תפארת יעקב על גיטין קכח

למה קיבל פשיטותי', כנ"ל, ועמ"ש בתו' קרוב לזה:

שם שני לוגין שאני עתיד להפריש. יש לתמוה הא פירש"י הך דתולה בדעת עצמו לפי שגילה דעתו שהי' פוסח על שתי הסעיפים, וזה לא שייך כאן כלל ודמי ממש לתולה בדעת אחרים, וצריך לומר דהכא נמי כיון שתרומה זו תלוי לפי מה שיסתפק מן היין קודם בואו למקום שיפריש ואם יסתפק הרבה יהיו ב' לוגין אחרים תרומה מאם לא יסתפקו ממנו רק מעט הלכך הוי שפיר תולה בדעת עצמו שלא היה יודע איזה ב' לוגין יהיו תרומה ושמא יהיו אחרים, הלכך אח"כ כשהפריש היה מהראוי לומר אין ברירה דאלו נפרשו מקודם ששתה מן היין שאז לא הי' יודע כמה ישתה, ובהכי ניחא מה שיש לדקדק דאפי' לתולה בדעת אחרים לא דמי הכא, דאלו התם בעת אמירתו נסתפק בדבר ולא ידע היאך יפול דבר ואיזה תצא תחילה או איזה ירושה תפול לו בחלקו, אבל כאן הרי ידע בבירור שיפריש ב' לוגין כיון ששותה מהן א"כ בודאי יפריש, ולמה לא נימא דהוי כמופרשין קודם כיון דבלי ספק יפרישם ולהנ"ל ניחא דעיקר החשש הכא דבעינן שיפריש ויקבע מקום שיהא תרומה מבוררת דזו תרומה וזו חולין, וע"כ אנו צריכין לדון דב' לוגין שהפריש אח"כ הן בעצמן הפריש מעיקרא ועל זה אמרינן כיון שנסתפק מעיקרא ולא ידע כמה יסתפק מן היין עד בואו לביתו, א"כ אין לדון דהוברר דב' לוגין הללו הפריש מעיקרא כנ"ל:

בפירש"י מבין הכותים וכותים גירי אמת וכו'. לכאורה לא הוצרך לזה דהא ר"י ור"ש אית להו גירי אריות פרק ר' ישמעאל ומיירי בסיפא, וטעמייהו משום דאין ברירה, וע"כ דס"ל לא הי' קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות, א"כ גם לת"ק ניחא, הן אמת דר"מ ס"ל דלא היו משכירין להם שדות משום דיש קנין, אבל מה צורך לרש"י דבר זה כאן, ונראה לי דקשיא לי' דקתני מבין כותים. ומה נפקא מינה כיון דצריך לעשר, ודאי הוי לי' לומר מבין העו"ג ובשמן דליכא בי' משום איסור רק שאינו מעושר, וע"כ משום דס"ל לת"ק יש קנין והי' מפקיע ממעשר לכך נקט לה בכותים וס"ל גירי אמת הן והכי אית לי' לר"מ באמת כמ"ש התו' במנחות שם, ור"י ור"ש ס"ל גירי אריות ס"ל לא הי' קנין ואינהו את"ק קאי, אך הא קשיא לפי דעת הירושלמי שהביאו התו' במנחות דר"י ור"ש אית להו יש קנין קשיא אהך דהכא דכיון דגירי אריות הן יפקיעו ממעשר, וצריך לומר דאינהו מוקי לה בחכר שדה מישראל או באינך גווני שכתבו התו' לעיל דף כ"ג ע"ב ע"ש, ועמ"ש בתו' שם:

בתוס' בד"ה אי אמרת בשלמא, תימה וכו' דסוגיא דהכא איירי אי שה לבית אבות דאוריי' ע"כ. דבריהם תמוהין לכאורה, חדא דנהי דהכא איכא למימר דעיקר בא ליישב דלא תליא בברירה ובין אי אמנינהו או שה לבית אבות לאו דאורייתא לא תליא כלל בברירה ונקט אמנינהו דסוגיא אזלא הכי אבל שם בנדרים דדייק דשה לבית אבות לאו דאורייתא, וקשה הא לא מוכח כלל דיש לומר דמיירי דאמנינהו ושפיר יש לומר דאורייתא, ועוד קשה דהא סוגיא דהכא איתא נמי ממש בפסחים פ"ט ורצה להוכיח דיש ברירה ומשני ר"י לזדון וקאמר דיקא נמי כהך דהכא ממש, והשתא התם פשיטא שאין לומר דשה לבית אבות דאורייתא דא"כ אכתי לא הועיל כלום, דנהי דמהך לא מוכח דיש ברירה ס"ס מוכח מהך משנה הקודמת יתום ששחטו עליו אפוטרופין דבעי למידק יש ברירה, ומשני שה לבית אבות לאו דאורייתא כמו שפי' התו' שם, ובאמת התו' שם פ"ט תירצו דכאלו אמנינהו קאמר ולאו דאורייתא ולא תירצו כהך דהכא, והיינו דהתם אי אפשר לומר כן, א"כ קשה דהוי להו לומר כאן ג"כ כך כיון דבהכרח צריך לומר כן שם, ועוד דהכא נמי אי ס"ל שה לבית אבות דאורייתא תיקשי לי' מהך דיתום הנ"ל דמוכח דיש ברירה כמו דמקשה מהך דמי שיעלה ראשון לירושלים:

ומה שנראה לי בביאור דברי התו' דס"ל דודאי יש להבין דקאמר מה ענין פסחים אצל גיטין והרי לא בא לחלק כלל בין גיטין לפסחים רק דהתם לא מיירי במקום דשייך ברירה דלזרזן קאמר ואמנינהו כולם מעיקרא, ועוד יש לתמוה אי לזרזן קאמר מאי קאמר כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו, גם מאי ומזכה אחיו עמו הא כלהו אמנינהו, ואי האב ביקש לזרזן תנא מאי בעי הכא בהא עד שיאמר זכה ומזכה וכיון שנכנס ראשו ורובו והכל בכדי תנא לכאורה, בשלמא אי שה לבית אבות לאו דאורייתא ולזרזן קאמר, יש לומר נהי דאין צריך למנותם אבל האב כדי לזרזן לא רצה ליתן להם מפסחו רק למי שיעלה ראשון רק הוא יכול לזכות אחיו מחלקו משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואפי' כבר נשחט הפסח, אבל אי מיירי באמנינהו מעיקרא רק הטעה את הבנים לא הוי לי' לתנא למינקט בכדי זכה ומזכה וכיון שנכנס, כיון שהכל אינו אמת כלל, ואי לאו דאמנינהו בעצמו אין בנו יכול לזכות ואף הוא לא זכה דאין ברירה, וצ"ע לכאורה:

לכן נראה לי דמה דמשני לזרזן לאו למימרא דלא תליא כלל בברירה, רק כך הכוונה, דס"ד דהאב לא רצה לשחוט רק על מי שיעלה ראשון, רק הבן בעצמו מזכה אח"כ לאחיו משלו וא"כ תליא ממש בברירה כהך דהכא, ושפיר קשיא לי' גיטין אפסחים, ואהא משני דהכוונה לזרזן וכך היתה כוונתו שהשחיטה שלו על מי שיעלה ראשון והם יזכו מכחו של זה שהוא יזכה להם, ועלייהו באמת אינו רוצה לשחוט רק מיד הסכים שיזכו הם מכחו של מי שיעלה ראשון ועשה כן כדי לזרזן, ולפי זה אכתי הדבר בברירה תלוי, שאין השחיטה חלה עליהם רק מכח מי שיעלה, והרי לא נתברר מי שיעלה ראשון, והיינו דקאמר מאי ענין פסחים אצל גיטין דאי יגרש לזו לא יגרש לזו ואין על השני' שום כתיבה לשמה, וכן להיפך, משא"כ כאן כיון שכל מי שיעלה יזכו השאר מכחו, א"כ בכל אופן תהא השחיטה על כולם דאחד מהם יעלה ראשון ודאי, ובודאי שיש מקום לומר דאי אין ברירה אפי' כה"ג לא מהני ולא הוי מינוי כיון שלא נתברר אז מי שיעלה ראשון ואף אותו שעלה ראשון לא נשחט עליו כראוי דאז לא היה מבורר שיעלה הוא רק מ"מ לא דמי לגט כנ"ל, והשתא בנדרים דייק שפיר דשה לבית אבות לאו דאורייתא משום דס"ל באמת בכל גווני אין ברירה ולא מהני אפי' ישחוט כה"ג, וע"כ דשה לבית אבות לאו דאוריי' ומעיקרא אין צריך מינוי כלל רק הוא לא רצה שיאכלו מפסחו רק אותו שיעלה ראשון כדי לזרזן לכך יכול הוא לזכות להם אח"כ וכן הוא זכה אח"כ, וכמו כן בפסחים דקאמר בפשיטות שמעת מינה יש ברירה ע"כ הכוונה לזרזן, ושה לבית אבות לאו דאורייתא, דאי באמנינהו מעיקרא אכתי מוכח דעכ"פ בכהאי גוונא יש ברירה, והש"ס רוצה לדחות דלא שמעינן ברירה מכאן כלל, אבל הכא דאין צורך רק ליישב הקושיא מגיטין שפיר מצי קאי אפי' אי שה לבית אבות דאורייתא רק דאמנינהו מעיקרא וכל כה"ג יש ברירה ולא דמי לגט, לכך שם בפסחים הוצרכו התוס' לומר כאלו אמנינהו קאמר ושה לבית אבות לאו דאורייתא, ודוק:

בד"ה הדר מותיב לי', על זה אינה תמיה וכו'. ולפעד"נ לפרש דעיקר הקושיא כיון דקיבל פשיטות ר' יהודה ממתניתין ולא השיב לו לחלק בין תולה בעצמו לאחרים, ש"מ דגם לר"א הוי פשיטות גמור, דלא משמע לי' לחלק, א"כ מה מקשה עלי' מפסחים, תיקשי לי' מתניתין דהכא אמתניתין דפסחים ואי דבלא ר"י הוי מחלק בין מתניתין דידן להך דפסחים הוי לי' לומר שאני מתניתין, ואהא משני רבא דמעצמנו לא נחלק בין תולה בעצמו לאחרים כיון דלא מצינו חילוק זה רק מהך דפסחים רוצה ר"א להכריח חילוק זה:

בד"ה הלוקח יין וכו' גירי אריות. מפירש"י משמע דלמ"ד גירי אריות בלא"ה לא אתי שפיר דמפקיעין ממעשר, וצריך לומר דס"ל לא הי' קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשרות, אבל קשה דשם פרק ר' ישמעאל הביאו התוס' ירושלמי דס"ל לר"י ור"ש יש קנין, א"כ תיקשי מהך דהכא, אבל לא ידעתי מה צורך לזה דבלא"ה כתבו התוס' לעיל דף כ"ג ע"ב כמה גווני דאפי' למ"ד יש קנין יתחייב, ואחד מהם שחכר שדה מישראל, ועמ"ש בפירש"י ובגמרא:

בד"ה עשרה מעשר ראשון לאו דוקא עשרה וכו'. ולפענ"ד בלא"ה ניחא דודאי כותים זהירים במה דכתיב באוריי' רק דחיישינן דלא קפדי אלפני עור א"כ פשיטא דלחומרא יש לחוש שמא הפריש תרומה, דחטה אחת פוטרת הכרי או שהפריש לעצמו ואח"כ נמלך למוכרם ולא הפריש מעשר וכן כלהו, הלכך צריך להפריש הכל כמות שהוא , ועוד כיון דעיקר דלא קפדי אלפני עור יש לחוש דתרומה שמא הפריש כיון שאינו מחסרו ובמעשר שמחסרו הרבה לא קפיד, ועיין בסמוך:

בד"ה שני לוגין כותים אפי' תרומה גדולה וכו' ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן בב"מ ואכלת ולא מוכר ע"כ. ואף דהאי קרא במעשר הוא דכתיב מ"מ בתרומה בלאו הכי לא קפדי על גזל הכהנים כיון דחטה אחת פוטרת הכרי לא חשיב גזל ומה שזכרו מעיקרא לכהן וללוי לאו משום תרומה גדולה הוא רק מכח תרומת מעשר השייך לכהן, אך אכתי יש לדקדק דמשמע דבאמת מוכר חייב והא קי"ל דבאמת מוכר פטור וכן פסק הרמב"ם ז"ל רפ"ב מהלכות מעשר,, וצריך לומר דחיישינן שמא נגמרו בידו על מנת לאכול ונמלך