תפארת יעקב על גיטין קלז

באמר תנו רק דדייקינן הא אי אמר תנו נותנין א"כ ודאי לזמן מרובה הוא, דהיאך משכחת לה לאלתר, דאי מצד האשה שלא עברה רק האשה ואנו דנין דממנה נפל א"כ הרי ודאי נתגרשה ונחזור לה לראי', ואי מצד הבעל שראו בידו עכשיו גט ואבד תיכף א"כ הרי ודאי לא גירש ומה ס"ד להחזיר בלי אמירתו תנו, ובשלמא באמר תנו משכחת לה לאלתר שראו גט בידו ואפי' לא ראו שאבדו נאמן בזה שאבד גט כל שמצווה לגרש עכשיו דלא חיישינן שישקר לקלקלה, אבל בלא אמר תנו אין כאן מציאות לאלתר דאי ראו גט בידו ואנו דנין מכח לאלתר דממנו נפל א"כ הרי לא גירש בודאי ולמה לי כתובים ונמלך, וא"כ מוכח מדיוקא דבכה"ג דהוי זמן מרובה דוקא לנמלך חיישינן אבל אמר תנו מחזירין אפי' לזמן מרובה:

ונראה לי דכוונת התוס' דנמשכו לדבריהם הקודמים דודאי עיקר שאני אומר קמש"ל דלא נימא כבר גירש רק דהקושיא מדלא קתני ולא נתנן ש"מ דנקט נמלך להורות דתנו נותנין. א"כ שפיר יש לומר דקמ"ל נמלך להורות דתנו נותנין לאלתר ומתניתין ודאי לזמן מרובה מיירי וקמש"ל דלא נימא כבר גירש ונחזיר לראי', והא דלא נקט ולא נתנן רק נמלך דבא להורות דין אחר דבתנו נותנין לאלתר עכ"פ ובתנו משכחת לה לאלתר בראו גט בידו והוא מצוה ליתנו לה וזה שכתבו וא"ת ומנא לי' בוא"ו דמשמע דנמשך קושי' זו מדבריהם הקודמים והיינו כמו שכתבתי:

ומעתה לפ"ז לפי מה שכתבתי ליישב עיקר קושית התוס' הראשונה דמשמע לי' למקשה דלא ידעינן כלל שכתב גט רק מכח זה הגט שנמצא אני אומר כתובים היו ש"מ דאי אמר תנו נותנין, דאי אין נותנין דחיישינן של אחר הוא א"כ בלא אמר תנו למה לי שאני אומר תיפוק לי' שזה לא כתב לגרש כלל רק אחר כתבו ואבדו, ולפי זה ממילא מוכח דאפי' לזמן' מרובה לא חיישינן של אחר דהא הך שאני אומר כתובים ונמלך ע"כ לזמן מרובה הוא כנ"ל ולא חיישינן של אחר ואפי' בתנו:

לא שייך לאלתר כיון שלא ראו גט בידו אינו נאמן שאבדו לאלתר דשמא כבר אבדו ואומר בדדמי לפי שסבור שזה הוא, ור"ז לקמן דדייק מברייתא ולא ממתניתין ס"ל דהך שאני אומר כתובים ונמלך דקתני משום אינך דקתני במתניתין קתני להו אבל בגט חיישינן נמי של אחר הוא ואפי' אמר תנו אין נותנין רק לאלתר דבגט חיישינן לשיב"ש ולפי מה שכתבתי לקמן והוכחתי דלא כמהרש"א דר"ז מודה לדיוקא מ"מ יש לומר כיון דלא דייק ל' שאני אומר, אין כאן קושיא רק מלישנא דנמלך ואינו רק מדוקא ושפיר יש לומר דקמ"ל לאלתר, אבל ברייתא דקתני סימא יחזיר, בכל גווני משמע אפי' לזמן מרובה]:

בא"ד ארחי' דמילתא קתני. יש לתמוה אי נמלך לאו דוקא קו קושית התוס' הראשונה דלא מוכח כלל דתני נותנין רק דמש"ל שאני אומר דלא נימא כבר גירש, א"כ למה לי' לר' לפרש לאלתר הא בלא"ה לא מוכח כלל דתנו נותנין, ועמרש"א דכתב דאה"נ רק דנקט האמת דתנו מהני לאלתר, ודבריו דחוקין ובב"מ קאמר להדיא דילמא הא אמר תנו נותנין לאלתר, ש"מ דמודה לדיוקא וכן מורה להדיא לכל מעיון לשון הש"ס בסמוך לר"ז:

וכן פירש"י לקמן להדיא:

אבל באמת דברי התוס' פשוטים וברורים דודאי אי נפרש דתנו ג"כ לא מהני, א"כ אפי' אמר תנו קאמר התנא דאין מחזירין א"כ לא שייך דנקט נמלך אורחי' דמילתא דהיאך שייך אורחי' מילתא שנמלך מלגרש והוא מצווה לגרש עכשיו וטפו אורחי' מילתא שלא הספיק ליתנו משנאמר שכתב ליתנו וחזר בו וענו חוזר מחזרתו ורוצה לגרש, וכיון דנקט נמלך אורחי' דמילו ש"מ דרק בלא אמר תנו' אין מחזירין ולכך הוי נמלך אורחי' א"כ עכ"פ מוכח דתנו נותנין רק ממילא מוכח:

ולא דקתני נמלך לדקדק דתנו נותנין וכיון דממילא הוא שפיר יש לומר לאלתר, אבל אי נמלך אתי להורות דתנו נותנין ע"כ לזמן מרובה דלאלתר פשיטא, וז"ב בכוונת התוס':

בא"ד דוא דשטרי חליצה ומיאונין. אבל בלא"ה מתניתין שפיר יש לומר לאלתר בראו גט בידו כמו שכתב. מהרש"א, וא' לא ראינו שאבד ממנו נאמן שאבדו דלא חשיד לשקר לקלקלה אבל בלא ראו גט בידו כלל בודאי הכא גרידא לא שייך לאלתר כלל דאפי' יאמר הבעל תנו שאבדו לאלתר אינו נאמן כמאינו נאמן בט"ע דשמא כבר אבדו ואינו חושש שמאחר אבד זקר, אבל בראו עכשיו גט בידו ע"כ אבדו עכשיו דאי לא אבדו כלל ע"כ משקר הוא לקלקלה ולא חיישינן כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לעולם ע"ש, ודוק:

בד"ה הא אמר תנו, וא"ת וכו' ואור"י וכו'. דבריהם תמוהים לכאורה מכמה טעמים, חדא דשם פ"ק דב"מ פריך אברייתא וקאמר הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה אלא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר, ובהא פליגי ר"ש ורבנן לעיל בסוגיא דנכתב ביום, והשתא בברייתא דקתני בהדיא יחזיר שפיר קשיא לי' דלא ניחא לי' לומר דלא אתיא ככ"ע אבל במתניתין לא יחזיר קתני רק דדייקינן מדיוקא דבאמר תנו נותנין, א"כ ליכא לאקשויי כלל דנקט הך טעמא דאתיא ככ"ע אבל להך טעמא דשמא כתב ליתן בניסן אינו רק למ"ד יש לו פירות עד שעת נתינה ונקט טעמא דאיתא אליבא דכ"ע ועוד קשיא לי מאי ענין קושיא זו להך דיוקא דדייקינן הכא הא אמר תנו נותנין אפי' לא נדייק כך דהיינו לר' זירא דלקמן דס"ל נמלך אורחי' דמילתא קתני ואפי' אמר תנו אין נותנין, רק אי לא הוי חיישינן לנמלך הוי מחזירין לראי' כמו שכתבו התוס' לעיל מ"מ קשיא הך קושיא למה לי שמא כתובים היו ונמלך שלא ליתנן תיפוק לי' אפי' לא הוי חיישינן שלא נתנן או אפי' הוי ידעינן דממנה נפל מ"מ אין מחזירין שמא כתב ליתן בניסן ולא כתב עד תשרי ובמתניתין גופא קשיא, וגדולה מזו דאהא לא תירצו התוס' כלום, דמה בכך דאמר תנו שרוצה עכשיו לגרש הא במשנה לא נזכר אמר תנו רק מדיוקא דייקינן לה והך דיוקא מוכח אפי' ידענו דממנה נפל או אפילו לא הוי חיישינן שלא נתנן אין להחזיר דבהא יש לחוש שמא כתב ליתן בניסן ומתניתין לא מיירי באמר תנו, ודוק:

אבל באמת דברי התוס' נכונים, דודאי במתניתין גופה לולא הך דיוקא דאמר תנו ליכא לאקשויי מידי דנקט הך טעמא דאתיא ככ"ע כקושיא ראשונה הנ"ל, רק עיקר קושית התוס' לפום מה דדייקינן הכא דאמר תנו נותנין, וע"כ דעיקר הדיוק דנקט נמלך ולא נקט ולא נתנן להשמיענו דאמר תנו נותנין דמהאי טעמא דייקינן אפי' לזמן מרובה דלאלתר לא איצטריך לאשמועינן כמו שכתבו התוספות לעיל, א"כ שפיר קשיא להו וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן דכיון דקתני נמלך הרי בא לאשמועינן דתנו נותנין והוי ממש כמו הברייתא דקתני יחזיר, ואהא תירצו דהא דדייקינן מנמלך דבא לאשמועינן דתנו נותנין היינו שבא לגרש עכשיו לפנינו דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן דאית לי' קלא ויאמרו אייתי ראי', וזה ברור:

אמנם בעיקר קושית התוס' אני תמה דנראה לי דבלא"ה לק"מ דהכא שפיר יש לומר דמיירי שנמצא ביום שנכתב דליכא למיחוש למידי, אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה שאומר שכבר גירש ואי בנמצא ביום שנכתב הא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ביומו בלי גט ומאי קמ"ל, ובודאי ליכא למימר דקמ"ל הא גופא דנאמן גרשתי דא"כ לאלתר נמי נימא הכי דקמ"ל דנאמן גרשתי ויחזיר בלי גירושין כלל, וע"כ דאין ענין זה להך דמצא גט אשה ובלי גט כלל שייך הך דינא אבל הכא דאומר תנו לגרש ולא גרשתי, שפיר יש לומר ביום שנכתב מיירי וקמ"ל אפי' לזמן מרובה, וזה ברור:

בא"ד וא"ת והיכי רמי וכו'. ולדעתי לק"מ דהך דינא להשמיענו דלא חיישינן לשמא כתב בניסן אינו ענין למצא גט אשה באופן שאנו מסופקין ממי נפל ושמא לא גירש כלל רק בידוע שנפל מהאשה שכבר נתגרשה רק דס"ד לחוש מכח ריעותא דנפילה דנכתב בניסן וניתן בתשרי וה"ל לאשמועינן דלא חיישינן:

בא"ד דדילמא ביום שנכתב איירי וכו' זמן מרובה משמע בכל ענין. נראה לי ביאור דבריהם דהא לא ניחא להו לומר דברייתא אשמועינן רבותא ואנו נדע זה מכח דקשיא לן פשיטא, ומזה נוכיח דקמ"ל הך, הא לא ניחא להו רק דברייתא משמיענו מכח דסתמא נקטה, הלכך אי נפרש לאלתר דוקא ולא מיירי בסתמא ממילא אין להוכיח דלא חיישינן לכתב בניסן דמיירי נמי ביום שנכתב כיון דבלא"ה לא מיירי סתמא, אבל אי מיירי לזמן מרובה ג"כ שפיר מוכח מדקתני סתמא אפילו אחר יום שנכתב אמנם מלבד הדוחק שיש בדבריהם לא ידעתי אי ביום שנכתב מיירי א"כ בלאו הכי נאמן מכח גרשתי את אשתי כמש"ל:

בא"ד זמן מרובה משמע בכל ענין. גם בזה יש לתמוה דבלאו הכי ע"כ שלא באותו יום דאי באותו יום אין חילוק בין לאלתר לזמן מרובה דלעולם נאמן מכח בעל שאמר גרשתי ואכתי קשיא פשיטא, וליכא למימר דהא גופא קמש"ל, דא"כ נפרש לאלתר וקמ"ל הא גופא דנאמן גרשתי ואין צורך לגרש מחדש:

בא"ד אלא דעדיפא משני אפי' למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה. עמ"ש לקמן בדברי התו' בד"ה בזמן ובדברי התוס' בד"ה לעולם מה שיש לתמוה על דבריהם בזה: