תפארת יעקב על גיטין קכד

ולא שאני רוצה, שמעינן בודאי דמטעם אין ברירה נגעו בה אבל כל שהוברר בעת כתיבה אפי' לא נודע לסופר לא איכפת לן, ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה לאיזה שארצה:

בגמרא ואלא רישא במאי. פי' דליכא למימר דרישא מיירי שכתבו בעצמו בשמות אלו ולא ציוה לו שום מגרש דא"כ היאך קתני יתר על כן, הא סיפא גרע דנכתב בפי' לאחר ואהא משני בסופרין העשוין להתלמד ורישא גרע דנכתב להתלמד אבל סיפא נכתב לגירושין:

איברא תמוה לי מאוד דבש"ס ריש זבחים בעי למידק דסתמא פסול מהך רישא דמתניתין ודחו התם דילמא כדר"פ בסופרין העשוין להתלמד, והשתא היאך ס"ד למידק כיון דקתני סיפא יתר על כן ע"כ רישא בהכי מיירי והיאך ס"ד דרישא בסתמא והיינו שנכתב לשם גירושין דא"כ עדיפא רישא מסיפא כנ"ל, והיאך קאמר דילמא כדר"פ והא ר"פ מכח קושיא דאלא רישא במאי מפרש לה הכי ומוכרח הוא לפרש כך, תדע דאל"כ אלא שיש מקום לפרשה בסתמא, ופסול משום דסתמא פסול א"כ נהי דהתם דחינן לה הכי, אבל לפי האמת מסקינן בזבחים דסתמא פסול, א"כ מה צורך הכא לאוקמא בהכי לוקמא באמת בסתמא, וע"כ דליכא לאוקמא בהכי, דא"כ סיפא גרע מרישא ומתניתין יתר על כן אמרה דסיפא עדיפא א"כ תיקשי סוגי' דהתם היאך ס"ד לפרשה בסתמא דלא כר"פ:

ועוד קשיא לי בעיקר ענין זה, במה שחקרו בזבחים אי סתמא פסול, דהא הכא יליף לה תנא דבי' ר"י מקרא דספר כריתות שיהא נכתב לשם כריתות, וקרא דוכתב דבעינן לגירושין דידי', לה, דבעינן לגירושין דידה, והשתא במה נפשך אי לא בעינן רק לשם כריתות א"כ אי לא נכתב להתלמד הרי נכתב לגירושין מפורש ולמה הוא נקרא סתמא, ואי לא סגי במה שנכתב לגירושין דבעינן וכתב, א"כ היאך יועיל סתמא, דהיינו לגירושין גרידא, דהא לא סגי בהכי, וקרא אתי למעט דלשם כריתות לא סגי, ואי קשיא הא זבחים גם כן ילפינן מקראי התם סוף פרק בית שמאי דבעינן לשם ששה דברים ומ"מ כשר בסתמא, הא ליתא דהתם שאני דנהי דאין המחשבה הולכת רק אחר העובד ולא משגחינן במחשבת הבעלים, היינו היכא דחושב שלא לשמו היפך דעת הבעלים וב"ד, אבל בסתמא, כיון דבעלים נתנו לו על דעת כן אפי' בסתמא נמשכת עבודתו כפי מחשבת הבעלים, אבל כאן כיון דכתיב קרא דבעינן לגירושין דידי' ולא לשם כריתות גרידא היאך יועיל סתמא דהיינו לשם כריתות גרידא דליכא לשם גירושין דידי' כלל לא בעלים ולא סופר, ורחוק מאד לומר דכמו דהתם לולא קראי דבעינן לששה דברים אפי' שינה הוי כשר, והשתא דכתיבי קראי בשינה פסול ובסתם כשר, ה"ה הכא אי לא הוי כתיב רק ספר כריתות אפי' שינה לכתבו לשם אחר הוי כשר דלא בעינן לשם מגרש כלל, והשתא דכתיב קרא, ממילא בשינה פסול. אבל סתמא כשר דחשיב כלשמו, זה רחוק מאד, בפרט לפי מה שכתבתי דהתם שייך לומר סתמא הולך כפי מחשבת הבעלים, משא"כ כאן כיון דלא מהני לשם כריתות גרידא וקראי אתי למעוטי לשם כריתות דלא מהני א"כ היאך נימא דמהני הא ליכא לשם גירושין דידי' כלל:

לכן נראה לי דלאו כללא היא דסתמא היינו כשנכתב לשם כריתות דהא ליתא דאי לא בעינן רק לשם כריתות לא הוי סתם רק מפרש ואי לא סגי בהכי רק לגירושין דידי' אפי' סתמא לא הוי, רק כך הכוונה דאי נימא דלא בעינן רק לשם כריתות יש בו כתם ומפרש, מפרש הוא כשכותב גט בלי השמות והזמן וכותב הרי את מותרת ג"כ וכתבו לשם כריתות זהו מיקרי בפי' לגירושין, דהא כל מי שירצה לגרש וכל אימת שירצה ראוי לגרש בו א"כ נכתב רק לכריתות אבל הכותב גט בלי בעלים וכותב שמות וזמן ומקום ג"כ זהו סתמא, שאם ימצא אחד ביום זה ומקום זה בשמות אלו יהא לגירושין ואי לאו יושלך לאשפה א"כ גט זה אינו בודאי לגירושין ונכתב סתמא לגירושין או לאשפה, והיינו דס"ד בזבחים דהיינו פירושא דרישא דמתניתין ופסול אפי' לא הוי כתוב רק ספר כריתות לשם כריתות דהא הוי סתמא כיון דאי לא ימצא זה יושלך לאשפה כנ"ל ור"פ לא ניחא לי' לשנויי הכי אף דבאמת סתמא פסול משום דאי לאו שנכתב להתלמד למה יעשה כן לכתוב קודם השמות, וע"כ דכותב להתלמד, רק דמ"מ יכול להיות דכותב לכריתות ג"כ אם יארע איש כזה רק זהו סתמא ופסול, והתם דחינן דלמא כדר"פ ולא איכתב לשם כריתות כלל דלא נכתב רק להתלמד ולהשליכו או שישאר ביד התלמודים ולא לגירושין כלל, והכא לא סיימו הכי רק להתלמד בלבד דאפי' נכתב לכריתות ג"כ הוי לי' סתמא ופסול:

אמנם בענין מדרגת לשמה דלשם גירושין דידי' ג"כ יש סתם, ומפרש, והיינו אם בא אחד וצוה לו שיכתוב לו גט והוא כתב הגט רק חישב אם יארע אחר ששמו כך יגרש האחר ג"כ ויכתוב אחר לזה, וכ"ש אי הי' יודע שאחר ג"כ רוצה לגרש, וכי האי גוונא הוי לשם כריתות מפורש דאו זה יגרש או אחר, אבל לשם גירושין דידי' הוי לאותו אחר סתמא, דאף שכתבו ליב"ש מ"מ לא נכתב בפי' עבורו, ומ"מ סתמא דלשם גירושין דידי' הוי כיון שנכתב עכ"פ ליב"ש שיגרש וכיון שגירש הוא הוי סתמא לשמו, משא"כ בלא כתב שמות כלל אפילו סתמא דלשם גירושין דידי' לא הוי, כיון שלא נכתב כלל לשם יב"ש דוקא והוי מצי לאשכוחי בכתב בלי בעלים כלל וכתב שם יב"ש דהוי סתמא דלשם גירושין דידי', רק בהא הוי נמי סתמא דלשם גירושין כיון דאפשר שלא יגרש שום אדם בו, אבל כה"ג הוי לשם גירושין ודאי רק לגירושין דידי' הוי סתמא, ואהא משני התם דילמא כיון דזה צוה לו שיכתוב לו גט ממילא כתבו לשמו ממש ולא עלה על דעת לשם אחר כלל א"כ הוי לי' לישני שלא לגירושין דידי' כלל [ואין להקשות כיון דס"ד דהוי סתמא א"כ לראשון נמי הוי סתמא הא ליתא כיון דראשון יגרש בודאי שצוה לו לכתוב הוי לדידי' מפורש, רק לחבירו כיון שאינו ברור שיגרש שלא צוה הוי לי' סתמא ומשני דהוי לישנא מפורש שלא לגירושין דידי'], וכן מהך בבא שלישית הכל על דרך זה, דלקטנה הוי סתמא ולגדולה מפורש, והדר מייתי מבבא אחרונה דהוי לתרווייהו סתמא כיון שלא נתברר איזה יגרש, ומשני דחיישינן דנתרצה מקודם להאחרת והוי לאידך כמו מפורש שלא לשמה, והדר מייתי מהכותב טופסי גיטין דמוכח מינה דסתמא פסול, אמנם כבר כתבתי לעיל דמה שצריך שיניח גם הרי את מותרת ואף דאי הניח השמות הרי כתב לשם כריתות ודאי דבעינן שיהא כל הגט כתוב לשם גירושין דידי' ודאי, אבל ר"י בירושלמי פליג עלה דהרי את לא בעי לשם גירושין דידי' רק השמות צריך שיכתוב לשם גירושין דידי', והנה כתבתי מריש הפרק עד כאן בענין זה ובסוגיא דזבחים על פנים שונים והמעיין יבחר:

והנה התוס' בעירובין דף י"ג כתבו דהא דקאמר פרק מי שאחזו כתב כופר לשמה פסול עד שיאמר לסופר כתוב אינו רק מדרבנן ע"ש, והוא תמוה לכאורה דא"כ מאי מקשה בזבחים הנ"ל קדשים אגט, דהא בגט באמת אינו רק מדרבנן דלא אשכח סתמא דפסול רק בכותב טופסי גיטין, והרי שם כתב הסופר לשמה ולשמו כמו שפירש"י שראה תגר ביניהם וא"כ אינו רק מדרבנן, ואין קושיא למה פסלו רבנן בגט ולא בקדשים להצריכו להביא אחרת חולין לעזרה ועוד דפשיט מהכותב טופסי גיטין ומייתי מימרא דשמואל וכתבו שם התוס' דבלא זה יש לפרש כר"מ משום תקנת סופר ע"ש, והשתא הא השתא נמי לר"א אינו רק מדרבנן, וצריך לומר דלא כתבו התוס' רק בסופר שכתב לשמה שנודע לו שגמר לגרש אשתו בוודאי רק לא צוה לו לכתוב, הא הוי מדרבנן, אבל סתמא אפי' כתבו הסופר לשמו כגון שראה תגר ביניהם מ"מ פסול מדאורייתא דכיון שלא גמר לגרש כלל הוי לי' סתמא ופסול, ובהכי ניחא לי טפי שהביאו הך דשמואל, דבמשנה גופה י"ל דהוי דרבנן והיינו אי יכתוב השמות ג"כ גזרו שמא יכתוב מפורש לאחר ואז הוי לאותו שיגרש שלא לשם גירושין דידי' ודאי אבל בלא כתב שמות רק הרי את מותרת כיון דנהיג בכל גיטין מאיזה צד יכתוב נוסח הגט השוה בכל לשם זה דוקא כיון שהוא סופר הכותב טופסי גיטין לכל מי שירצה לגרש, ומדצריך שיניח מקום הרי את ש"מ דהוי דאורייתא, כנ"ל:

שם הא קמ"ל דאין ברירה. משמע דאי יש ברירה הוי כשר וכן משמע בסוגיא דלקמן דמקשה מפסחים דהך מילתא תליא בברירה, ודלא כמ"ש התוס' דאפי' למ"ד יש ברירה פסול דבגט בעינן מבורר בעת כתיבה וכתבו דכך משמע לקמן, ובאמת לקמן לא משמע הכי כלל דא"כ לאיזה צורך קאמר בהא קאמר ר"י דאין ברירה דבעינן לה לשמה, וקשה הא באמת יש ברירה רק דמעיקרא לא הוברר, תדע דבבכורות דקא עביד צריכותא בין מעשר בהמה לאחין שחלקו, קאמר גם כן בהא קאמר ר"י דומיא דבנך מה בנך ברור לך, ולא אמרו בהא קאמר ר"י דאין ברירה כיון דבאמת יש ברירה רק בעינן בנך ברור לך והכא נמי לא הוי להו להזכיר דאין ברירה, ועוד דקאמר אבל התם מכר אמר רחמנא וכו', וקשה בפשיטות הוי לי' לומר אבל בעלמא יש ברירה כיון דבגט ג"כ יש ברירה, ועוד דעכ"פ משמע דהא לאו עיקר טעמא הוא רק אי לא הוי נקט רק גט הוי ס"ד לומר כן אבל באמת טעמו דאין ברירה) ועוד תיקשי לשיטת התוס' היאך אמרו לקמן דאחרון פוסל