תפארת יעקב על גיטין קכט

למוכרו, וכותים סומכין דאפי' כהאי גוונא כיון שמוכרם פטור:

ועוד דעכ"פ חייב מדרבנן ובדרבנן חשידי, והנך רואה דעכ"פ מה שכתבו התוס' בדיבור הקודם דעשרה לאו דוקא ליתא כמ"ש לעיל, דודאי לענין תרומה כיון דאפי' מוכר חייב מדאורייתא רק דחיישינן דלא קפדי אלפני עור, א"כ לחומרא ודאי חיישינן שמא הפריש תרומה, דאינו ודאי שירצה להכשיל ועוד שמא רצה לשתות ממנו בעצמו והפריש אבל מעשר דאינו רק מדרבנן לא הפריש, ואי נימא דאינו רק דרבנן, צריך לומר דעיקר ברירה בתרומה הוא, דבמעשר דרבנן ודאי יש ברירה והנך דאסרי ע"כ משום בקיעת הנוד א"כ מה ס"ד להקשות מכאן להוכיח דאין ברירה דע"כ משום בקיעת הנוד אסרי וצריך לומר דס"ד אפי' בדרבנן אין ברירה לדידהו או דס"ל דהוי דאורייתא דחיישינן שמא נגמרו בידו לאכול כנ"ל, תדע דאי מדרבנן לא הוי חיישי לבקיעת הנוד במילתא דרבנן, אך גם הנ"ל צ"ע דאכתי איכא ס"ס ספק נגמרו בידו לאכול וספק בקיעת הנוד, וצ"ל כיון דטבל הוי איתחזק איסורא לא מהני ס"ס:

ע"ב בגמרא דתנן מהו באותן הימים ר"י אומר הרי היא כא"א לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא פירש"י דקתני רישא הרי זה גט ואיירי ר"י במה היא באותן הימים אלמא לא פליג ברישא וכו'. מבואר מדבריו דעיקר ההוכחה מרישא ולא זכרו דברי ר"י בסיפא רק להורות דר"י איירי בה, והוא תמוה לפע"ד דעכ"פ הוי לי' להזכיר העיקר מעיקרא רישא דקתני הרי זה גט וקתני עלה מה היא באותן הימים ר"י אומר, ומדקא מייתי הך דר"י מעיקרא דס"ל הרי היא כא"א לכל דבריה, משמע דעיקר ברירה תליא בהך, ועוד לדבריו לר' יוסי דס"ל מגורשת ואינה מגורשת ג"כ מוכח דאית לי' ברירה מכח רישא דכי מיית הוי גיטא ולמה זכר רב משרשיא ר' יהודה ולא ר' יוסי דהא תרווייהו אוסרין בתרומה ורבינא נמי דדייק לאשכוחי ר"ש דמחלק וטרח לאתויי ברייתא דעל מנת שירצה אבא ולמה לא פריך מר' יוסי דהכא על ר' יוסי דגט דאיירי בה כמו ר' יהודה [ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה ר"י]:

לכן נראה לי דוודאי כל מעשה הנעשה על תנאי כהך דגט לא תליא בברירה כלל שיכול הוא להתנות תנאי במעשה שעושה כפי שירצה דמה שחילק רש"י בין דבר שהוא בידו קשה מעל מנת שתתנו לי מאתים זוז דלא מהני מחולין לך כמבואר לקמן פרק מי שאחזו א"כ אין בידו ורחוק לומר דכל שהוא ביד אדם חשוב בידו] רק כללה הוא דכל תנאי שמתנה על מעשה אינו נכנס מתוך התנאי לגדר ברירה ודוקא בתנאי הגורם ביטל לגוף המעשה כגון על מנת שירצה אבא דיש בצד השני כשלא ירצה כוונה לשם זנות הלכך אין המעשה לגמרי לקידושין ושוב אינה מועלת וצד זנות מגרע לה בשעת מעשה ונעשה המעשה שלא על צד המועיל לגמרי הלכך תליא בברירה שנא' הוברר שלא הי' בכאן שום צד זנות כלל וזה שזכרו הריני כו' דוקא,. אבל קדושי כסף כיון שכסף לפקדון ג"כ נעשין קידושין שפיר לא תליא בברירה כי צד לפקדון אינו מגרע לצד קידושין ויכול לקדש במעות פקדון ג"כ ולא נתבטלו הקידושין לגמרי משא"כ בשל זנות שוב אינו יכול לקדש הלכך גירושין ג"כ כיון שיכול לגרש בגט הניתן לפקדון שיאמר תיכף לגירושין אפי' כבר ניתן א"כ לא נתבטל מעשה הנתינה באותו הצד שאינו לגירושין הלכך שפיר יכול לומר אם לא מתי יהא לפקדון ואי מתי לגירושין שאף שכבר יש בנתינה זו צד פקדון יכול להיות לגירושין ודוק:

אמנם מה שהכניסו מעשה הגט בכאן בגדר ברירה היא לר' יהודא דוקא מטעם אחר כמו שאבאר דלקמן פרק מי שאחזו פריך על הך מתניתין ולכי מיית הוי גיטא והא אין גט אחר מיתה ומשני באומר מעת שאני בעולם ופירש"י דלא מיירי באומר מהיום רק מעת שאני בעולם בהא ס"ל לר' יהודא דמעיקרא א"א גמורה היא דהוברר שלא נתגרשה אז כיון שלא מת רק אח"כ ור' יוסי ס"ל דהוי ספק מגורשת דכל שעתה קאי בספיקא שמא ימות בזו הרגע ואף דאח"כ הוברר שלא מת אז אין ברירה והנה לפי פירושו אתי שפיר בפשיטות דעיקר הראי' דס"ל לר' יהודא יש ברירה הוא ממה דס"ל דמעיקרא הוי א"א גמורה דאמרינן הוברר דמעיקרא לא נתגרשה כיון שמת אח"כ ולאו במהיום מיירי רק באומר מעת שאני בעולם כדמוקמינן לקמן ור' יוסי ס"ל להיפך אין ברירה ולכך מייתי דר"י ולא דר' יוסי:

איברא פירש"י דהתם תמוה מאוד לכאורה כמו שהקשו התו' שם דא"כ יהיו דברי ר' יוסי סותרין זה את זה דמעיקרא הוי ספק מגורשת דאין ברירה ולכי מיית הוי מגורשת וודאי לכ"ע ש"מ דיש ברירה ועוד קשיא למה מייתי הכא הך דלכי מיית הוי גיטא כיון דבלאו הכי מוכח דיש ברירה:

אבל באמת נראה לי דלק"מ דדוקא הך דמעיקרא תליא בברירה אבל מה שמגורשת לכי מיית לא תליא בברירה כלל דלא בעינן כלל שנדע בעת נתינת הגט וכן ברגע שמתגרשת דאותו רגע היא מתגרשת ומאי איכפת לן אי נתברר לנו בעת מיתתו דזו הרגע לפני המיתה נתגרשה, תדע דלעיל כתבו התו' דאפי' למ"ד יש ברירה גט שאני דבעינן שיהא מבורר בעת כתיבה דוכתב לה משמע הכי אבל נתינה פשיטא דלא בעינן נתינה מבוררת בעת נתינה הלכך לכי מיית מתגרשת שפיר אפי' לר' יוסי, רק מעיקרא לענין שתהא א"א גמורה בהא ע"כ אין לדון כך רק מטעם ברירה שהרי ע"כ הי' הדבר מעיקרא כל רגע ספק שמא ימות רק טעמי' דר' יהודא דכיון דלא מת אז הוברר דמעיקרא לא היתה מגרשת כלל והבא עלי' בחנק ור' יוסי ס"ל דמעיקרא היתה בספק ולא אמרינן הוברר ודינו כבא על ספק אשת איש, והיינו דקאמר דהך דר' יהודא תליא בברירה כיון דס"ל דהוי כא"א לכל דברי' וכדי דלא נטעה לומר דטעמו של ר"י להיפך דס"ל אין ברירה ואף אח"כ כשמת אינה מגורשת דבעינן בירור בעת שמתגרשת דבאותה רגע מתגרשת לכך קאמר ולכי מיית הוי גיטא ש"מ דאח"כ מגורשת גמורה א"כ ע"כ מה דהוי א"א מעיקרא מכח דיש ברירה היא אבל מר' יוסי לא קשיא כלל דסובר אין ברירה ומ"מ לכי מיית הוי גט דלא בעינן בירור ברגע שמתגרשת דבאותו רגע מתגרשת כנ"ל:

ובאמת אפי' לפי' התו' לקמן דהכוונה נעשה כאומר מעת שאני בעולם ולר"י בין מעיקרא בין אח"כ יש ברירה ומעיקרא א"א ואח"כ מגורשת ודאי ור' יוסי מספקא לי' אי מעכשיו קאמר אי מעת שאני בעולם, ולפי זה עכ"פ מוכח גם לר' יוסי דיש ברירה, ואני אומר כך דר' יוסי פשיטא לי' דמעכשיו קאמר הלכך לדידי' וודאי לא תליא בברירה כלל דכל תנאי אינו בגדר ברירה רק לר' יהודא כיון דבאותו הצד שימות ג"כ לא הוברר שעה שמתגרשת תליא בברירה משא"כ לר' יוסי מצד שמא יחי' ולא ימות כלל זהו תנאי ואין בו ברירה כנ"ל, ומה דס"ל לי' לר"י דמעיקרא ספק מגורשת היינו דמ"מ הבא עלי' קודם כיון דעכ"פ מעיקרא לא ידענו היאך יפול דבר ע"כ ספק א"א היתה ולא דמי למי שאכל ספק חלב ספק שומן ולאחרים ידוע ששומן הוא דבשעת אכילה באמת שומן הי' רק הוא לא ידע אבל כאן בשעת ביאה ספק גמור הי' ואח"כ נתחדש שנתגרשה למפרע , והראשון עיקר לפע"ד כנ"ל פי' סוגי' זו ברור, ועמ"ש בתו' עוד בזה:

בתוס' בד"ה ומיחל פי' בקונטרס וכו'. ואין נראה וכו' ולדעתי פירש"י נכון דוודאי מודה דצריך להפריש אח"כ ואז יהא חל החילול למפרע שכך פי' שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' וע"כ צריך שיפריש, ואדרבא מהאי טעמא מהני חילול בלי קביעות מקום דכיון שאמר מה שאני עתיד להפריש הרי בהכרח כבר יש בכאן מעשר שני מופרש ועומד בפני עצמו שאי אפשר שיתערב כלל שהרי זה הוא מה שיפריש אח"כ והרי הוא בפני עצמו והוי כמו שקבע לו מקום ועדיף מינה שאי אפשר שיתערב כלל והיינו דלא קאמר הכא בצפונו או בדרומו כמו בדמאי דהתם בתאנים מיירי והוא דבר העומד בפני עצמו לכך כשקובע לו מקום הוי כמופרש אבל כאן ביין אם יקבע לו מקום הרי יתערב בין היין והוי הכל טבל וחולין מעורבין זה בזה אבל עכשיו שאומר מה שאני עתיד להפריש ממילא מה שיפריש הוא המעשר שני ועומד בפני עצמו כמו קובע מקום רק הוא עכשיו אינו יודע מקומו רק אח"כ יתברר וזה ברור לדעתי:

ומה שהביאו התו' בסוכה והר"ש ראי' מן התוספתא דלא מהני חילול בלי קביעות מקום ואפי' לר"ש דוקא בתוכה דמשמע באמצעיתה אבל בלא"ה לא, ולק"מ דהתם כיון שעכשיו הוא מפריש בדיבור זה לא מיקרי הפרשה בלי קביעות מקום אבל כשאומר מה שאני עתיד להפריש ואז יהא מקום קבוע ואנו אומרים ברירה דהוי כמי שהפריש מעיקרא שהרי מה שיפריש כבר הוא עומד בפ"ע ואח"כ נעשה מעשר למפרע ואין לך קביעות מקום גדול מזה, שלא נשתנה המעשר מעת שאמר עד שהפריש, ואותו שאמר אותו הפריש, רק מעיקרא לא הי' נודע על איזה מהן אמר ועכשיו נודע למפרע שע"ז אמר, ותדע שהוא כן דאי בלי קביעות מקום לא הוי הפרשה היאך ישתה בכאן, וע"כ כה"ג הוי קביעת מקום גמור א"כ מהני חילול כנ"ל:

בד"ה דברי ר"מ, משמע דאית לי' לר"מ ברירה וכו' עד סוף הדיבור. דבריהם תמוהין לדעתי דס"ס תיקשי מאי מקשה על ר"י במרובה, דבין אי נימא כל הנלקט בין כל