תפארת יעקב על גיטין יג

דנפקותא זו שייך לעולם דלעולם צריך לשאלו. אך כבר כתבתי לעיל בגמרא והוכחתי דאין הפרש בין רבה לרבא לענין בפני נכתב בשום דבר וכן מוכח מעובדא דבר הדי' לקמן וברייתא דהוא בבית וסופר בעלי' דאל"כ כל הני תיקשי לרבא אם כן אם צריך לשאלו לרבה לרבא נמי משום איחלופי צריך להעיד לשמה כמו לרבה ממש:

בד"ה לפי שאין בקיאין קשה דלקמן וכו' מינקט נקט לי' בידי' וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה שהקשו קושית הש"ס לקמן ותירצו מה שתירץ הש"ס לקמן וכן פירשו בעצמם לקמן קושית הש"ס והתירוץ כמו שכתבו כאן. אבל כוונתם פשוט דלקמן דמיירי מכח שלא תחלוק אחר שלמדו יש לומר כיון דנקט לי' בידי' אינו נראה כשליח דעלמא אבל כאן דס"ד דבאמת אין בקיאין למה לא יערער דמעיקרא לא הי' בקי ואהא תירצו כיון דאפילו קודם שלמדו רוב בקיאין תו לא מערער וממילא גם לקמן פירשו כך כיון דע"כ צריך לומר תירוץ זה קודם שלמדו כמ"ש כאן ועמ"ש לקמן שם באריכות דבלא"ה לא קשיא קושיא זו רק שם ולא כאן והיינו דלא מקשה הכא קושיא זו כאן כמו דמקשה לקמן וה"ל להש"ס לתרץ כמו שם בפרט דהכא קשיא טפי דמיירי קודם שלמדו. ולפי מה שכתבתי שם לק"מ ע"ש:

בד"ה מאי בינייהו וכו' לא מצי למימר מוליך איכא בינייהו וכו'. קשה לי דאכתי הוי מצי לומר נ"מ במוליך בפקח ונתחרש דלמ"ד משום לשמה אינו רק גזירה מוליך אטו מביא ולא גזרינן במילתא דלא שכיח אבל למ"ד משום קיום אפילו במילתא דלא שכיח צריך לקיימו דוקא ולא מהני מה שנתחרש, ובשלמא למסקנא דרבה אית לי' דרבא ניחא דלרבה נמי בעי קיום אבל למאי דס"ד השתא איכא נפקותא במוליך ודוחק לומר דס"ד השתא דאפילו במילתא דלא שכיח גזרינן. דעכ"פ לא הי' לו לשאול מאי בינייהו הא יש לומר דבלא שכיח לא גזרו כדאמרינן לקמן אחר שלמדו דאינו רק גזירה דבפקח ונתחרש לא גזרו שמא יחזור לקלקולו. ורחוק בעיני לחלק בין גזירה דשמא יחזור לקלקולו דליכא למיחש האידנא כלל משא"כ גזירה דמוליך אטו מביא דמוליך ומביא איתניהו בחד זמן דכללא הוא בכל מקום מילתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן ומנא להו דבהא גזרינן. גם בלא"ה לא הבנתי טורח זה למה להו כך הוי להו לומר במה נפשך אי ס"ל מוליך צריך ליכא נפקותא ואי אין צריך הוי בכלל ממדינה למדינה בא"י ולמה חלקו דבריהם לת"ק ולרבנן בתראי. לכן נראה לי דכוונת התוס' דהם ידעו דממדינה למדינה בא"י היינו מוליך רק דקשיא להו דלמה שביק מוליך דנקט תנא במשנה להדיא ובהא איכא בינייהו ולמה נקט ממדינה למדינה בא"י דלא הוזכר במתניתין כלל ועל זה תירצו דמוליך דמתניתין דקתני דצריך לומר גם רבה מודה רק שנחדש מוליך שאין צריך לרבה באינו י"ל, מוליך זה לא הוזכר במתניתין כלל רק דמוכח מדיוקא דת"ק דנקט המביא ממה"י מוכח דמוליך לא ובאינו י"ל אפי' רבנן בתראי מודה א"כ נקט ממדינה למדינה בא"י דג"כ מוכח מדיוקא דמה"י דבא"י לא ונקט חדא וה"ה לאידך:

בא"ד גט מקוים איכא בינייהו וכו'. אין כוונתם שהביא גט מקוים שנתקיים בח"ל דמה נ"מ מ"מ צריך לקיים חתימת ב"ד כמו חתימת העדים ועוד אי נתקיים אפשר דאפילו לרבה לא צריך שכל שהי' לפני ב"ד אין לחוש לשום פסול דודאי נעשה בהכשר וכן משמע לקמן פ"ב דאפי' חלה בח"ל אין צריך שיאמר רק שליח ב"ד אני דמסתמא עשו ב"ד כהוגן. רק כוונת התוס' שהביא גט שהוא מקוים על פי עדים המעידין עליו שזהו חתימתם ולרבה צריך להעיד על לשמה ועל זה כתבו דהוי בכלל אתי' בי' תרי דדמי למקוים. ועמ"ש בדבור שאחר זה:

בד"ה דאתי' בי תרי וקשה אטו בכיפה תלו להו וכו' כתב מהרש"א דהא דלא תירצו דאמרי ידענו דבעי לומר נפקותא דלמר צריך ולמר לא צריך כמ"ש התוס' לקמן ואינו נראה כלל דמאי קשיא להו מעיקרא דלמא גט מקוים א"ב דאי מקוים שם אכתי צריך לקיים חתימת ב"ד והוי נפקותא דלמר צריך בפ"נ ולמר ידענו. אבל כוונת התוס' דידענו היינו מקוים ממש והוי לי' לומר מקוים איכא בינייהו וע"כ דאתי' בי תרי אינו מקוים ממש רק דמי למקוים כמ"ש התוס' לעיל:

ובעיקר מה שהקשו לפירש"י נראה לי כיון דחזינן בא"י דיכולה לקיימו לא חששו לערעור הבעל וא"כ בח"ל נמי כיון דיכולה לקיימו עכשיו בכאן שוב לא תקנו דהיא תחוש על עצמה ולא תנשא בלי שתקיימנו וזה שכתב רש"י דאי באנו לחוש לערעור הבעל הרי עדים מצויין לקיימו והיא תחוש על עצמה לקיים קודם שילכו דמסתמא כשהביאו בי תרי נתנו לב לראות להכיר החתימות שיוכלו לקיימו ומה שהקשו דכך שווין שנים מן השוק כבר נשמר רש"י ז"ל מזה דלא פלוג בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי ועוד דמסתמא אותן העדים המביאין גט נותנין לב להכיר החתימות והבעל ג"כ ששלח שנים היינו כדי שיוכלו להעיד עליו ואדרבא לפי' ריב"א קשה דכך לי שנים מן השוק המעידין שעשאו שליח בגט זה ואין צריך דאתי' בי' תרי אבל לפירש"י ניחא כנ"ל:

בא"ד דתו לא מהימן לומר לא שלחתים וכו'. ומ"מ בחד לא סגי שיאמר שליח הבעל אני דהך סברא דלא אתי לאורועי נפשי' לא שייך רק כשאומר בפני נעשה הכל והוא לא ראה אבל כשיאמר שליח הבעל אני לא יתברר שקרו דאף דאינו חשוד לקלקלה הוא יתנצל עצמו דמסר לו גט מזויף וביקש לקלקלה ועוד אבאר לקמן בתוס' בד"ה ורבנן טעם אחר לזה:

בא"ד ולהאי לא חיישינן וכו' כוונתם דודאי אף דכל עדים בחזקת כשרות ה"מ אי דנין על בני אדם ידועים כגון אי מקיימין עדים החתימות או השליח הרי נודע מי הם ואין חוששין שהם פסולים אבל כאן דלא ידעינן רק שהם שלוחים והחתימות אינם ידועים לנו כלל א"כ פשיטא דיש פסולים בעולם ואי היו ידועים לנו הי' נודע שהם פסולים וע"ז כתבו דלא חשיד לקלקלה:

בד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע כו'. לפי שתרצו לעיל דלכך לא קשיא מבעל שהביא גט משום דרוב בקיאין כתבו כאן דאכתי לא ידע מהא ומ"מ דעדיפא מינה מקשה ליבעי תרי ובתר דמסיק דרוב בקיאין ממילא לא קשיא מבעל ג"כ. אך עדיין קשה שלא הקשה הש"ס כאן מבעל וליישב כמו שהקשה ומתרץ לקמן ולמה נטרו עד לקמן ולהקשות דרך אי הכי ולקמן שם אבאר בס"ד דבלא"ה לק"מ ע"ש:

בד"ה ע"א וכו' ולא הוי לי' להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה וכו'. ולפעד"נ דכוונת רש"י דאי ע"א נאמן באיסורין ממילא ראוי להאמינו בדבר שבידו אפי' איתחזק איסורא אבל אי הי' דין האיסורין כמו ממון לא הוי מהני בידו דאין ע"א נאמן לממון בדבר שהי' בידו למפרע רק לפי דבאיסור ע"א נאמן מועיל בידו לסלק החזקה והוי כאיסור דעלמא כי אין לדון על החזקה מה שבידו לסלקה:

בא"ד דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחר עע"ג לכאורה לשונם תמוה דלהיפך מצינו מפורש דלא בעינן עע"ג רק בידע דלא גמיר או בחש"ו והיא משנה שלימה ריש חולין וצ"ל דכוונתם דמה דבעינן עע"ג בחש"ו ובידע דלא גמיר היינו היודע הלכות שחיטה דאינהו מועדין לקלקל אבל כאן לא נתכוונו רק שיצטרך עע"ג שיראה ששחט וסומכין על רוב מצויין ששחט יפה אבל בלא ראה כלל ששחט לא מהני דאין ע"א נאמן באיסורין ועל זה כתבו דלא מצינו בגדול השוחט שיצטרך עע"ג כלל:

בא"ד כיון שבידה ללמוד לשחוט. לכאורה דבריהם מגומגמין כיון דמיירי באופן דלא שייך רוב מצוין א"כ מה זה שכתבו מעיקרא בידו לשחוט ואי בידו ללמוד לשחוט א"כ הרי מנאמנות האנשים מוכח זה דבידו ללמוד הוי בידו ולמה הביאו זה מנאמנות הנשים. וצריך לומר דמיירי בידעינן דגמיר ומ"מ לא נאמין לו דהוא שחט ואי הי' ניכר בית השחיטה הוי ניחא דמי ששחט יפה שחט מכח הרוב אבל השתא דאינו ניכר מה בכך דגמיר הא אינו נאמן שהוא שחט וע"כ דבידו לשחוט. אך קצת קשה אכתי למה לי נאמנות הנשים הא מאנשים מוכח זה דחזינן דנאמנים אפי' לא ידעינן אי גמירי דליכא בידו מעיקרא. ועמ"ש בביאורי לי"ד ה"ש בזה:

בא"ד וא"ת ומנא לן וכו' ולא ניחא להו לומר מדבעינן קרא דבר דבר בממון דגבי דבר שבערוה בעינן ב' ש"מ דבעלמא ע"א נאמן. דמ"מ תיקשי לס"ד דע"א נאמן בכל גווני ולא ידע לחלק בדבר שבערוה:

בד"ה ע"א נאמן הקשה ר"ת כו'. ולפי מה שכתבתי בש"ס לק"מ דס"ד דעדות השליח אינו כורת כלל והוי כמו איסור דעלמא ומשני דכתיבה לשמה דבר שבערוה הוא ובעי ב':

בד"ה הוי כו' האי דנקט דבר שבערוה כו'. דבריהם דחוקין ועכ"פ מה צורך לאיתחזק איסורא וה"ל לומר דבר שבערוה בלבד, וכבר כתבתי בש"ס לפרש בפשיטות:

בא"ד וא"ת וכו' ולדעתי נראה דלא קשיא דודאי לכ"ע ע"כ עיקר לימוד ע"א באיסור מנדה ילפינן כמ"ש התוס' בעצמם לעיל רק דלא ס"ל לחלק בין איתחזק ללא איתחזק אבל לולא קרא דנדה לא הוי ידעינן כלל להאמין ע"א באיסור כמו שהקשו התוס' לעיל מנא לי' דע"א נאמן באיסורין ולא מצאו ללמוד רק מנדה: