תפארת יעקב על גיטין קלב

לומר דגם ר' יהודה דשופרות ליתא מקמי' כלהו מתנייתא דשמעינן לר' יהודה להיפך ובעיקר קושיתם כבר כתבו בעירובין ליישב דדוקא במתנה מהני תולה באחרים ולא בלא מתנה כלל ע"ש:

דף כ"ו ע"א בתוס' בד"ה בין לר"י כו' ור' יוסף דמסיק לפי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן דהיכא דמתנה על דבר אחד לא שייך ברירה רק בעל מנת שירצה אבא קלוי בברירה לפי שהוא דבר מסור ללב, ולפי זה היינו דוקא אי על מנת שירצה היינו שיאמר הן אבל אי שלא ימחה חזר הדבר כמו בעלמא במתנה בדבר אחד, וכ"כ הרמב"ן להדיא דמהאי טעמא קי"ל בקידושין על מנת שורצה אבא מקודשת דקי"ל שלא ימחה, א"כ פשיטא דלק"מ קושית התוס' דר' יוסף לשיטתו דאיהו מפרש שלא ימחה בהאומר, א"כ לדידי' לא מוכח כלל דס"ל לר"ש יש ברירה ושאני על מנת שירצה אבא דמתנה בדבר אחד, ושפיר יש לומר דסובר ר"ש אין ברירה:

איברא גוף דברי הרמב"ן צריכין ביאור וכוונתו שכל שלא חידש זה רק חידוש אחד ברור ותתנה תנאי שאם לא יהא כך לא חידש כלום זה אינו תלוי בברירה, אבל כל שמחדש דבר של ספק או כך או כך ובשני הצדדים הוא מחדש דבר הא תליא בברירה הלכך בב' עירובין הוא מחדש בדבריו לקנות שביתה שלא בעירו רק מחדש או כך או כך תליא בברירה, אבל בעירוב אחד שאם לא יהא כך אינו מחדש כלום רק נשאר בעירו כשאר בני העיר לא תליא בברירה, ובלא"ה יש מקום לומר דסובר ר"י דהריני בועליך ג"כ לא תליא בברירה לפי שהוא תנאי ולא ס"ל לחלק מה שכתבתי לעיל אבל אין צורך דכיון דלא ס"ד מבקיעת הנוד ממילא מחלקינן בין תולה בעצמו לאתרים כמ"ש לעילה ש במשנה הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' יש לדקדק בלשון זה שהתחיל לומר הכותב טופסי גיטין, ובאמת לולא שצריך שיניח הי' כותב כולו, ובשלמא לשמואל. דמוקי לה כר"א דבעי כתיבה לשמה וצריך שיניח הרי את מותרת ניחא דנקט הכותב טופסי גיטין דפשיטא שלא יכתוב תורף הגט דהיינו הרי את מותרת דפשיטא שצריך לשמה רק דס"ד דשמות יכול לכתוב בכלל הטופס קמ"ל דצריך שיניח השמות אבל למאן דמוקי לה כר"מ אין הלשון מכוון לכאורה ונראה לי דהא קשיא לי' לרש"י ז"ל לכך פי' שזה שאמר הכותב טופסי גיטין ענינו שסופר הוא ורוצה לכתוב גיטין שיהיו מזומנים בידו וממילא אינו כותב רק טופס כי אונו יודע מי ומי יבואו להתגרש ואם יכתוב שמות לא יועילו לו כלום ועלזה קאמר שאם אירע שראה תגר בין איש לאשתו שיודע שהם יתגרשו לא יאמר הריני כותב כל הגט קמ"ל דמ"מ צריך שיניח וכו' משום לשמה:

ובהכי ניחא לי לשון הירושלמי כאן דפליגי ר"י ור"ל אי כתב הרי את מותרת בכלל הטופס דלר"י כשר ולר"ל פסול וקאמר דמתני' קשיא לר"י דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו' ומשני פתר לה בתרפו עמו, והמפ' שם הגיה ר"ל במקום ר"י דלר"י לא קשי' כלל, ולהנ"ל ניחא בפשיטות ואין צורך להגיה, דפלוגתייהו דר"י ור"ל אינו רק בהרי את מותרת לא בשמות כמבואר בירו' שם בתר הכי להדיא, ואהא מקשה כיון דקתני במתני' הכותב טופסי גיטין צריך שיניח שמות וזמן ש"מ דבלי שמות וזמן ג"כ אינו כותב רק טופס, ואי ס"ד דהרי את מותרת יכול לכתוב א"כ הרי כותב כל הגט חוץ השמות והיאך יאמר הכותב טופסי גיטין הא גם תורף כותב, וע"ז משני דטופס נקרא שפיר כל הגט והסופר כותב תורפו עמו דהיינו הרי את מותרת רק השמות צריך שיניח [ואף דקודם שזכר הנחה זכר טופסי גיטין הכוונה כפירש"י הנ"לן, ובעיקר דברי הירושלמי אבאר לקמן באש בגמרא בס"ד:

שם ומקום הזמן. יש לחקור בהנחת הומן אי הכוונה משום שמא לא יגרש ביומו ויפסל הגט משום מוקדם אבל אם אירע שגירש ביומו דליכא לא משום פירי ולא משום בת אחותו כשר, או דילמא כיון שצריך זמן בגט צריך לכתבו לשמה ואפי' גירש ביומו פסול ודינו של זמן כמו השמות דאפי' כתב שם המגרש והמתגרשת פסול לפי שלא נכתב לשמה, וה"ה בזמן אפי' גירש באותו הזמן פסול ב והנה למאן דמוקי לה כר"מ משום קטטה פשיטא דאם כתב זמן וגירש ביומו דודאי אין בו בית מיחוש דהא ליכא משום קטטה כלל ומשמע דאין נ"מ בעיקר ההנחה בין למאן דמוקי לה כר"א בין מאן דמוקי לה כר"מ רק בהרי את מותרת בלבד, ואי נימא דלר"א צריך הזמן לשמה יש נ"מ בהנחת הזמן לר"א אפי' גירש ביומו פסול ולר"מ כשר, ומזה מוכח לכאו' דלכ"ע זמן משום מוקדם:

והנה מפירש"י בד"ה צריך שיניח גבי שטר מלוה שפי' לא יאמר אניח מקום הזמן לבדו שלא יהא שטר מוקדם כו', והנה בלי ספק הוקשה לו להרב ז"ל דליכא למימר דקמ"ל התנא עיקר הנחת הזמן במלוה דהא משנה שלימה מוקדמין פסולין ומקמ"ל ואינו כלל גזירה אטו גיטין, לזה פי' דלא בא התנא לאשמועינן הנחת הזמן במלוה רק הכוונה שצריך שיניח השמות עם הזמן שלא יאמר אניח הומן בלבד, וז"ב, ומעתה אי נימא דבגט אפי' גירש ביומו פסול לא הי' צריך הרב ז"ל לכל הטורח הזה וקמ"ל אפי' ילוה ביומו פסול משום גזירה אטו גיטין כמו השמות דאפי' ילוה זה האיש מאיש זה פסול וה"ה בזמן, ומזה נראה שסובר הרב ז"ל דגם בגט הטעם משום מוקדם ואם גירש ביומו כשר, לזה הוצרך לפרש דלא בא התנא להשמיענו הנחת הזמן במלוה כלל רק השמות, ואי קשיא בגט ג"כ תיקשי לי' מאי קמ"ל דמוקדם פסול הא כבר שמענו ממשנת נכתב ביום ומקמ"ל, הא לאו קושיא היא ואדרבא מהא דייקינן באמת דקמ"ל אפי' גט ארוסה דלית לה פירי מ"מ מוקדם פסול כמ"ש התוס' לקמן בד"ה קא פסיק ע"ש:

איברא יש לדחות ולומר דס"ל לרש"י זמן פסול משום לשמה אך כיון דכל תיקון הזמן אינו רק דרבנן ממילא אין כאן רק פסול מדרבנן וא"כ לא שייך לגזור בהא שטרות אטו גיטין כיון דבגיטין גופייהו לית כאן חשש פסול דאורייתא כלל, וכן יש להוכיח לכאורה ממה שפי' לקמן גבי מילתא דר' שבתי דלדידי' אין צריך שיניח הרי את מותרת אלא מקום השמות בלבד משום קטטה וזמן משום מוקדם, משמע דלמאן דמוקי כר"א זמן לאו משום מוקדם, דאי לכ"ע משום מוקדם הוי לי' לשתוק מזמן לגמרי ואע"פ שיש לדחות ולומר שבא לפרש משום קטטה דלא נימא הכל משום קטטה ובאמת בזמן ליכא קטטה, לכך פי' דזמן לדידי' נמי משום מוקדם., מ"מ מה שפי' לעיל גבי מחובר דתורף הוא שם האיש והאשה והזמן משמע בהדיא דאפי' גירש ביומו דליכא לא משום פירי ולא בת אחותו מ"מ פסול משום מחובר א"כ ה"ה לשמה דלשמה ומחובר חדא מילתא הוא, ועל כרחנו אין לנו לומר אלא כלשון ראשון דאפי' גירש ביומו פסול משום לשמה לר"א:

אלא שיש לתמוה דלקמן בד"ה ל"ש מן האירוסין פי' רש"י וז"ל, המגרש לארוסתו צריך לכתוב זמן כשר ולא מוקדם ע"כ, מוכח להדיא דרק משום מוקדם הוצרכו הנחת הזמן אבל כל שגירש ביומו כשר לכ"ע, ואולי ס"ל לרש"י דהך קושיא לקמן אליבא דמאן דמוקי לה כר"מ הוא דלר"א כיון דמשום לשמה הוא לא שמענו כלל ארוסה דהא לא דייקינן הכי לעיל גבי נכתב ביום רק כיון דכבר אשמועינן דמוקדם פסול מאי קמש"ל כאן, וע"כ דקמש"ל אפי' גט ארוסה כמ"ש התוס' בד"ה קא פסיק, אבל לר"א לא קשה מידי דממשנת נכתב ביום לא שמענו דאפי' גירש ביומו פסול משום לשמה והכא קמ"ל משום לשמה כמו השמות וע"כ דלר"מ פריך דלדידי' ע"כ משום מוקדם הוא דליכא בזמן קטטה, וא"כ מאי קמ"ל הא כבר שמענו מנכתב ביום וע"כ דקמ"ל אפי' ארוסה, אך לכאורה יש לדקדק מ"מ כמו דנפרש הנחת הזמן דמלוה דהכוונה שלא יאמר אניח הזמן בלבד אבל לא בא לאשמועינן שיניח הזמן, כמו כן נפרש ברישא גבי גט ונימא דעיקר קמש"ל שלא יאמר אניח הזמן בלבד רק צריך שיניח השמות ג"כ ולא מוכח כלל דגט ארוסה צריך זמן וצ"ל דדוקא במלוה שכבר זכר התנא הנחת הזמן מעיקרא שייך לומר שלא יניח הזמן לבדו אבל מעיקרא גבי גט שלא זכר כלל ענין הזמן אי לא בא לאשמועינן הנחת הזמן הוי לי' לשתוק מזמן כמו שלא זכר הרי את מותרת לר"א דפשיטא לי' שצריך שיניח ה"ה זמן לר"מ כיון דפשיטא דמוקדם פסול לא היה לו לזכרו כלל:

אך אף דמפירש"י במתניתין גבי מלוה, ודאי משמע דאפילו לר"א פסול לשמה בזמן אינו רק דרבנן ולכך בשטרות לכ"ע בלוה ביומו כשר רק מוקדם פסול, אבל מכל הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל משמע בהדיא דכל שכתב זמן שלא לשמה או שכתבו חש"ו פסול מדאורייתא כמו השמות, ולדידהו אתיא מתניתין אליבא דר"א כפשטא, דברישא בגט פסול הכל מדאו' ובמלוה הכל פסול מדרבנן גזירה אטו גיטין ואפי' לוה ביומו, ושפיר קמ"ל דצריך שיניח הזמן, ונ"ל הטעם דאף דזמן תקנת חכמים הוא מ"מ כיון שכתב זמן וגילה בזה אימת נתגרשה ואימת לא היתה מגורשת, ממילא הוי עיקרו של גט כמו השמות וצריך לשמה מדאורייתא, וכה"ג כתב הרשב"א לעיל רפ"ק גבי עדים שחתמו שלא לשמה לר"א דאף דלא בעי עדים אי חתמו שלא לשמה פסול מדאורייתא ומ"מ אפי' מאן דפליג בעדים אבל