ש"מ לא שייך לומר דבשביל שעבר אדם לא מהדרינן, דכל שלא עברה שיירא בודאי הוי כאין ש"מ ולא הוחזקו א"כ מה בכך דהוי לזמן מרובה הא אין ש"מ ולא הוחזקו [וליכא למימר דחיישינן לשיירות שעברו כבר א"כ בטל כלהו שיעורי דכלהו דמה בכך שלא שרתה עכשיו ולא עברה הא יש לחוש לאותן שעברו כבר וע"כ דיותר נוח לומר שזה שנאבד כבר נרמס ואיננו וזה שנאבד עכשיו נמצא, משנאמר להיפך שזה שנאבד עכשיו נרמס ואיננו והנאבד כבר נמצא שלם], הלכך בהא לכ"ע השיעור שלא שהה אדם דאז אף דבש"מ אפילו לא הוחזקו לא מהדרינן, אבל זה דידעינן שלא שהה אדם הוי כאין ש"מ ולא הוחזקו, דעיקר חשש שיירות דשהה אחד מן השיירא ואבד ואפי' רשב"א יודה בהא רק הוא מיירי בהוחזקו לא סגי במה דהוי כאין ש"מ רק בעינן לאלתר ולא מיקרי לאלתר רק בלא עבר:

ומעתה באו דברי הרי"ף ורמב"ם לנכון, דאף דפסק כמ"ד שלא עבר כתב דוקא בהוחזקו דאי לא הוחזקו אפי' עבר אדם כל שלא שהה נהי דלאלתר לא הוי אבל כאין ש"מ הוי וכל שלא הוחזקו ואין ש"מ אפי' לזמן מרובה מחזירין, וכן הרמב"ם פסק בהדי' בש"מ בלא הוחזקו אז השיעור שלא שהה אדם דבהא נפיק מחשש ש"מ והוי כמו אין ש"מ עכ"פ ואי לא היה ש"מ כלל לא הוי בעינן שיראה שלא שהה רק לפי שש"מ בעינן שיראה שלא שהה אבל בהוחזקו פסק שלא עבר אדם דאז בעינן שיהא לאלתר ולא מהני אין ש"מ, ודוק, ויתר הדברים מבוארים אצלי בא"הע סי' קל"ב באריכות ע"ש:

שם כדי שיהא עומד ורואה. נראה לי דהכוונה דהי' זמן כ"כ מן הנפילה עד המציאה עד שיוכל אדם לראות מארבע רוחות דלא עבר אדם דאי עבר הי' רואה אותו עדיין בזמן מועט כזה אבל אם הי' זמן רב עד שלא יוכל אדם לראות אם עבר דכבר נכסה מן העין הוי לזמן מרובה, ויש אומרים ס"ל זמן יותר עבר ושהה ואם עבר אדם ושהה היה רואהו בזמן מועט כזה אבל אי עבר בלבד לא יוכל לראותו דכבר חלף ונכסה מן העין וכן נראה מלשון הטור סימן קל"ב, ופירש"י דחוק לפע"ד, ומ"מ פשוט הוא דתרווייהו אמת או ברואה ממש או שיעור רואה כנ"ל הוי כראה דלא עבר:

שם כדי לכתוב את הגט גם בזה פירש"י שיעורא בעלמא והוא תמוה, דאיזה סברא יש בשיעור זה ואטו מן שיעורין דהל"מ הוא, ונראה דס"ל כמו שאמרו דעדים החותמים יעשו סימן בגט שלא יחליפוהו ולכך צריכין לקרות הגט קודם נתינה ואחר נתינה אולי הוחלף כמו כן באבד חששו דכיון שאבד הגט כתבו גט אחר להטעות השליח שיתן לה ונעשה בערמת האשה או אחר ולכך צריך שיעור כדי לכתוב הגט דאז חיישינן דהוחלף כנ"ל, ור"י אומר כדי לקרות דיש לומר דהי' גט מוכן רק לקרותו אם ראוי לאשה זו ואחרים ס"ל תרווייהו לכתוב ולקרות דאז חיישינן דהוחלף כנ"ל:

שם דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית וכו', דאמרי ארוך וגוץ. לכאורה הנך תרי בבי קשיין אהדדי דברישא משמע דוקא סימן מובהק בעינן כהך דרב אשי אבל נקב בעלמא לא דסי' דרבנן ואולם בסיפא מבואר דוקא ארוך וגוץ דאפילו סימן שאינו מובהק לא הוי אבל סימן שאינו מובהק מהני דהא ביבמות דבעי לידחוי דלא יהא מוכח ממתניתין דסימנים דרבנן וקאמר דארוך וגוץ דהא אפי' סי' שאינו מובהק לא הוי כמו שפירש"י שיש כאלה רבים, ואפי' נדחוק דארוך וגוץ דגט הכוונה יותר מי"ב שיטין או פחות דכה"ג אפשר דהוי סי' שאינו מובהק עכ"פ, אבל עכ"פ למה לא פשיט מהך רישא דהכא דסי' דרבנן כיון דבעינן סימן מובהק עכ"פ ואדרבא מהך סיפא דמצאו קשור בכיס בעי למידק דסי' דאורייתא, והשתא תיקשי ברייתא גופא רישא לסיפא ונראה לי דהך דאמרי לאו לישנא דברייתא הוא רק הש"ס מפרש לה הכי לפי שאמרו לעיל דרב אשי מספקא לי' אי סי' דאורייתא או דרבנן לכך פירשו ברישא נקב בצד אות פלונית דלא נידוק סי' דאורייתא ובסיפא פירשו דארוך וגוץ דלא נידוק דסימנים דרבנן ובכל חדא דחויי מדחינן לה:

ואפשר לי לומר עוד דהא דקאמר נקב בצד אות פלונית אין הכוונה כהך דרב אשי דלעיל דהתם הכוונה במצמצם המקום כגון באות ב' של דיתיצביין והיינו דקאמר רב אשי אבל נקב בעלמא אף במצמצם מקום הנקב בנייר לא מהני רק בעינן נקב באות פלוני של תיבה זו אבל אי הי' הכוונה נקב באות פלוני כגון באות צ' יהי' איך שיהי' ממילא הוי סגי נקב בעלמא במקום הנייר בראשו או בסופו אבל בברייתא הכוונה באות פלוני באות א' או ב' יהא באיזה מקום שהוא, ומסתייע פי' זה ממה דקאמר בסיפא ארוך וגוץ דהוי סי' גרוע ש"מ ברישא בסי' אמצעי, ומ"מ לא מצי להוכיח מינה דסי' דאוריי' דאיכא למימר שאני גט דנכתב בו יב"ש ואין ראוי לחוש ליב"ש אחר רק משום חומר עריות, וכשיש סימן אמצעי ג"כ סגי בהכי, והיינו דקאמר לעיל דרב אשי מספקא לי' אי סי' דאורייתא או דרבנן ולא קאמר דפשיטא לי' דרבנן, משום דאי פשיטא לי' סימנים דרבנן היינו משום דכ"ע סימנים דרבנן כלישנא בתרא דרבא ביבמות א"כ תיקשי הך ברייתא וע"כ משום דשאני גט מכח יב"ש א"כ הכא נמי סגי בנקב בעלמא בסימן אמצעי וע"כ משום דמספק' לי', והיינו דפליגי תנאי בהא, והשתא מבריית' ליכא למיפשט דיש לומר דסבר סי' דאוריית' לכך מהני אבל אי סי' דרבנן אפילו בגט לא מהני ואנן חיישינן להך מ"ד דסי' דרבנן, אבל אי הוי פשיטא לן סימנים דרבנן דכ"ע דרבנן הוי מוכח מבריית' דבגט לכ"ע סגי בסי' אמצעי מדקאמר ארוך וגוץ דוקא, כנ"ל:

בפירש"י מעידים עליו, סימנים אלו להכשירו. פי' דקשי' לי' אי הכוונה עדים מעידין עליו כיון דהם ג"כ אם רואין הסי' לפנינו אין נאמנין להעיד דאותו הגט הנאבד היה בו סימנים אלו דמילת' דלא רמי' עלייהו הוא בפרט כאן דאמרי בדדמי לפי שלא נראה להם לחוש לשיב"ש אחר כמו שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה כגון ואי אין רואין הסי' רק הם אומרים הסימן מה צורך לעדים להעיד כל מי שנותן סימן סגי בכך, לזה פי' דהכוונה דהסי' בעצמותן מעידין על הכשר הגט אבל לא ידעתי היאך יפרש סיפא ואין מעידין על סי' הגוף דבהא אין לפרש דאין הסי' מעידין דהוי לי' לומר ואין מעידין סי' הגוף , גם לישנא דאמרי נקב יש בו משמע דעל עדים קאי, לכן נראה לי דהכוונה דעדים מעידין על גט הנאבד שהיה בו סימנים הללו ויפה כח העדים אפי' ראו הגט הנמצא כבר, נאמנין לומר שהסי' הזה שנותנין לא ראו אותו בשעה שראו הגט רק מלבם, וכמו שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה כגון בתוס' בד"ה מצאו קשור בכיס:

בפרק בתרא דיבמות וכו' ותימא וכו' ואומר ר"י וכו' עד סוף הדיבור הנה דברי ר"י תמוהין לפע"ד דאי במצאו בעצמו נאמן שלא השאיל והיאך דייק מינה דחיישינן לשאלה ועיין מהרש"א פרק א"מ שם מה שדחק בזה ויותר נראה לומר דאף דס"ד במצאו בעצמו מ"מ יש לומר שאינו יודע אם השאיל, תדע דלקמן הקשו התוס' דרך קושיא ניחוש לשאלה במצאו בחפיסה אף דע"כ מיירי במצאו בעצמו ונהי דהש"ס הוי מצי לתרץ כמו שתירצו התוס' לקמן דיודע שלא השאיל ניחא לי' להש"ס לתרץ משום דכיס וארנקי לא מושלי דבהכי ניחא טפי דנקט בבריית' כיס וארנקי וטבעת ואי ביודע שלא השאיל למה לי דנקט הני דוקא, וע"כ דנקט הני דלא מושלי אינשי אבל בלאו הכי קשה דאי במצאו בעצמו לא הוי מקשה ביבמות אמתניתין מהך ברייתא ועכ"פ הוי לי' להש"ס התם ליישב הך קושי' להך לישנא דסימנין דרבנן כמו דמיישב התם מתניתין דאע"פ שיש סי' בגופו להך לישנא דסימנין דאוריית' אשר על כן נראה לי דרך אחר בענין זה ליישב קושית התוס' כאן וגם קושייתם ביבמות שם ויתיישבו ג"כ הרבה קושיות מה שיש לדייק בסוגיא דפרק א"מ כמו שאבאר לקמן והוא בשום לב בהך סוגיא דפ' א"מ דדייק רבא התם דסי' דאוריית' מהך דתכריך של שטרות דבהא לא שייך לומר דתקנת חכמים הוא דניחא לי' ללוה ומסיק רבא מכח זה דסי' דאוריי' ומיד בתר הכי קאמר רבא את"ל סי' דאוריית' ופריך והא מיפשט פשיטא לי' וקאמר משום דאיכא למימר כדשנינן והיינו דהך דרשהו אם הוא רמאי היינו בעדים ויש לתמוה ס"ס הא מהך דתכריך של שטרות דייק רבא דסימנים דאוריית' ובהא ליכא למידחי כלום, וביותר תימא דבפרק בתרא דיבמות מסיק רבא דכ"ע סי' דרבנן היפך מה שהוכיח שם בפשיטות דבי' דסי' דאוריית':

לכן נראה ברור בישוב כל הנ"ל דודאי יש לחקור בהך בעי' דפרק א"מ מה היה הספק אי הספק דיש לחוש דמשקר אפי' אומר סי' ולא אבד חפץ זה כלל רק מאחר נפל אבל אי הוי ידעינן דהוא אבד חפץ זה בסימנים אלו שוב לא היינו חוששין דגם אחר אבד חפץ כזה בסימנים הללו, א"כ תיקשי היאך פשיט מהך דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם הא התם ליכא למיחש לשקר כלל דהא עדים נאמנין דבעלה של זו היה לו