תפארת יעקב על גיטין קכה

לכהונה כיון דלא תליא בברירה מאיזה צד יפסל לכהונה, ועוד אבאר בתוס' מה שיש להקשות על דבריהם:

איברא יש לתמוה דהא בגמ' ריש זבחים מוכח לכאורה להדי' דהך לא תליא בברירה כלל, דהא בעי למידק דסתמא פסול מהך בבא, ודחינן דלמא משום דאין ברירה, מוכח להדיא דאי סתמא פסול אפי' אי יש ברירה פסול, רק אפי' אי כשר, הכא פסול משום דאין ברירה, והשתא כיון דקי"ל במסקנא דזבחים דסתמא פסול ממשנת הכותב טופסי גיטין א"כ מוכח דאפי' יש ברירה פסול וע"כ משום דבגט לא מהני ברירה דבעינן מבורר בעת כתיבה. וראיתי להר"ן ז"ל שהקשה נהי דאין ברירה הא סתמא מיהו איכתב, וסתמא מהני כלשמה כדמוכח בסוטה ע"ש , והוא תמוה דבפירוש מסקינן בסוגיא דזבחים דסתמא פסול בגט, והוי לי' להקשות סתמא דגט דלא מהני אסתמא דסוטה דמהני ועוד דבהדיא דחי התם דילמא משום דאין ברירה מוכח להדיא דאפי' אי סתמא כשר פסול מכח אין ברירה כמו שפירש"י שם ע"ש, גם מה שתירץ דבסוטה לא בעינן כלל כתיבה לשמה רק מחיקה, צ"ע, דא"כ מאי קאמר דאפי' למ"ד מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת אבל תורה לא וקשה כיון דלא בעינן לשמה כלל פשיטא דמקללה טפי בקללות שבתורה מקללות דחבירתה וצ"ע, וכבר כתבו התוס' לעיל פ"ב ליישב זה לחלק בין גט לסוטה, אבל הנ"ל ודאי קשיא דבהך סוגיא דזבחים מבואר דאי סתמא פסול לא מהני ברירה כלל ואפי' אי יש ברירה פסול, א"כ כיון דקי"ל סתמא פסול למה תלאו הך דהכא בכאן בברירה, ועוד דפשיטא דליכא למ"ד דסתמא פסול ופוסל לכהונה ולמה כאן נחלקו דפוסל לכהונה ופירש"י דדלמא יש ברירה, ומה בכך מ"מ פסול מכח סתמא ואי נימא דאי יש ברירה אינו דומה לסתמא והוי כמו מפורש א"כ תיקשי סוגיא דזבחים היאך הוי ס"ד למידק מהך דהכא דסתמא פסול, במה נפשך אי יש ברירה בוודאי כשר דלא הוי כלל סתמא, ואי אין ברירה אפי' אי סתמא כשר, פסול, כדדחי התם:

לכן נראה לי ברור להשוות שתי הסוגיות על דרך זה, והוא דוודאי יש בכאן שני מינים בענין ברירה גבי גט, המין האחד הוא שנאמר דבעת שצוה לכתוב לא הי' לו באמת שום נטי' לשום אחת מהן ולא הי' יודע כלל איזה מהן יגרש ולפ"ז הוי סתמא, רק אי נימא יש ברירה כמו באחין שחלקו, שנאמר כיון דאח"כ גירש לזו, הוברר דלזו נכתב וכיון דקתני במתניתין דפסול פשיטא דלא אמרינן ברירה זו ושפיר דייק דסתמא פסול, דמ"מ מה בכך דלא אמרינן ברירה זו מ"מ סתמא מיהא הוי וסתמא כשר, אמנם יש מין אחר בגט שנאמר דמעיקרא ג"כ הי' לו נטי' בלבו לאחת מהן אף שלא זכר בפי' לפני הסופר והי' רוצה אז באחת מהן, והשתא אי היה רוצה לאותה שגירש באמת עדיף מסתמא וכשר ואי היה רוצה להאחרת גרע מסתמא ופסול, והיינו דדחי התם דלמא סתמא כשר והתם הפסול דאין ברירה דנימא דלזו שגירש כך היה דעתו ונטייתו בעת כתיבה רק להיפך להאחרת נתכוון כי אז היה רצונו להאחרת יותר וא"כ גרע מסתמא וכך פירש"י התם להדיא, אבל בס"ד הוי ס"ד דבעת כתיבה לא היה לו שום נטי' רק דנימא מעצמינו הוברר דלזו נכתב כיון שלזו גירש כמו באחין שחלקו למ"ד יש ברירה, ובהא ע"כ דמתניתין לא ס"ל כך דא"כ למה פסול הא הוי מבורר לשמה, וע"כ דלית לי' לתנא הך ברירה או ספוקי מספקא לי' בהא, עכ"פ מוכח דסתמא פסול דמה בכך דאין ברירה לא גרע מסתמא ומשני דילמא משום דאין ברירה גרע מסתמא דנתכוין בעת כתיבה להאחרת והיינו דקאמר הכא קמ"ל דאין ברירה, ואי סתמא פסול, פסול מכח סתמא, ואי כשר פסול מכח דאין ברירה דנתכוין להאחרת, והשתא א"ש פלוגתייהו הכא בפסול כהונה דמאן דפוסל לכהונה ס"ל נהי דסתמא פסול מ"מ מספקא לן דילמא יש ברירה והוי מבורר לא סתמא, ומאן דמכשיר לכהונה ס"ל דאין ברירה ודאי והוי סתמא ופסול לגמרי ואפי' לכהונה אינו פוסל, אך למאן דמכשיר לכהונה ע"כ צריך לומר דס"ל כס"ד דזבחים דלא אמרינן דנתכוון בעת כתיבה לאחת מהן רק סתמא הוא ורק מכח דאנן נימא ברירה מכח דבסוף גירש לזו, הא לא אמרינן, אבל אי נימא דדנין דגם בעת כתיבה נתכוון לאחת ופסול משום דנתכוון להאחרת, בהא לא שייך לפסלו ודאי דפשיטא דליכא למימר דוודאי נתכוון להאחרת ושפיר י"ל טפי דנתכוון לזו שגירש והוי ספק עכ"פ, דאי נתכוון לזו שגירש עדיף מסתמא, רק דהך מ"ד ס"ל דלא נתכוון כלל בעת כתיבה רק הוי סתמא ודאי, רק מכח דנימא אין ברירה כמו כל ברירה דעלמא, בהא ס"ל דאין ברירה ודאי ונשאר הדבר כמקדם סתמא ופסול ואינו פוסל לכהונה:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה ברמב"ם דפסק פ"ג מה"ג בהך בבא דהוי ספק מגורשת, ש"מ דמספקא לי' דשמא יש ברירה, ואולם בעלמא בדאורייתא פסק אין ברירה ודאי, ולהנ"ל ניחא דהוא תופס הך סברא דמסיק בזבחים דדנין כאן דמעיקרא היה דעתו על אחת מהן ופסול דאין ברירה ושמא היה דעתו להאחרת לכך ע"כ ספק הוא דשמא הי' דעתו לזו שגירש ועדיף מסתמא, אבל בעלמא דברירה אינו תלוי בדעת האדם כפי מחשבתו רק דאנן אמרינן ברירה כגון באחין שחלקו וכדומה, בהא פסק בפשיטות דאין ברירה ודאי, אבל כאן נהי דבגדר זה אין ברירה ודאי אבל בהך דנימא דהוברר דגם מעיקרא היה דעתו לזו שגירש בהא ע"כ ספק הוא דלא שייך לומר דוודאי להאחרת כיוון מעיקרא, רק שיש מקום לומר דלא נתכוון כלל והוי סתמא , אבל כיון דדחינן בזבחים דילמא משום דאין ברירה ש"מ דחיישינן שמא נתכוון להאחרת ואפילו אי סתמא כשר, פסול, א"כ כ"ש שיש לחוש דנתכוין לאותה שגירש, ואפי' אי סתמא פסול, כשר, לכך הוי ספק וז"ב, ולשיטתו אין צריך לומר דהני אמוראי דפסלי לכהונה מספקא להו בדין ברירה דעלמא כמ"ש רש"י והרשב"א, רק הך דהכא ע"כ ספק הוא לדעתם כדחיית הגמ' בזבחים הנ"ל ולא דמי לדעלמא, ור"י ס"ל כדקס"ד בזבחים הנ"ל דהך דהכא הוי סתמא ודאי, דלא נתכוון מעיקרא כלל רק לדון בה דין ברירה דעלמא ובזה ס"ל דאין ברירה כמו בעלמא ואין בזה ספק כלל, כנ"ל, ועמ"ש לקמן בצריכותא דר"י:

שם קטנה הוא דלא מצי מגרש וכו'. יש לתמוה מה ס"ד דרבא להקשות דלגדולה לא מצי מגרש מחשש נפילה דהא במתניתין משום לשמה אתינן עלה וגבי קטנה הוא דאיכא משום לשמה ולגדולה לא, ואטו לא משכחת שיגרש לפנינו ואנו רואים שנתגרשה, ולקטנה אפי' לפנינו לא מצי מגרש, והנה לפי שיטת התו' בכמה מקומות וכאן בד"ה בע"מ דלר"מ בעינן מוכח מתוכו הוי אתי שפיר לכאורה כיון דס"ד דרבא כר"מ א"כ לא מהני שום דבר רק שיהא מוכח מתוכו, אבל קשיא לי מאי ענין זה אי שיב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, ס"ס אפי' תימא דמוציאין ולא חיישינן לנפילה מ"מ מתוכו לא מוכח רק מכח מה שיש בידה דבדידה מחזקינן לי' ואי נימא דמ"מ כיון דלא חיישינן לנפילה חשיב מוכח מתוכו כיון דלא בעינן עדים רק בגט שבידה מוכח שהיא נתגרשה א"כ מאי קשיא להו לתו' משני גיטין ממה"י והא התם שנשלחו ב' גיטין ליכא למיחש לנפילה דחבירתה ג"כ יש לה גט ומתגרשת היא בגט שבידה והוי שפיר מוכח מתוכו, ואפשר לומר דדוקא אם מתגרשת היא בגט שבידה בלבד חשיב מוכח מתוכו, אבל כל שאנו מכריחין דבר זה מצד אחר הן ע"י עדים או ע"י גט אחר הנמצא ביד חבירתה חשיב כל גט המעיד על חבירו כמו עדים מעידין עליו ולא הוי מוכח מתוכו, אבל גט המתכשר בעצמו מכח תפיסת ידה הוי מוכח מתוכו [ומהאי טעמא לא משני רבא דגדולה מצי מגרש כשיגרש קטנה ג"כ דליכא למיחש לנפילה דקטנה נתגרשה בפני עצמה וע"כ דכל שהגט צריך עוד גט אחר להעיד עליו הוי כמו עדים] אמנם אני אומרה בלשון אחרת דלא בעינן מוכח מתוכו כלל רק לר"מ דע"ח כרתי צריך שיעידו הם על הגירושין ואז כרתי, אבל אם אין בחתימתן שום עדות על הגירושין לא כרתי כלל והוי כמו גט בלי ע"ח, הלכך דוקא אי לא חיישינן לנפילה א"כ אינהו כרתי דבגט בלי ע"ח פשיטא שלא היתה נאמנת כלל שנתגרשה רק מכח ע"ח שבו דנין שנתגרשה דהם אין חותמין רק לבעל ועכשיו ישנו בידה הרי נתגרשה, אבל בב' יב"ש דיש לחוש לנפילה רק ע"י עדים שנתגרשה א"כ אין בחתימתם שום תועלת לגירושין, דאי לא יהא לה עדים בחוץ שנתגרשה לא יועילו הם., ואי תביא עדים אין צורך לגט כלל רק כל שתביא ראי' שנתגרשה מגורשת, א"כ אין תועלת בחתימתם לשום עדות על הגירושין לכך לא כרתי כלל, הלכך לס"ד דרבא דאתיא כר"מ דדוקא ע"ח בעינן לכריתות, שפיר מוכיח דשני יב"ש מוציאין שט"ח ולא חיישינן לנפילה, ולפי זה ממילא לא קשיא כלל קושית התו' דהתם כיון ששלחו ב' גיטין דליכא למיחש לנפילה שפיר כרתי עידי חתימה שבו דלולא הם ונהי דלנפילה לא חיישינן דיש גט לחבירתה ג"כ אבל שמא לא נתגרשה כלל, רק ע"י ע"ח שבו ידעינן דבעלה שלח לה גט ושפיר כרתי, ולפי זה נראה לי דלאביי דמוקי בע"מ הכוונה דליכא ע"ח בגט כלל, דאי איכא ע"ח, למ"ד דמודה ר"א דע"ח נמי כרתי וכל שחתומים בו עדים צריך שיהיו הם כורתין כמ"ש לעיל דף כ"ג באריכות לדעת הגאונים בגט