תפארת יעקב על גיטין קל

המתלקט, ס"ס קשיא ר"י דאחין אסתם דר"מ דדמאי, וע"כ לא ימלט רק שיש חילוק לר"י בין מברר דבריו בפי' או לא, א"כ כל המתלקט ג"כ ניחא, ואי דהש"ס ביקש לומר כל הנלקט אבל לא להקשות דר"י אדר"י דהא להך דכל הנלקט ג"כ קשיא, ומה שנאמר לחלק נימא ג"כ בכל המתלקט, גם מה שתירצו דהוי קשיא אידך דר"י דלעיל לא ידעתי, דא"כ אפי' אי כל הנלקט ג"כ קשיא דר"י אסתם דדמאי דסובר ר"י הלכה כסתם וכמו שהקשו במרובה משמו של רבינו טובי' ע"ש דכתבו לתרץ בין מברר דבריו, א"כ קשיא ר"י דלעיל, וע"כ כמו שכתבו שם דגט שאני דבעינן מבורר בעת כתיבה א"כ אכתי כל המתלקט לא קשיא כלל:

וביותר יש לתמוה שם במרובה שזכרו קושית הר"ר טובי' ותירצו לחלק בין מברר דבריו ור"י דלעיל משום דבעינן בעת כתיבה מבורר, וא"כ תיקשי להו מאי קושיא לר"י דכל המתלקט אר"י דאחין עד שהכריחו מכח זה דכל הנלקט כיון דאפי' אי כל הנלקט צריכין אנו לחלק לר"י בין מברר דבריו בפי' או לא, א"כ גם כל המתלקט ניחא:

הן אמת דעיקר קושית הר"ר טובי' שם אינה קושיא כלל לדעתי דודאי אי כל הנלקט קאמר דאיכא שתי סתמות הפוכות מה בכך דלא אולמי האי סתמא מהאי סתמא ס"ס כללא דקאמר הלכה כסתם משנה אינה רק כשאין כאן רק סתם אחד אבל בשתי סתמות הפוכות ליתא להאי כללא וחזר הדבר כמו בעלמא דהלכה כרבים נגד יחיד, וכיון דר"י ור"י ור"ש נחלקו בברייתא אר"מ, פסק כוותייהו, ועיקר קושית הגמרא רק אי כל המתלקט קשיא דר"י אדר"י, אבל אי כל הנלקט לא קשיא כלל אפי' מהך סתמא דדמאי, דהך דכל הנלקט סותרה, תדע דהתם נמי מסיק ר"י סתמא אחרינא אשכח, אלמא אף דהך דצנועין סתמא הוא מ"מ כיון דהך סתמא דאין הגונב אחר הגנב סותרה, ממילא ליתא בהך כללא דהלכה כסתם משנה, וכ"ש כאן דבהך סתמא דדמאי איכא ר"י ור"י ור"ש בברייתא דפליגי עלי' דר"מ, ואולי גם התו' ס"ל כמו שכתבתי ולא חשו לקושית הר"ר טובי' הנ"ל כלל:

אמנם לפום הך סוגיא דהכא דכלהו ס"ל יש ברירה, בוודאי הך סתמא עדיפא, ועוד דמהך סתמא דהתם אינה ראי' כלל דלהחמיר אמרו כל הנלקט, אבל אין ראי' דהלכה אין ברירה, ועוד דיש לומר לרבותא נקט כל הנלקט אף שאינו ברשותו או שאין חילול במחובר, דילפינן קודש קודש ממעשר אבל הך דדמאי סתמא מפורש להדיא דיש ברירה, והיאך יחלוק ר"י:

לכן נראה לי ליישב עיקר קושית התוס' בפשיטות דודאי יש שני מיני ברירה האחד כהך דתרומה דהכא וגט לאיזו שארצה או לאיזו שתצא בפתח דס"ס אהני מעשיו דיגרש לזו או לזו וכן שני לוגין יהיו תרומה ודאי, וכמו כן בגט שכיב מרע בשעה אחת תהא מגורשת רק לא ידעינן איזה שעה, ואף דיש צד שיחי' זהו בגדר תנאי ואינו בגדר ברירה כמ"ש בגמרא, ועיקר ברירה מצד שלא הוברר שעה קודם המיתה, אבל עכ"פ לשני הצדדים תהא שעה אחת כשימות, אבל בהך ברירה דעל מנת שירצה אבא דגדר הברירה לפי שיש צד שלא יועילו מעשיו כלל [ואף שהוא תנאי נכנס בגדר ברירה כיון שאי אפשר שתתקדש בביאה בשל זנות כמש"ל באריכות], ובהא לא שייך לחלק שמברר דבריו בפי' דאכתי הדבר בספק מצד עצמותו שאפשר שלא תתקדש כלל, ודוקא במין ברירה הראשון דהבירור הוא איזהו, שפיר יש לחלק דהיכי דמברר דבריו בפירוש שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש או איזה שתצא יש ברירה שהרי מברר אותה שארצה ושני לוגין שאפריש אבל בהך ברירה דהיא מחמת שמא לא יועילו מעשיו כלל, א"כ לא שייך שמברר שלא בירר ולא יוכל לברר ודוק:

ומעתה דבר פשוט הוא דבהך דכל המתלקט דהתם לא שייך לחלק כלל לפי שמברר דבריו בפירוש לפי שעיקר הברירה שם הוא שהחילול הזה יש בו ספק שאינו כלום שלא יתלקט כלל דפשיטא דלא נחשדו על הגזל רק שאפשר שימצאו רשעים וילקטו, א"כ בעת חילול אינו מבורר אם הוא חילול או אינו כלום וכמו כן בשביעית דהוי הפקר מ"מ פשיטא שהיו מציינים ג"כ חוץ החילול, דעצה זו של חילול בלא"ה אינה עביהיוט כמ"ש התוס' שם רק דבעי לתקן כל מה דאפשר, א"כ פשיטא דהיו מציינן דבזה יכול להיות דמתוקן לגמרי, א"כ פשיטא שיש מקום גדול שלא ילקטו כלל ואינו חילול, לכך הוי בגדר ברירה, ולא שייך כלל לומר בזה שמברר דבריו בפי' שאין ספק זה בגדר בירור כמ"ש מקודם ולא שייך לומר דלכך הוי בגדר ברירה לפי שאינו מבורר איזה פירות יתלקטו, דהא על כולם הוי חילול אפילו יתלקטו כולם ועוד דעכ"פ גם מצד זה הוי ברירה שלא יתלקטו כלל, ובהא לא מהני מברר דבריו בפי', וליכא למימר דזה הוי בגדר תנאי דפשיטא דכה"ג לאו תנאי הוא שאין בחילולו רק מה שאמר, והוי כמגרש אחר זמן שאינו בגדר תנאי, וכמו כן באומר כל המתלקט הרי כמי שיחלל על פירות אלו שלא נאמר דעל אחרים התנה שלא יתחללו, תדע דאטו אי לא פי' כפי משפטי התנאי לא מהני והוי חילול במחובר, וע"כ דהאי לאו תנאי הוא שאין חילול רק על מה שפירש הלכך תליא שפיר בברירה, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ולעיל ודאי כי מצריך וכו'. דבריהם דחוקין, דכיון דהך סברא לחלק בין מברר דבריו מצינו לר"מ ור"י דמחלקין בכך וע"כ ר' יוחנן ג"כ מחלק בכך, א"כ למה נקט סברא אחרת מה דלא מצינו לר"י שיחלק בכך, אבל לדעתי אין צורך לזה חדא דיש לומר ע"כ לא מחלקינן בין מברר דבריו בפירוש לאינו מברר רק היכי דאינו מברר ג"כ הדבר תלוי בברירה, ואז כיון שבירר בפירוש יש ברירה אבל היכא דעיקר גדר הברירה מכח שבירר ואי לא היה מברר דבריו לא נכנס תחת סוג ברירה כלל רק הוי סתמא דלא מהני בגט, תדע דבס"ד בזבחים דפסול מכח סתמא אפי' למ"ד יש ברירה פסול, דהא דחי לה דילמא משום דאין ברירה ש"מ דאפי' אי יש ברירה ראוי לפסול סתמא דאין סתמא בגדר ברירה כלל, א"כ כיון דכל מה שנכנס בגדר ברירה הוא מכח מה שאמר לאיזה שארצה, א"כ לא מהני מה שבירר דנימא אף דבעלמא אין ברירה הכא יש ברירה בשביל שבירר:

ועוד נראה לי דמה שאמרו לעיל אי נמי כתחילה כך הכוונה דאחין שחלקו כיון דמתחילה לא היה שום בירור, אף עכשיו דנין כתחילה, אבל בגט אף מעיקרא הי' בירור, שבירר דבריו לאיזו שארצה הרי פי' שלזו שירצה הוא כותב משא"כ באחין שחלקו, וזה ברור לדעתי:

בא"ד שמואל אדשמואל. ולפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דהך דגט מה שהיא מגורשת אינו בגדר ברירה מתרי טעמי, או מחמת שאין צריך בירור כלל בעת נתינה רק במה שנתוודע אח"כ סגי, ונהי דודאי כל כמה שלא נתברר הוי ספק אבל אח"כ כשמת נתגרשה למפרע ודבר זה אין צורך לברירה שנאמר דהוברר מעיקרא , והוי כמי שידענו מעיקרא שנתגרשה דמאי איכפת לן אי לא ידענו מעיקרא , ודוקא בתרומה מאחר שהוא שותה תיכף ע"כ צריך שכבר ידענו שהפריש וכמו כן בגט לר' יהודה דמחשב לה א"א לכל דבריה מעיקרא ע"כ צריך לומר דמעיקרא ידעינן שהיא א"א דאל"כ בשביל שנתוודע אח"כ אין לה דין חנק בזינתה דס"ס אז הי' ספק וע"כ משום ברירה דהוברר דהיתה א"א גמורה בלי ספק קודם וכמו כן בהריני בועליך על מנת שירצה אבא דע"כ צריך לומר שאין שום ספק מעיקרא, שאי הי' מעיקרא בגדר ספק הרי יש צד לשם זנות וממילא אי אפשר שיהיו קידושין רק דנימא יש ברירה דלא היה מעיקרא צד זנות כלל אבל בהך דשמואל דאומר מעכשיו ואח"כ מת אין צורך לומר דמעיקרא לא היה צד ספק דמה בכך דהי' ספק, אח"כ מגורשת ודאי לפי שנתברר לנו שהיתה מגורשת מכח מעכשיו, וכמו כן להך סברא שכתבתי דכל תנאי אינו בגדר ברירה כלל ושאני הריני בועליך דצד זנות מגרע לקידושין, ודוקא הך דר' יהודה בגדר ברירה שלא נתברר איזה שעה, א"כ הך דשמואל ג"כ לא דמי לברירה כלל דהוי תנאי גמור. וגם זה ברור:

בד"ה ר"י ור"י ור"ש משמע וכו' אבל למאן דלא מחלק קשי' וי"ל וכו' או לא יעשה וכו'. ביאור דבריהם דלהך מ"ד דהכא דדייק מדברי ר' יהודה דמחלק ממילא גם לר' יוסי לא קשיא דמחלק, והא לא קשיא להו כלל למה לא דייק הכא מר' יוסי דאל"כ היאך כתבו דלמאן דמחלק ניחא הא אכתי קשה למה לא דייק מדברי ר' יוסי וע"כ דהא לא קשיא להו דמשמע להו דנקט ר"י וה"ה ר' יוסי רק הקושיא למסקנא, דלא מחלק ושאני הכא מכח בקיעת הנוד. א"כ תינח לר' יהודה דהכא אבל לר' יוסי כיון דשמעינן לי' במעשר שני דלא חילל כלל ש"מ דלית לי' ברירה כלל, וקשיא מהך דגט, ואהא תירצו לחלק דבגט הוא דבר העומד להתברר אבל הכא מכח חשש דבקיעת הנוד אפשר שלא יבואו לידי הפרשה כלל ובהא אין ברירה אפי' בא לידי הפרשה באמת, וכמו כן התם במעשר שני מחמת חשש שלא יעלה סלע כלל אפי' עלה אין ברירה:

ולפי דברי התוס' יש מקום לומר דמה שתירצו כאן בסמוך דטעמייהו דר"י ור"ש מכח בקיעת הנוד ג"כ אין הכוונה