תפארת יעקב על גיטין קכז

אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא וכו' ירושה ומתנה לא. לא נתבאר פי' מספיק בענין זה, דאי נתכוין לומר כמ"ש התו' לעיל דבעינן מבורר בעת כתיבה א"כ לא הוי לי' לומר דאין ברירה, הא יש ברירה רק אח"כ הוברר למפרע, ובגט בעינן מבורר בעת כתיבה, גם לא הוי לי' לומר אבל התם יש ברירה ונראה לי דהכוונה כך, בשלמא בגט ע"כ צריך לומר דמאח"כ הוברר על למפרע דבעינן כתיבה לשמה בעת כתיבה א"כ ע"כ דממה שגירש אח"כ לזו דנין על למפרע, ובהא שפיר אמרינן אין ברירה לדון מאח"כ למפרע אבל התם אין לדון על למפרע רק אז תיכף בעת חלוקה אינו מכר רק ירושה ואינה חוזרת ביובל ואין צריך לדון בה דין ברירה שנאמר אין ברירה קמ"ל דלולא דדנין דלמפרע בעת מיתה זה הי' חלקו מכר הוא, דמה שזה יורש אין זה ירושתו רק מכר מאחיו וכן להיפך כנ"ל:

שם אי נמי כתחילה. גם בזה לא התבאר פי' מספיק בלשון זה, גם יש לתמוה דהא להך טעמא דכתחילה אכתי צריך לומר דגבי גט דלא שייך כתחילה מ"מ רק לחומרא יש ברירה, דאפי' תימא דפוסל לכהונה אבל עכ"פ פסול לגרש בו ג"כ כמפורש במשנה ולא אמרינן יש ברירה רק לחומרא א"כ בלקוחות דדנין לחומרא מה צורך לסברא דכתחילה, לכן היה נראה לי דודאי באחין שחלקו אי אין ברירה לגמרי, הי' מהראוי לומר שתתבטל חלוקתן לגמרי וחלק כל אחד יחזור לכולם עד שתהא כל הירושה לכולם ויחלוקו פעם אחרת ומדחזינן דחלוקה קמייתא במקומה עומדת רק מחזירין זה לזה והדר שקלי כמעיקרא, אלמא דדנין עכ"פ לענין זה ברירה. דחלק זה חלק ירושה הוא רק לא נתייחד ליורש זה דוקא אבל החלוקה קאי כמעיקרא א"כ הכא ממילא יש לפסול לכהונה דיש בו ריח גט, כיון שדנין דין ברירה במקצת גם גבי אחין שחלקו, וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שמיטה פרק י"א דמחזירין זה לזה והחלוקה לא נתבטל ע"ש, אלא שיש לדקדק דשם בבכורות קאמר הך צריכותא לענין מעשר בהמה וקאמר נמי אי נמי כתחילה, וצריך לומר דהתם נמי הכוונה כך דכיון דדנין בכאן דין ברירה לענין להחזיק החלוקה כירושה שנפלה בג' חלקים הללו, א"כ הרי יש בזה צד ירושה וחייב במעשר בהמה וכ"ש בנשתתפו אח"כ כדמיירי התם א"כ הדר הוי הכל כתפיסת הבית דחייב במעשר, וכמו כן לפירש"י צריך לומר דהכוונה הכא דלאו משום דהוי לוקח גמור מחזירין זה לזה רק אפי' הוי ירושה מ"מ כיון דחזינן דהקפידה תורה שיחזור השדה כמות שהיתה אף כאן אמרינן שתחזור כמות שהיתה קודם חלוקה אבל יורש הוא, לכך גם שם במעשר בהמה חייב במעשר דמ"מ לאו לוקח הוא רק יורש, רק ביורש דעלמא אינו חוזר ביובל כיון דהוא חד למי יחזור הא מעיקרא היה ג"כ לחד, אבל בשני יורשין ושלש אף דירושה הוא מ"מ מעיקרא הי' הכל אחד ושייך לאחד חוזרת ביובל שיהא ירושה אחת בכלל לא מחולק לחלקים לשנים ושלש ודוק, רק לפירושו קשה כנ"ל, דהא חזינן בגט פשיטא דלכ"ע אינו רק לחומרא דהא פסול לגרש בו, א"כ מה צורך באחין שחלקו לסברא דכתחילה כנ"ל, ולפי הנ"ל ניחא:

והי' נראה לי לומר עוד דהכוונה כאן לחלק דדוקא באחין שחלקו כיון דמעיקרא ע"כ לא הי' חלק מבורר לשום אחד מהן א"כ חוזרת כתחילה אבל בגט יש לומר דגם מעיקרא נתכוין לזו שגירש ולזו גמר במחשבתו גם אז, אלא דלפי זה קשיא בהך דבכורות ג"כ נימא כיון דמעיקרא לא הי' חלק מבורר לאחד מהן, א"כ ע"כ השתא לקוח הוא ופטור ממעשר בהמה, דאי אפשר לומר ירושה הוא דהא מעיקרא לא הי' לו חלק זה דוקא בירושה ודנין כמעיקרא ומ"מ נראה לי דלק"מ דכך הכוונה דגבי שדה דנין במ"נ אי בתורת מכר הרי חוזרת:

ביובל ואי בתורת ירושה דנין כתחילה דהי' הכל שייך לכולן וממילא שייך לכולן וכמו כן שם במעשר בהמה דנין בתורת ירושה ואי אמרת כתחילה ג"כ חייבין במעשר בהמה דבתפיסת הבית חייבין וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה קטן ואנפולי' וא"ת וכו' דתניא וכו' ובפרק מצות חליצה וכו'. כל דבריהם אחד דמהך דפרק האשה רבה לא קשיא כלל דאיכא למימר ביאה פוסלת בין בתחילה בין בסוף חליצה פוסלת בתחילה לכך הוצרכו להביא הך דשמואל דחליצת קטן אינו כלום ומהך דשמואל לא קשיא כלל דאיכא למימר לר"מ פליגי דלבני מערבא אפי' לר"מ אינה כלום, לכך הוצרכו להך דהאשה רבה, דלר"מ עשו חליצת בן תשע כגט בגדול, וכן מבואר בתוס' פרק האשה רבה דף צ"ו בד"ה ר"מ ע"ש:

בא"ד ולא משום דס"ל כר"מ. דבריהם צ"ע כיון דמודה שמואל דהלכה כרבנן, מה בקשו בני מערבא לחלוק עליו בזה, הא ע"כ מודים דיש פסולה במתניתין דפוסלת דהא שמאל ולילה לכ"ע פוסלת א"כ מאן לימא לן דהך פסולה אין הפי' כך ואתיא כרבנן דוקא, ולא ידעתי מה צורך לזה.. אדרבא אינהו פליגי בהא, דשמואל סובר דכולהו לישנא פסולה דקתני במתניתין מסתמא שוין, א"כ ע"כ הכוונה פסולה ופוסלת, א"כ כיון דסתם משנה סתם לה כר"מ הלכה כסתם משנה, ובני מערבא פליגי עלי' דלא דמי, דהתם הכוונה פסולה ואינה פוסלת וכן אנפולי', וממילא בהך פלוגתא דר"מ וחכמים הלכה כרבנן:

בד"ה ואי אשמועינן שדה, וא"ת לקולא נמי שמעינן להיפך נמי הוי להו להקשות דשם בבכורות עביד צריכותא בין אחין שחלקו למעשר בהמה וקאמר אי אשמועינן שדה דלחומרא אי נמי כתחילה, וקשה הא לקולא נמי שמעינן לי' לר"י בגט דאינו פוסל לכהונה, וצריך לומר ממילא דגט שאני דכתיב לה לשמה, א"כ ה"ה במעשר בהמה, ואולי כוונתם לפי מה שכתבו לעיל דהכוונה כאן לה לשמה דבעינן מבורר בעת כתיבה לכך משמע להו טפי דמגט לא קשיא דשאני גט דבעינן מבורר בעת כתיבה, אבל הך דרשה דבנך ברור לך לא משמע להו דעדיף מלה לשמה, וכיון דכתיב לה לשמה וח"מ יש ברירה כ"ש במעשר בהמה, וכיון דשמעינן במעשר דאין ברירה הוי גט כ"ש ואהא תירצו דמ"מ לא נשמע גט משום דומיא דבנך:

אמנם בעיקר קושייתם נראה לי דלק"מ, דודאי שאני גט דאפי' ריח גט פוסל לכהונה וריח גט אפי' ספק לא הוי, דליכא למ"ד באומר ואי את מותרת לכל אדם שתהא ספק מגורשת לחייב אשם תלוי וכדומה רק ריח גט פוסל אם כן שפיר יש לומר אף דבמעשר אפי' לקולא אין ברירה אבל לענין גט הוי ריח גט דפוסל, והא דלא קאמר הכא לחלק דאי אשמועינן שדה לא הוי שמעינן גט דריח פוסל בו, דאפילו תימא דגבי שדה ג"כ שייך ריח מ"מ עכ"פ מחזיר ביובל, ואפילו אי מטעם ספק אתינן עלה אתי שפיר דלחומרא מחזירין, אבל פשיטא דליכא למילף ממעשר בהמה ג"כ, דשאני גט דריח פוסל בו אפי' היכא דליכא ספיקא כלל משא"כ מעשר בהמה אין לחייבו רק בספק עכ"פ, ואי הוי קתני גט לא הוי שמעינן מעשר בהמה דשאני גט דכתיב וכתב לה כדאמרינן הכא:

בגמרא מאי ענין פסחים אצל גיטין. לשון זה קשה להולמו דהא לא בא לחלק כלל בין גט לפסח רק דהתם מיירי דאמנינהו מעיקרא ואינו ענין לברירה כלל, ונראה לי לומר דהכוונה כיון דמשני דהאב הטעה את הבנים ולהם אמר שישחוט על מי שיעלה ראשון אבל בלבו היה להימנות כולם ולכך לא תליא בברירה, ולכך קשיא לי' דגבי גט נמי נימא אף דאמר לסופר לאיזה שארצה אגרש מ"מ בלבו כבר גמר לגרש זו, רק לאיזה טעם לא ביקש לגלות דעתו לסופר עכשיו ואמר לאיזה שארצה, והיינו דקאמר מאי ענין פסחים אצל גיטין בפסח כל שהאב המנה אותם סגי בכך אף דלא גילה להם רק התנה עמהם, ואף דצריך דעת המתמנה, היינו שיתרצה להמנות על הפסח, אבל כאן כיון דהאב ידע בהם שהם רוצין להימנות וגם הוא נתרצה להם ושחט עליהם אף שהטעה אותם על מי שיעלה ראשון מ"מ הוי שפיר למנוייו וכ"ש קטנים דאדם שוחט על בניו הקטנים, אבל בגט הסופר הכותב הגט צריך שיכתבנו לשמה ולא מהני מה שבלבו של בעל רק צריך שהסופר יכתוב לשמה, הלכך כל שאמר לסופר לאיזה שארצה אף שבלבו גמר לגרש אותה שגירש לא כתב הסופר לשמה ותליא בברירה כנ"ל, ועוד אבאר בתו' דרך אחר בפי' דבר זה, ע"ש:

שם קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים וקא פשיט לי' וכו' והדר מותיב לי'. נראה לי דהכוונה כך דבמה נפשך קשיא לי' דקא בעי מיני' דעת אחרים ופשיט לי' דעת עצמו דעיקר ספיקו של ר"א לחלק בין דעת אחרים לדעת עצמו, ור"א ג"כ למה קיבל פשיטתי', דאי ביש ברירה בלבד מספקא לי', וכי לא ידע ממתניתין דפסול, ואי נימא דהפשיטות הוא להיפך, כיון דבמתניתין קתני יתר על כן הך ולא קתני רבותא עוד יתר על כן אפי' איזה שתצא בפתח תחלה דהוי רבותא טפי ש"מ דבהא באמת כשר, דהא תנא דמתניתין נקט כל הני בבי ביתר על כן דכל חדא הוי רבותא טפי מהך הקודמת א"כ הוי לי' למיתני הך נמי ביתר על כן, והשתא אם כן למה הקשה לו מפסחים כיון דיש ברירה פשיט לי', וע"כ דידע דאין ברירה פשיט לי', א"כ תיקשי בלא"ה היאך פשיט לי', ואיהו