תפארת יעקב על גיטין קכו

הנשלח ע"י אינו יהודי, ועוד דהוי לי' כמו מזויף מתוכו ע"ש, א"כ הכא דוקא בגט בלי עדים כלל, והיינו דלא ס"ד דרבא דמתניתין מיירי בגט שאין בו ע"ח משונה מכל גיטין דעלמא, ואביי משיב לו דע"כ מיירי בהכי מכח רישא:

ועוד נראה לפע"ד דלכך לא ניחא לי' לרבא לפרש בע"מ או משום שיכול לגרש לפנינו שהוקשה לו דקתני מתניתין בגוונא דכתב לגרש הגדולה, הא אפי' כתב סתמא פסול כדמסקינן בזבחי' והוי לי' לומר דכתב לגרש שתי נשיו ושמותיהן שוות פסולין לגרש בו וגם יכול לגרש בגט אחד לשניהם כמו חמשה שכתבו כלל בתוך הגט ואם כתב לגרש שתי נשיו ושמותיהן שוות פסול לגרש בו והוי רבותא טפי דהוי סתמא ופסול לשניהם ומזה דייק רבא דתנא קמ"ל דגדולה מצי מגרש ולא חיישינן לנפילה ואביי משיב לו דאי אפשר לומר כן דא"כ תיקשי רישא וע"כ בע"מ ור"א והכי נמי סיפא בע"מ ור"א וצריך לומר דקמ"ל דבע"מ לר"א יכול לגרש ולא הוי כמו מזויף מתוכו שמא יסמכו על ע"ח שבו קמ"ל דלא חיישינן אבל לר"מ אפשר דבאמת חיישינן כיון דע"ח עיקר יש לחוש שיסמכו עליהם, ובאמת בשיב"ש יש לחוש לנפילה, ולפי זה פשיטא דלא מוכח מהכא דבעינן מוכח מתוכו לר"מ, ובהכי ניחא מה שיש לדקדק מאי קשיא לי' לרבא הא מצי איירי שמתה אחת מהן וקמ"ל קטנה לא מצי מגרש אף דמתה גדולה אבל גדולה מצי מגרש כשמתה קטנה, ולהנ"ל ניחא דס"ד דע"כ משמיענו התנא דלא חיישינן לנפילה דאל"כ הוי לי' למיתני בסתמא כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה בע"מ:

בפירש"י הא אמרינן וכו' כתבו לאשתו ונמלך ולא גירשה והשליכו לאבוד מדעת. יש לדקדק דבפרק גט פשוט קתני כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו ופריך וליחוש לשיב"ש דממטי' גיטא לאיתתא דהיאך ומשני הכי אמר רב שיב"ש אין מגרשין זה בלא זה והשתא תיקשי חדא למה לא פירש"י דיש לחוש דיב"ש כתבו לרמאות לגרש אשת חבירו, ואי דלא חיישינן להא כיון דאין מגרשין רק זה בפני זה א"כ למה ניחוש לנמלך והשליכו לאיבוד ואי דיש לחוש לזה אפי' מגרשין זה בפני זה א"כ מה הועילו שם במה דמשני דמגרשין זה בפני זה אכתי יש לחוש לנמלך ואי דבאמת תצטרך לעולם ע"מ א"כ מה צורך לזה בפני זה:

ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק בסוגי' דגט פשוט דפריך וליחוש לשיב"ש מבואר דבלא הוחזקו מיירי דאי בהוחזקו לא שייך וליחוש ועוד דאי דוקא בהוחזקו קשיא לי' לישני דמיירי בלא הוחזקו ולא חיישינן וע"כ דאפי' בלא הוחזקו קשיא לי' דליחוש לשיב"ש, א"כ מאי משני הכי אמר רב שיב"ש אין מגרשין זה בל"ז הא אין יודעין כלל מיב"ש שיבוא, ועו"ק דמה ענין קושיא זו להך משנה בכל גט יש לחוש להכי דאפי' תימא דאין כותבין רק באשתו עמו אכתי יש לחוש להכי, תדע דהא דקאמר רב דשיב"ש אין מגרשין זה בלא זה בוודאי אפי' באשתו עמו כך הדין, א"כ לא תליא כלל הך חששא בהך דתנן כותבין גט לאיש בלי אשתו וצריך לומר דוודאי ס"ד דכל שאשתו עמו אין לחוש לרמאות שאשתו תבוא להתגרש ברמאות הלכך שפיר קשי' לי' למה נכתוב בלי אשתו ניחוש לרמאות ולא יכתבו לו רק באשתו עמו, תדע דע"כ ס"ד כך דאל"כ כבר כתב הרמב"ן בחידושיו להדיא דכל חשש דאפי' באשתו עמו יש לחוש לו ממילא אין חוששין לו דאין לדבר סוף ע"ש, וע"כ דס"ד דבאשתו עמו אין לחוש לרמאות והיינו דמשני הכי אמר רב דכל שיש שיב"ש אין מגרשין רק זה בפני זה ואפי' באשתו עמו לא מהני דחיישינן לרמאות א"כ אם באת לחוש לב' יב"ש אפי' באשתו עמו לא הועלנו כלום א"כ ממילא לא חיישינן לזה כיון שא"א לתקנו כמ"ש הרמב"ן הנ"ל:

ומעתה לק"מ מכל הנ"ל דוודאי לא חיישינן לרמאות כיון שאין מגרשין רק זה בפני זה רק לנמלך והשליכו לאיבוד חיישינן אפי' זה בפני זה דמ"מ אחר כתיבה נמלך והשליכו, ואי קשיא אכתי מאי הועילו במה שמגרשין זה בפני זה הא מ"מ יש לחוש שמא ימלך וישליכנו לאיבוד דכל חשש שאין לסלקו אפי' באשתו עמו ואפי' זה בפני זה אין לחוש לו כדברי הרמב"ן הנ"ל, אבל מ"מ אח"כ בבאה לפנינו וגט בידה חיישינן לנמלך ובעי ע"מ ומ"מ צריך לגרש גם זה בפני זה דשמא תלך למקום שלא הוחזקו ולא ניחוש כלל להצריכה ע"מ לכך חוששין לרמאות לסלק חשש רמאות לגרש זה בפני זה, אבל לחוש לנמלך בעת כתיבה ליכא למיחוש דאין לסלק חשש זה כלל, דאי נדע שיש ב' יב"ש נצריכה ע"מ ואי לא נדע לא נחוש כלום הלכך כל מה שיש בידינו להועיל לסלק חשש רמאות מצריכין לגרש זה בפני זה אבל כל חשש דאפי' אשתו עמו ואפי' זה בפני זה אין לסלקו לא חיישינן כנ"ל, ולא נתבררו לי דברי הר"ן שכתב להוכיח דהך סוגי' דג"פ ע"כ לר"מ דלר"א אין לחוש דתביא ע"מ, ועוד דבידו לכתוב גט למסרו לה וכל שבידו לא חיישינן, ודברים אלו תמוהין דפשיטא דהתם קתני לכתוב גט ככל גיטין בע"ח, דבלי חתומים כלל מה ס"ד שלא לכתוב כיון שיכול לכתוב מעצמו ואפי' אין מכירין וא"כ כל גט אינו צריכה להביא ע"מ כלל אפי' לר"א וכמו כן אין בידו כלל לחתום עדים, ואין כאן מקום לומר רק דאח"כ נצריך ע"מ כיון דהוחזק ב' יב"ש א"כ גם לר"מ יש תקנה כך ועוד יש לחוש שמא אחר לא יוחזק ולא נצריך ע"מ וצ"ע, ונראה לי דמה שפירש"י והשליכו לאיבוד מדעת הכוונה דבדעתו השליכו לאיבוד כדי שתמצאנו חבירתה אשת חבירו להתגרש בו דאי לנפילה סתמא והיא מצאתו פשיטא שאין לדמות לב' יב"ש שאין אחר יכול להוציא עליהן שט"ח דמעיקרא קיבלו מהלו' השני, אבל מנין לחוש לנפילה אבל להשליכו בכיוון יש לחוש אף שיש בזה רמאות דהא בב' יב"ש ג"כ יש רמאות שהוא תובע אותו שלא הלוהו כלל, וזה שפירש"י אח"כ בדיבור שאחר זה ומסרו לזו אשת חבירו, ולכאורה דבריו סותרין זה את זה, ולהנ"ל ניחא דמעיקרא ג"כ הכוונה דבכוונה עשה שתקחנו אשת חבירו כנ"ל:

בתוס' בד"ה לאיזה שארצה וכו', ואור"י מבורר בשעת כתיבה וכן משמע בגמרא. כבר כתבתי בש"ס דאדרבא בגמרא לא משמע הכי כלל דהא כמה אמוראי ס"ל דפוסל לכהונה משום ספק דיש ברירה, גם הקושיות מפסח משמע שלא כדברי ר"י, ואולי י"ל דס"ל לתוס' דכולה סוגי' דהכא ס"ל דסתמא כשר, תדע דמוקמינן הכא בסופרין העשוין להתלמד דהכי מוקמינן לה בזבחים דלא נידוק דסתמא פסול וע"כ לא אמרינן דוכתב לה מורה דבעינן מבורר בעת כתיבה רק כל מה דבעינן בגט לשמה בעינן בעת כתיבה ואי בעינן לשם גירושין בעינן שיהא לגירושין בעת כתיבה, ואי בעינן מפורש לשמה בעינן בעת כתיבה מפורש לשמה וזה שכתבו התו' דאפי' למ"ד יש ברירה הכא פסול דבעינן מבורר היינו לפי מה דמסיק בזבחים דסתמא פסול בגט רק לשמה ממש לכך בעינן בעת כתיבה לשמה ממש אבל הך סוגי' דהכא דתליא בברירה היינו כדקס"ד בזבחים דסתמא כשר ומשנת הכותב טופסי גיטין כר"מ משום תקנת סופר, לכך אי יש ברירה ממילא כשר דאפי' בעינן מבורר בעת כתיבה מ"מ לא בעינן רק סתמא והרי בעת כתיבה סתמא הוי רק אי אין ברירה אפי' סתמא לא הוי כמו שפירש"י בזבחים דשמא נתכוין לאחרת, וכן הי' נראה קצת מדברי הרי"ף, שזכר מימרא דר"פ בסופרין העשויין להתלמד והשמיט מימרא דר"י א"ש לקמן בהכותב טופסי גיטין, וכל זה מורה דס"ל סתמא כשר ולפיכך תליא הכא בברירה:

אמנם נראה לי לומר עוד דמה שכתבו התו' כאן דגבי גט לא שייך ברירה היינו הך ברירה דעלמא כמו באחין שחלקו דאנן אמרינן ברירה ואין ברירה., אבל הך גוונא דהכא שיש בגט דנתכוון מעיקרא לזו או לאחרת, בהא אי יש ברירה הוי מבורר בעת כתיבה דלא בעינן מבורר לסופר רק לבעל דאל"כ הוי לי' למיתני לאיזה שאני רוצה וגמרתי בלבי כמ"ש לעיל, וע"כ דרק לבעל בעינן מבורר ואי יש ברירה הרי מבורר לבעל והיינו דאמרינן הכא הא קמ"ל דאין ברירה דלא אמרינן הוברר דלזו הי' דעתו מעיקרא והתו' לא נתכוונו לומר רק מאן דסבר בעלמא יש ברירה דהיינו אחין שחלקו וכדומה בלי שום נטי' רק מעצמנו אמרינן ברירה זה לא שייך בגט דבעינן הכל בעת כתיבה כנ"ל, ומ"מ כבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי עיקר בביאור סוגי' זו להשוותה עם סוגי' דזבחים ולקמן אבאר עוד בדברי ר"י בצריכותא בש"ס:

בתוס' בד"ה בע"מ ור"א. הר"ן בשם הרמב"ן כתב ליישב דלכך לא משני ר"מ דרישא לא אתיא כר"מ, והוא תמוה דעיקר הוכחת התו' דלאיזה צורך קאמר ור"א הוא מה נ"מ רק הוי לו לומר בע"מ ולכ"ע מהני גם בלא"ה כבר הוכחתי דמעיקר דיוקו של רבא מוכח להדיא לכאורה דלא מהני רק שיהא מוכח מתוכו דאל"כ פשיטא דנ"מ כשמגרש לפנינו ועוד כשמתה אחת או שמגרש שניהם כמ"ש לעיל בגמרא ושם כתבתי ליישב קושית התו' באריכות:

בא"ד או כהן. תמוה לי דהתם קתני ונתערבו ולדברי התו' אין כאן עירוב גיטין כלל דהא יודע כל גט ממי קיבלו רק כאן אין יודעין מי הכהן ומי הישראל אבל הגיטין לא נתערבו כלל, גם מה שהקשו מפרק גט פשוט כבר כתבתי בפירש"י לעיל דבלא"ה הך סוגיא תמוה, ולפי מה שכתבתי שם ממילא לק"מ ע"ש:

דף כ"ה ע"א בגמרא וצריכא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה