תפארת יעקב על גיטין קלא

משום דחיישינן שמא יבקע אבל אם באמת לא בקע יש ברירה דבכמה מקומות בש"ס מייתי בפשיטות הך ברייתא לענין ברירה, גם קשה מאד לומר דאינהו חיישי טפי לבקיעת הנוד מר"מ דחייש בעלמא טפי למיעוטא מרבנן, ולהנ"ל יש לומר דהכוונה דהתם מטעמא אחרינא אין ברירה שאין ספיקו מתברר מזה הצד שלא יבוא לידי הפרשה מעולם הלכך אין ברירה, ומאן דדייק לחלק בין תולה בעצמו לאחרים הוי ס"ד דרק לדבריו קאמרי אבל לדידהו בלא"ה אין ברירה לפי שאמרו לו אי אתה מודה משמע דלדידהו בלא"ה אין ברירה, ומאן דדחי ס"ל דזהו באמת עיקר טעמייהו לפי שאינו מתברר אבל בלא"ה יש ברירה [אמנם בעיקר הטעם למה בגט חשיב עומד להתברר הא ג"כ אפשר שלא יבוא לידי גירושין כלל כשיחיה יתבאר בסמוך], והנה לפי מה שכתבתי לעיל בגמ' דמה שהיא מגורשת לר' יוסי כשמת אינו כלל בגדר ברירה, לא מיבעיא אי מיירי באמר מעכשיו דאין תנאי בגדר ברירה, ואפי' אי מיירי ג"כ באומר מעת שאני בעולם ג"כ אינו בגדר ברירה, שאין צריך לידע ברגע שהיא מתגרשת שאז היא מתגרשת ואפי' נתברר אח"כ סגי בכך, רק מכח דהוי א"א מעיקרא דייקינן לר' יהודה דיש ברירה, א"כ לר' יוסי באמת אין ברירה ולק"מ, וכמו כן לפי מה שכתבו התוס' לעיל לחלק בין מברר דבריו בפירוש א"כ לפי מה שכתבתי שם דכל דגדר הברירה היא שמא לא יועילו מעשיו כלל לא שייך שמברר בפי', הלכך גבי כיס ויין לא אמרינן ברירה אף שמברר דבריו, משום אותו הצד שמא לא יעלה ויבקע הנוד אבל גבי גט באומר מעת שאני בעולם מהני, לפי שמברר דבריו בפי' ואף דיש צד שיחי' זהו מחמת תנאי וכל תנאי אינו בגדר ברירה ולא היינו צריכין לחלק חילוק זה שעומד להתברר בוודאי רק בהך שחילקו מקודם בין מברר דבריו בפי' הוי סגי לקושיא זו ג"כ, רק לפי זה אי נפרש הך דלקמן ג"כ דמחמת בקיעת הנוד אין ברירה ובהא לא מהני מברר דבריו, א"כ עדיין יקשה לר"ש דבהך דהריני בועליך על מנת שירצה אבא ג"כ לא מהני בירור בפי' כמ"ש לעיל ומ"מ סובר ר"ש יש ברירה, ובהא צריכין לסברת התוס' לחלק בין עומד להתברר, ודוק היטב:

בא"ד אי יחי' או ימות אבל הכא וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמ"מ גבי גט ג"כ לא יבוא לידי גירושין כלל, וצריך לומר דכוונתם דגבי גט כיון שהוא המציא במאמרו ספק זה אי יחיה או ימות במה שתלה הגירושין בתנאי מיתה, הלכך כיון שספק זה שהטיל עומד להתברר אמרינן יש ברירה, אבל בכיס ונוד הוא לא הטיל בספיקו רק איזה מהן יהי' תרומה ואיזה סלע יהא מחולל. אבל צד זה שלא יבוא לידי הפרשה מעצמו בא מצד אחר שיבקע הנוד או לא יעלה סלע מן הכיס הלכך לא חשיב ספיקו עומד להתברר, ובזה תבין דברי מהרש"א שכתב דלר' יהודה ליכא למימר הכי ולכאורה לא נתבאר למה, ולהנ"ל ניחא דכוונתו דס"ל לתוס' דלר' יהודה לא הטיל תנאי אי יחי' או ימות רק שנתן גט שיחול שעה אחת קודם מותו ותליא בברירה לפי שלא נתברר איזה שעה יהיו הגירושין, והשתא ממילא דמי להך דלוקח יין דהתם נמי אין ספיקו מתברר מחמת שמא ימות ולא יבוא לידי גירושין כלל, אבל לר' יוסי שתלה תנאי אי יחי' או ימות א"כ ספיקו מתברר שיחי' או שימות, וז"ב, אך באמת אין דברי מהרש"א נראין כלל דלדידי' תיקשי מאי קושיא לר"ש הא התם ג"כ עומד להתברר וע"כ דר' משרשיא לא ס"ל הך סברא, והיינו כיון דלא ס"ד מבקיעת הנוד לא שייך הך סברא כלל וכוונת התוס' פשוט כמש"ל:

בא"ד תימא למאי דס"ד וכו'. לפי מה שכתבתי לקמן כוף השולח דקא עביד צריכותא בשני פלוגתות דר"י ור"ל עכ"פ מוכח שיש לחלק בין מוכר לפירות בין מוכר לגמרי רק שיוצאת ביובל מצד הדין א"כ אף דשמעינן לי' לר"י בהחובל לאו כקנין הגוף, מ"מ אינו מוכרח שיסבור דאחין שחלקו לא מייתי ביכורים דנהי דלקוחות הן לא דמי להתם דאין לו קנין הגוף כלל משא"כ באחין דגוף נקנה לו עד היובל עכ"פ רק לר' יוחנן קאמר שפיר דאי הוי ס"ל כר"ל דאפי' לוקח שדה בזמן שהיובל נוהג לא מייתי ביכורים לא הוי מצא ידיו ורגליו אבל לר' יהודא לא קשיא כלל ע"ש, גם בלא"ה נראה לי דדוקא ר"י הוא דס"ל מחזירין זה לזה ביובל והיינו דהחלוקה קיימת רק מחליפין חלקם אבל אין הכרח לומר כן ור' יהודא יכול לסבור דחוזר כתחילה לגמרי דכלהו שותפין בי' ושותפין מייתי ביכורים א"כ נהי דאין לו קנין הגוף לגמרי אבל יש לו קנין בגוף כמו שאר האחין שביובל יחזור לכולן והוא בכלל, ומלבד זה לא ידעתי מה מקום תימא יש כאן דכיון דלס"ד דר' יהודא לית לי' ברירה ע"כ מחלקינן בין תולה בעצמו לאחרים א"כ ממילא גם לר' יהודא ניחא דאחין שחלקו אין מחזירין לפי שלא נתלה בדעת עצמו משא"כ בלוקח יין דהוי תולה בדעת עצמו, גם בלא"ה כיון דבפי' עבדינן לעיל צריכותא לר"י דאפי' אי אין ברירה בגט באחין אינו חוזר דמכר אמר רחמנא, ירושה ומתנה לא א"כ נהי דר' יוחנן באמת לא ס"ל לחלק בכך אבל ר' יהודא יש לומר דמחלק בכך:

בד"ה מה הוא באותן הימים וי"ל דלעולם קאי אמהיום וכו' הרי היא כא"א וכו' א"כ לא חל הגט מחיים עכ"ל, וקשיא לי כיון דבאומר מעת שאני בעולם נחלקו בשעות הקודמת לר' יהודא כא"א ולר' יוסי ספק שמא ימות קודם א"כ פשיטא דה"ה בחי ולא מת כלל דהוי להו לחלוק דלשעות הקודמת הוי ממש כחי דהא לא מת רק אח"כ, ומ"מ לר' יוסי מעיקרא ספק דהי' עלול למות א"כ ה"ה בחי לגמרי א"כ אכתי מאי קושיא והא אין גט לאחר מיתה דילמא בחי פליגי לר' יהודא א"א ולר' יוסי ספק עד שיעמוד מחליו, גם קשיא לי למה תנא התם בברייתא ובלבד שימות דכמו דפליגי בשעות הקודמות כן ראוי שיחלקו בחי לגמרי, ולקמן פרק מי שאחזו אבאר בזה בס"ד:

בד"ה ולכי מיית וכו' דהריני בועליך. כבר כתבתי בש"ס דהכא שאני דכל שיש בביאתו צד זנות אינו מועלת לקידושין הלכך בעינן ברירה שלא הי' צד זנות כלל משא"כ בשאר תנאי וכן מהך דעירובין וודאי מוכח כן דמה שכתבו דלמאן דאית לי' ברירה קאמר א"כ לא שייך אלא מעתה, וכבר דחקו התו' שם מאוד בזה ולפי מה שכתבתי בש"ס אתי שפיר:

בא"ד תימא וכו'. לא ידעתי מה מקום תימא יש כאן כיון דלא ס"ד התם מבקיעת הנוד דהא במסקנא דחי לה בהכי, והרי מוכח הכא בהדיא דלולא חשש דבקיעת הנוד, מוכרח לחלק בין תולה בדעת עצמו לאחרים כמו שכתבו התוס' בעצמם:

איברא גם שם בעירובין יש לדקדק דפריך לר' יוסי אדר"י דקינין וכתבו התוס' דהוי מצי לחלק בין תולה בעצמו לאחרים וקשה כיון דלא ס"ד מבקיעת הנוד ע"כ צריך לחלק בכך דאל"כ תיקשי מגט שכיב מרע:

אך באמת נראה דלק"מ דבלא"ה הקשו התוס' שם על מה דמשני בהתנו דמה בכך אכתי בברירה תלוי ודחו פירש"י מחמת קושיא זו, ובאמת חדא בחבירתה מיושב דהך סברא לחלק בין תולה בעצמו לאחרים לא שייך רק במתנה כמ"ש התוס' שם בדף הקודם לתרץ דברי ר' יהודה דשופרות, הלכך כך הכוונה דמשני בהתנו ממילא יש ברירה כיון שתלה בדעת אחרים אבל תולה בעצמו כגון הלוקח יין לית לי' ברירה, ומה שהקשו מאי למימרא, היינו בשלמא אי בלי התנו קמש"ל דיש ברירה אבל אי מוקמית לה בהתנו ע"כ דלא בא התנא לאשמועינן דיש ברירה בהתנו דהא לא נזכר תנאי כלל ואי הא בעי לאשמועינן פשיטא דהוי לי' לומר דהתנו, וע"כ דעיקר קמש"ל ענין אחר ומיירי באופן דליכא משום ברירה וקשיא לי' מאי קמש"ל ומשני כדר"ח וזוץ ודוק:

אמנם בלא"ה אני תמה בעיקר קושית התוס' שם דכיון דהתנו שמה שישחוט הכהן עבורה יהא שלה פשיטא דלא תליא בברירה כלל דאין אנו צריכין לומר כלל דגם מעיקרא הי' שלה רק אז נעשה שלה כמו שהתנו, ודוקא בלוקח יין דצריך לשתות קודם ע"כ מצד ברירה אתינן עלה משא"כ בקינין. ושפיר פריך מאי למימרא, ומשני דהא קמ"ל דאין צריך לקבוע בעת לקיחה רק בעת עשיי' ג"כ מהני ולכך לא בעינן ברירה, וז"ב:

בא"ד ומיהו קשה וכו'. ולדעתי לק"מ דודאי ר"י אין נראה לו לחלק משום דס"ל מסברא אפי' בתולה באחרים אין ברירה, אבל אי הוי ס"ל בעלמא יש ברירה מה צורך לו לומר דאיו פליג לגמרי דאין ברירה ומתוך כך צריך לדחות דבריו וסותר למתניתין טובי דמוכח דר' יהודה אית לי' ברירה דיו שיפרש דברי איו כפשטן ורק בתולה בעצמו פליג ולא בתולה באחרים ומדקאמר ר' יוחנן וכבר בא חכם, ש"מ משום דאיהו ס"ל אין ברירה לגמרי לכך מפרש דברי איו דבכל גווני לא של מהני ואולי גם התוס' נתכוונו לזה:

בא"ד אבל קשה וכו'. ביאור דבריהם דהך סוגיא דהתם דשופרות לא אתיא לא אליבא דרב דעירובין ולא אליבא דר"י, דלרב היאך אמרינן דטעמא דר"י כדאיו הא לרב ע"כ לאיו ס"ל לר' יהודה בתולה באחרים עכ"פ יש ברירה ולר' יוחנן לאיו לא אמרינן ברירה כלל, אבל לדידי' ע"כ ליתא לאיו מקמי' מתניתין, א"כ אי נימא ר' יהודה דשופרות כדאיו נצטרך