תפארת יעקב על גיטין קמא

בזה, ובשליח שייך שפיר שאומר שיש בו שאין לו לראות הגט כלל ואומר שיש בו נקב ואנו רואין בגט שכדבריו כן הוא, אבל בעדים אין דנין על הגט הנמצא רק על הנאבד והיאך שייך לומר דקאמרי עדים נקב יש בו, ועכ"פ הוי לי' לומר כגון שיש בו נקב וכו' וקאמרי עדים דגט הנאבד ג"כ היה בו נקב כזה ונאמנין בתורת עדות, אבל השתא דקאמר דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית בודאי קשה כנ"ל:

לכן נ"ל ברור בכוונת התו' דלכ"ע אפי' להך גירס' דקאמרי עדים, דברי רב אשי כפשטא, דעדים נותנין בו סימן ואומרים דגט זה יש בו נקב, ולא שהם רואין לפנינו נקב בגט זה רק דמעידין על גט הנאבד שיודעין שהי' בו נקב כזה, דבכה"ג לא מהימני כלל דכיון דאז בשעת שראו הגט קודם שנאבד הוי מילתא דלא רמיא עלייהו דמה איכפת להם או באיזה אות יש בו נקב, הלכך כשרואין עכשיו נקב בגט הנמצא הם חושבין דגט הנאבד ג"כ הי' לו נקב באות זה ובאמת אפשר שטעו ולא הי' אז אצל אות זה כלל, וכה"ג אמרינן בשבועות פרק הדיינין באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתי ואמרו להד"ם דמילתא דלא רמי' עליה דאינש לאו אדעתי' ולא הוחזק כפרן, וליכא למימר דשאני התם דבשעה שאמר שפרע בפניהם לא רמי' עליה גם כן דהא אין צריך לפרעו בעדים אבל כאן עכשיו רמי' עלייהו לזכור יפה וכן פי' רש"י פרק הדיינין להדיא:

אבל באמת ע"כ הא ליתא דהא מהך סוגי' יליף המרדכי פ"ק דחולין דמי שאינו יודע ה"ש ששחט ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי' לא מהני משום דאז לא רמי' עליה, ש"מ אף דעכשיו רמי' עליה דהא כבר ידע ה"ש מ"מ לא מהני ומדמה לה המרדכי להך דהתם, וצ"ל או דס"ל להמרדכי דלא כפירש"י פרק הדיינים רק כפי' הרמב"ם שם דהא דקאמר רבא מילתא דלא רמי' עלי' על העדים איתמר הן אמת דבחבורי להלכות שחיטה כתבתי לחלק בין הך דשבועות להך דחולין אפי' לדעת הרמב"ם, אבל ע"כ אין זה דעת כל הפוסקים דאיפסקא הילכתא כדברי המרדכי הנ"ל וכ"כ כל הראשונים. ומוכח מהתם דאפי' תרי נמי לא מהימני בכה"ג, דלא אישתמיט שום פוסק לומר דאי ראהו חד אחרינא ג"כ דלא גמיר ואומר שלא שהה ולא דרס מהני, תדע דע"כ עיקר דינם הוא בהך גווני דאיכא תרי דאי בחד בלא"ה שחיטה איתחזק איסורא ואין ע"א נאמן כל שאינו מכלל רוב מצויין כגון זה דלא גמיר ודאי, וע"כ דקמש"ל דמהאי טעמא אפי' תרי לא מהימני, ובהכי ניחא טפי מה שיש לתמוה על המרדכי הנ"ל דאמאי לא קאמר פ"ק דחולין דקמ"ל אפי' למד הלכות שחיטה ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי והרשב"א ז"ל כתב ליישב שם דהא נמי פשיטא דלאו אדעתי' והוא תמוה לפע"ד, כיון דהך דינא למדו מהך דשבועות והרי התם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן, וא"כ היאך ס"ד להקשות פשיטא מה דר"ש הוי ס"ל להיפך, אבל להנ"ל ניחא דהתם מיירי בחד א"כ בלא"ה לא מהימן דשחיטה איתחזק איסור', לכך הוצרך לומר דקאמר אפילו שחט ד' וה' פעמים שפיר, אבל לדינא באמת מהאי טעמא אינו נאמן ונ"מ דאפי' תרי לא מהימני כנ"ל, וכ"ש לדברי הרמב"ם הנ"ל ודאי תרי נמי לא מהימני:

והיינו דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דצריכין ליתן סימן ממש כמו כל נותן סי' שאינו רואה הדבר ונותן סימן מובהק, ואהא קשי' להו לתוס' כיון דע"כ אף הם אינם נאמנים רק במה שנותנים סימן, א"כ מאי אורי' עדים בהא שליח ובעל דבר נמי מהימני ועל זה כתבו דיש לומר דעדים מהימני אפי' ראוהו כבר היינו אחר שנמצא קודם שנותנין סימן ראוהו לגט כבר ומ"מ נאמנין לומר שלא ראו הסי', והסימן הזה שנותנין בו מדעת עצמם אומרים כן לא בשביל שראו הסי' כשראו הגט אבל שליח אינו נאמן אלא קודם שראהו דאי ראהו פעם אחת חוששין דראה הסי' ולא מלבו אומר הסי' משא"כ עדים לא משקרי, כנ"ל ברור, דלהך גירס' אפי' עדים שראו הגט עם הסי' לפנינו רק אומרים שהנאבד הי' לו ג"כ סימן כזה לא מהימני מהאי טעמא דאמרן וכ"ש כאן דיש לחוש לבדדמי לפי שנראה להם שזה הוא ואין חוששין ליב"ש אחר והוי כמו עדים שמת במלחמה דאיכא מ"ד דאפילו בשני עדים יש לחוש לבדדמי וה"ה הכא, ואפשר דאפילו למ"ד התם דבתרי לא חיישינן לבדדמי, אבל הכא דהוי מילתא דלא רמי' עלייהו ג"כ נ"ל דלכ"ע לא מהימני, כנ"ל. בד"ה סימנין, הא דמהדרינן וכו' היינו בעדים וכו' וא"ת וכו'. עמהרש"א ובאמת כוונת התוס' פשוט דע"כ דבעדים מהדרינן דאי ס"ד דוקא בסימן מובהק היכי אמרינן בב"מ אף השמלה היתה בכלל וכו' מה שמלה יש לה סי' ויש לה תובעין והשתא אי עדים לא מהני רק סימן מובהק מאיזה צד שמלה מיוחדת שיש לה סי' מובהק ואפי' למאי דמסיק דסי' כדי נסבה רק תובעין איצטריך לי', מ"מ כיון דבעי סימן מובהק דוקא מאיזה צד שמלה מיוחדת טפי משאר דברים דלא מייאש מינה, וע"כ דודאי עדים מהימני להכיר בט"ע הלכך שמלה מיוחדת שיש לה בעלים ולא מייאשי משום דיוכל להכיר בט"ע ע"י עדים לאפוקי דבר שנתייאשו הבעלים אבל אי לא מהני רק סימן מובהק למה יצאת שמלה:

אלא שיש לדקדק קצת לפי מה שתירצו התוס' דע"י סי' מכיר בט"ע לכך יש חילוק בין יש בו סי' לאין בו סי' א"כ למה קאמר סי' כדי נסבה הא מצי למימר דהכוונה שיש לה סי' ויש לה תובעין דע"י הסי' יש לה תובעין לפי שיכולין להכיר ע"י ט"ע, ויש ליישב ג"כ ואדרבא לפי' רש"י התם דקרא אסמכתא בעלמא כך הוי לי' לומר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ומדקאמר כדי נסבה הכוונה דהעיקר הוא תובעין וסי' לא איצטריך רק דאורחא דמילתא דע"י סי' יכול לחזור אחר עדים שיכירו בט"ע וצ"ע:

בד"ה ודוקא צורבא מרבנן אומר ר"ת וכו'. ראיה זו מהך דקידושין איני מכיר דפשיטא דמי שרואה אדם ומביט בו יפה כדי שלא יחליפהו בודאי מכירו יפה משא"כ להכיר חפץ שזה הוא מה דאז בשעה שראהו לא הוי רמי' עלי' כ"כ להביט בו יפה להכירו אח"כ, ועוד דאין דומה צורת אדם לחפץ דהא בט"ע דקלא הכל מכירין כדמוכח לעיל סוף פרק המביא תניינא, וע"כ דיש דבר שהשינוי מזה לזה ניכר הוא לכל בקל וכן הוא בצורות בני אדם משא"כ בחפץ, ועוד דהתם אם יחליפוה יוכל להכיר בטוב שאינה זו והם ג"כ יחושו להחליף ולא יסמכו שלא יכירה ויחשוב שזו היא, אבל לסמוך עליו להכיר שהוא זה אין סומכין ודוק:

והנה רש"י פירש דידע בט"ע ולא משני בדיבורי' ונראה שהוא סובר לחלק בתרתי דלא ידע וגם משקר, ולדעתי נראה דעיקר החשש בע"ה שאינו יודע עד כמה הוא השיעור של ט"ע שיוכל לומר דבר ברור, דודאי יש ט"ע גמור ויש שהוא דומה ואינו ידע ערך שיעור ההכרה עד שראוי לומר על זה דבר ברור כי הוא זה משא"כ ת"ח יודע אימת לומר דבר ברור על הכרתו:

אמנם בגוף הדבר יש לתמוה דהיאך אפשר דצ"מ נאמן באיתחזק איסורא ודבר שבערוה וליכא למימר דשאני הכא שאנו מאמינים שזהו לגרש בו ולא שכבר נתגרשה לכך לא הוי דבר שבערוה. דהא ליתא, דמבואר לעיל ריש פרקין דעדות שנכתב לשמה הוי דבר שבערוה ולולא דרוב בקיאין לא הי' אחד נאמן ובודאי דאפי' צ"מ לא מהימן בדבר שבערוה, ונראה לי דודאי אי לא נודע כלל שכתב גט לאשתו הוי דבר שבערוה ולא מהימן, אבל בנודע שהי' לו גט לשמה ואינו מעיד רק שזה הוא הא לא הוי דבר שבערוה ונאמן ע"א באיסור ומ"מ ע"ה לא מהימן אף דבעלמא באיסור נאמן הכא שאני דאומר בדדמי ובצורבא מרבנן לא חיישינן להכי ועיין מה שכתבתי בחידושי לא"הע סי' קל"ב ולקמן בתוס' בד"ה מצאו קשור ובד"ה מצאו בחפיסה:

בגמרא ת"ר איזהו שלא לאלתר. כבר ביארנו בחידושי לא"הע סימן קל"ב באריכות ביאור סוגיא זו ודברי הפוסקים בזה ואכתוב כאן בקיצור מה שנוגע לביאור הברייתא בלבד, והוא דהא ודאי דלכ"ע כל שנמצא לאלתר אפי' שיירות מצויות והוחזקו ג"כ מהדרינן, והשתא למ"ד דתרתי לריעותא בעינן הכא הכי פירושא דר"נ סובר דהואיל דידעינן שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה מיקרי לאלתר, הלכך אפי' שיירות מצויות והוחזקו מהדרינן ורשב"א סובר דהוחזקו בלבד חיישינן ולא מהדרינן רק בלאלתר וס"ל דלא נפיק מכלל לזמן מרובה רק בידעינן שלא עבר אדם דבמה דידעינן שלא שהתה שיירא לא הוי רק כאין ש"מ וכיון דהוחזקו חיישינן, ולא מיקרי לאלתר רק בלא עבר אדם, ויש אומרים סברי בידעינן שלא שהה סגי דבהא עדיף מאין ש"מ כיון דידעינן שלא שהה משא"כ באין ש"מ יכול להיות ששהה אדם, ולמ"ד לעיל בחד מהני סגי דלא ליהדר או בש"מ או הוחזקו הכוונה פשוט דר"נ סובר דבכה"ג אפי' ש"מ והוחזקו מהדרינן דבמה שנודע בבירור שלא שרתה שיירא עדיף מאין ש"מ והוחזקו דהתם יכול להיות שעברה ושרתה אבל השתא דידעינן שלא עברה הוי לאלתר ורשב"א סובר דבהא לא הוי לאלתר ובעינן דוקא שלא עבר אדם ואף דאפי' עבר אדם לא הוי ש"מ בזה מ"מ בהוחזקו בלבד לא מהדרינן רק בלאלתר ולאלתר לא הוי רק בהא. ויש אומרים