תפארת יעקב על גיטין יב

מתוכו כאן שאין צריך לדעתם שיהיו הם בעצמם שחתמו עליהן העדים ושפיר צריך להעיד שנחתם לשמה. אבל אי לא הוי בעינן לשמה פשיטא דלא בעינן מוכח מתוכו כלל ואפי' בשטר בעינן שיהא זה בעצמו שחתמו עליו העדים ושיעבדו נכסיו שאילו שיעבדו והעידו על אחר בודאי לא מהני ליב"ש אחר דלא גרע משטר שנמחל שעבודו וכ"ש זה שלא שיעבדו מעולם לזה. אך בלא"ה כבר הוכחתי לקמן והעליתי דהעיקר כדעת רש"י וסיעתו דלא בעי ר"מ מוכח מתוכו כלל א"כ בלא"ה לק"מ:

כללו של דבר דלמ"ד דצריך כתיבה וחתימה לשמה. הכוונה שצריך שיכתב לשמה ויחתמו עליו העדים שנכתב לשמה ונעשה בהכשר ואי לא"ה הוי כאלו אין בו עדים כלל ואין הגט כורת. ובזה יתבארו לך הרבה סוגיות בפרק זה ובריש פרק ב' כמו שאבאר בס"ד כל אחד במקומו. וידעתי כי דבר זה סותר כמה ענינים בדברי התוס' בכמה מקומות ומיושב הרבה קושיות ואעפ"כ לא מנעתי לכתוב הנראה לע"ד:

שם רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו יש לי בזה מקום עיון בין לרבה בין לרבא אי נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפני נחתם שלא ראה כלל כתיבת הגט אי חזרה האשה אחר עדים המצויין לקיימו וקיימה אותו אי מהני נתינה קמייתא או דבעינן שיחזור ויטלנו הימנה ויתננו לה:

ואשר הביאני להסתפק בזה הוא מה ששנינו לקמן רפ"ב המביא גט ולא אמר בפ"נ וכו' פסול ולא זכרו שם קיום חותמיו כמו שזכרו לקמן גבי המביא גט ואי"ל בפ"נ והיינו משום דהתם שנתן שלא כדין דחכמים תקנו שלא ליתן גט ממה"י רק באחד משני תנאים או שיאמר בפ"נ וכו' או שיקיימנו קודם אבל פשיטא שאסור ליתנו על סמך לקיימו אח"כ דא"כ בטלת התקנה לגמרי הילכך קמש"ל מתניתין דרפ"ב דלא מהני נתינה זו כלום והגט פסול אבל לקמן באי "ל שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש הרי נתנו לה כפי הדין רק שלא הספיק לומר עד שנתחרש לכך מהני קיום חותמיו ומהאי טעמא אמרו לקמן בברייתא לר"מ דהוי הוולד ממזר ואי ס"ד דמהני קיום להכשירו למפרע היאך פסיק ותני הוולד ממזר הא אכתי יכולה לקיימו ומן הסתם תעשה האשה כל טצדקי שתקיימנו. וע"כ דכל שניתן שלא כמטבע חכמים לא מהני רק שיחזור ויתן לה שנית ואי נשאת קודם הוי ממזר וממילא לרבנן תצא דלא נחלקו ר"מ ורבנן רק למר תצא או לא תנשא לכתחלה ולמר ממזר אבל לכ"ע נתינה קמייתא לא מהני להכשירה למפרע במה שתקיימנו אח"כ והיינו דלא נקט נ"מ בין רבה לרבא בנתנו לה ולא אמר בפ"נ שלא ראה כתיבת הגט לרבה בעינן שתברר שנכתב לשמה ולרבא לקיימו בחותמיו וע"כ דלתרווייהו לא מהני כל שניתן שלא כדין וקודם נתינה היינו בכלל אתי' בי' תרי דדמי למקוים כמו שכתבו התוס' והא דלא נקט נ"מ באי"ל הא מוקמינן לה לקמן דגם רבה מודה בהא דלא שכיח ע"ש. ובאמת שדברים הללו ג"כ סותרין דברי הפוסקים אבל נראין לי ברורים. ומיושבין כמה קושיות כמו שאבאר כל אחד במקומו:

שם מאי בינייהו. תמוה לי הא איכא בינייהו שאין השליח יודע כלל אם נכתב לשמה ואומר בפ"נ ובפני נחתם לרבא מהני דהא מ"מ מעיד הוא על החתימות ולרבה לא מהני ואפי' תימא שאין צורך לשאלו אם נכתב לשמה אבל כשאומר בפי' שאינו יודע אם נכתב לשמה פשיטא דלא מהני לרבה, ולרבא מהני:

לפיכך נראה לי דכיון דלרבא בעינן ג"כ שיאמר בפני נכתב משום איחלופי צריך להעיד על לשמה כמו לרבה ממש דאין סברא כלל שיתקנו חכמים דמשום איחלופי יאמר שראה שנכתב בלבד דהא אנו רואין כתב כתוב לפנינו ופשיטא שנכתב ומהו עדותו בזה ואטו משום איחלופי יתקנו שיאמר דבר שאינו כלל גם לא נתקן חשש איחלופי בזה ובהכרח משום איחלופי תקנו שיעיד על הכתיבה שנכתב לשמה כמו לרבה ממש וזה ששואל בפשיטות מאי בינייהו דכיון דע"כ מודה רבא שצריך שיעיד על הכתיבה לשמה ממש כמו לרבה א"כ מאי נ"מ והוצרך לומר דנ"מ היכא שאין צריך לומר כלל משום קיום דאז לא בעי משום איחלופי לרבא ולרבה צריך משום לשמה בעצם וזה ברור לפע"ד ומיושב קושית התוס' לקמן בד"ה אתי לאיחלופי ע"ש:

אלא שיש לדקדק לקמן בהא דאמרינן דלרבה ניחא דלא חשוב לשמה בכלל דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהוי בכלל מוליך ומביא אבל לרבא קשה והשתא הא לרבא ג"כ כיון שמעיד שנכתב לשמה הוי ג"כ בכלל מוליך ומביא אבל באמת לק"מ דדוקא לרבה דאין בקיאין ומדינא קאמר שפיר מוכח ממוליך ומביא לשמה אבל לרבא כיון דלשמה בקיאין כמו כל הלכות גטין רק משום איחלופי צ"ל א"כ אכתי לא מוכח ממוליך ומביא דצריך בשחרור לשמה כמו באשה דשפיר יש לומר דאינו צריך לשמה בשחרור ומעיד על פסול אחר בשחרור משום איחלופי אבל לרבה אינו מעיד רק על מה שאין בקיאין וע"כ דיש בשחרור משום לשמה ועמ"ש עוד בש"ס לקמן שם ובתוס' כאן בד"ה לפי:

שם הוי דבר שבערוה. תמוה מילתא טובא חדא למה לי דבר שבערוה כיון דאיתחזק איסורא ואי נקט דבר שבערוה למה לי איתחזק איסורא ועוד האיך שייך איתחזק איסורא בכאן וכי העד בא להוציא אשה זו מחזקתה, והרי גם לפי דבריו אשת איש הוא עדיין וכמו כן דבר שבערוה לא הוי מהאי טעמא כדמוכח להדיא לקמן פ"ג גבי המביא גט ומצאו דנאמן השליח לומר שמכירו בט"ע שזה הוא וכשר לגרש בו והוי ממש כהך דהכא שהרי לפי דברי השליח מגרשין בגט זה ולולא דבריו אנו חוששין דגט זה אינו לשם אשה זו וע"כ דכה"ג אינו לא דבר שבערוה ולא איתחזק איסורא:

אבל באמת הדברים כפשטן דכתיבת גט לשמה ג"כ דבר שבערוה הוא דהכתיבה כורתת כמו הנתינה דכתיב וכתב ונתן וצריך שיהיו שנים אצל כתיבת הגט וכן מבואר בס' התרומה להדיא שצריך שישמעו העדים שהבעל אומר לסופר כתוב ושליח זה שבא להעיד על זה שנכתב לשמה ואין אנו משגיחין על עדים החתומים בו שאנו חוששין שלא היו בקיאין הרי מעיד הוא על דבר שבערוה ואפי' אומר שנעשה בפני שנים הוי דבר שבערוה כמ"ש הר"ן פרק האשה שנתארמלה להדיא דע"א המעיד בפני נתקדשה ובפני עוד אחר הוי ג"כ דבר שבערוה דבירור דבר שבערוה הוי כמו דבר שבערוה עצמה:

אמנם היינו דוקא לאשה המוחזקת בא"א אבל אי לא נתחזקה רק על פי דבריו נאמן על בירור דבר שבערוה מכח הפה שאסר כמו אשה שאמרה א"א היתי וגרושה אני דנאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת. והשתא שפיר איצטריך תרווייהו דמכח איתחזק בלבד הי' נאמן דאינה רוצה להוציאה מחזקתה כלל ודבר שבערוה ג"כ לא מהני אי לא איתחזק דנאמן על בירור דבר שבערוה מכח הפה שאסר כנ"ל אבל השתא דאיתחזק איסור א"א הוי דבר שבערוה אבל שם בשליח שאבד גט ומצאו דזה ידעינן שנכתב גט לאשה זו לשמה רק דלא ידעינן אי זה הגט הוא הגט הנמצא ושפיר לא הוי דבר שבערוה ונאמן להכירו בט"ע כנ"ל:

בתוס' בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכו' ונכתב ביום וכו'. מדבריהם מוכח דמוקדם גמור שנעשה בפסול לא מתכשר ע"י שליח ולא דמי לגיטין הבאין ממדה"י דכלהו לא ניתנו ביומן ומהני משום דאית להו קלא דלא מהני טעמא דקלא רק אי נעשה בהכשר וראוי לגרש בו מיד אבל נכתב ביום ונחתם בלילה דאין ראוי לגרש בו מיד ונעשה, בפסול שוב לא מתכשר אח"כ ע"י שליח וכן מבואר בירושלמי דקאמר נכתב ביום ונחתם ביום נכתב לשמה וכו"'. ותמה אני על הפוסקים בא"ה סי' קכ"ז שלא זכרו דברי התוס' הללו:

בא"ד זה אינו וכו' לכאורה תמוה דמ"מ תרתי לא שמעינן ואפילו אי לא בעי רק לשמה לחוד ג"כ צריך לומר משום לשמה וצ"ל דכיון דקתני שווין למוליך ולמביא ע"כ דכלהו פסולים שיש בגט יש בשחרור דאל"כ אין שווין כשנודע לנו שנעשה הכל בהכשר רק מחובר לא ידענו. בשחרור אינו צריך ובגט צריך ומדקתני שווין ע"כ מה שיש בגט יש בשחרור תדע דאל"כ תקשי כיון דרבה אית לי' דרבא למה לרבה ניחא אכתי לא ידענו לשמה דבלי לשמה צ"ל משום קיום. וע"כ דלרבה ידעינן דאל"כ אין שווין כשהוא מקוים. בגט צריך משום לשמה ובשחרור לא. [או דבגט צריך בפני נכתב ובפ"נ ובשחרור כיון דליכא לשמה אין צריך רק בפ"נ דרבה לא חייש לאיחלופי] אך לא ידעתי למה לא ניחא להו דמשום דלא שכיח לא חששו לומר בשאר פסולים רק לשמה דשכיח חששו. ומן הירושלמי הנ"ל שהבאתי משמע בהדיא דלשמה לאו דוקא שהרי זכרו נכתב ביום ונחתם ביום ג"כ:

בא"ד והא דפי' בקונ' נראה לי דכוונתם דאי נפרש כל הלכות גיטין בודאי אין מקום לפירש"י דא"כ צריך לשאלו כל הלכות גיטין רק אפי' השתא דאין הכוונה רק משום לשמה ג"כ אין נראה פי' הקונ' דלא אשתמט בשום דוכתא דצריך לשאול כלל. ומהרש"א פי' בע"א ולפי דבריו הוי להו לתוס' להוכיח מעיקרא מהא גופא דאין הכוונה כל הלכות גיטין:

בא"ד ועוד דא"כ לימא איכא בינייהו וכו'. לפי מה שכתבו לקמן ליישב פירש"י דלא בעי למינקט רק דלמר צריך ולמר לא צריך א"כ לכאורה הא נמי לא קשיא. אך יש לחלק