תפארת יעקב על גיטין קכג

לגירושין וביותר תמוה על הרי"ף שהביא אוקימתא דר"פ, ולמאי נפקא מינה כיון דסתמא פסול ואפי' נכתב לגירושין, ולהנ"ל ניחא דס"ל באמת כאן דסתמא כשר והיינו בהך דרישא דאיירי בפיסולא דלשם כריתות לא מכח גירושין דידי' ודידה א"כ אינו פסול רק להתלמד אבל כל שכתבו לכריתות כשר, ואף דבאמת בעינן לגירושין דידי' ודידה מכח יתר על כן, מ"מ נ"מ לפי אוקימתא דר"פ דאם כתב השמות לשמו ממש ולשמה אפי' כל הגט נכתב סתמא כשר, וזה שהשמיט הרי"ף לקמן מימרא דר"י אמר שמואל, דמהך סוגיא דהכא מוכח דסתמא כשר בגופו של גט חוץ השמות וא"כ אין צריך שיניח רק השמות בלבד, אבל אי לא נימא כן הוי לי' להרי"ף לזכרו, דנהי דנימא דס"ל דאפי' טופס אין לכתוב מ"מ נ"מ טובא בין כתב טופס או עיקרו של גט דבהא אינו רק איסור לכתחלה או דיעבד עכ"פ אינו רק מדרבנן אבל עיקרו של גט הולד ממזר מדאורייתא ולהנ"ל ניחא דס"ל באמת דחוץ השמות אין איסור לכתוב רק מדרבנן כמו טופס:

ובזה תבין ביאור הירושלמי ריש כל הגט דקאמר התם דמר"ל מוכח דכולן פוסלין לכהונה אפי' ראשון ומר"י מוכח דאין פוסלין, והדבר תמוה מאי ענין זה לזה, והמפרש שם דחק מאד אין צורך להשיב על דבריו, ועם כל הלחץ הוצרך להגיה בירושלמי דמר"ל מוכח דאין פוסלין לכהונה ומר"י דפוסלין ע"ש ולהנ"ל ניחא בפשיטות דוודאי ברישא דמתניתין משמע בהדיא דעיקר פיסולא בשמות שנכתבו להתלמד שהרי לא הוזכר רק סופרין מקרין איש פלוני מגרש פלונית ותיכף בא זה ואמר זה שמי, ונכתב אח"כ הרי את מותרת לשמו מ"מ פסול, דאי הכוונה דוקא דנכתב כולו להתלמד הוי לי' לומר ששמע מקרין הרי את מותרת ג"כ, גם לשון מקרין משמע בעת כתיבה מלמדו כתוב כך והתלמידים כותבין על פיו, אלמא אף דאכתי לא כתב רק השמות לא הרי את מותרת, מ"מ פסול, דנכתבו השמות שלא לשמה, א"כ ממילא לר"ל פוסל לכהונה, דכיון דהרי את מותרת עיקר הגט דפוסל אם נכתב בטופס, וכיון דנכתב עיקר הגט בהכשר אף דהשמות אינן בהכשר, יש בו ריח גט ופוסל לכהונה, אבל לר"י כיון דאין הרי את מותרת צריך לשמו ולשמה ויכול לכתבו בטופס, ועיקר הגט הן השמות שבגט, הלכך כל שכתב השמות שלא לשמה אפי' כתב הרי את מותרת לשמה אינו כלום. כי הרי את מותרת לא מעלה ולא מוריד בגט וכן אמרו שם בירושלמי על משנת הכותב טופסי גיטין דר"י דס"ל כתב תורפו בטופס כשר יליף לה דמפיסולו אתה למד הכשירו אם כתב כל הגט לשמה ושמות שלא לשמה שמא אינו פסול דכוותה להיפך כשר, והיינו דהא מוכח במתני' דשמות ודאי מעכבין אפי' נכתב הגט לשמה כנ"ל ואפילו ריח גט אין בו לשיטתו כנ"ל א"כ ממילא להיפך כשר, דאל"כ אלא שהוא מעכב בגט כמו השמות, למה לא הוזכר במתניתין להיפך ג"כ ולמה לי שמותיהן שוות רק אפי' כתב השמות כהוגן רק שכתב כל הגט לאחר או להתלמד פסול, ומדלא קתני במתני' דמעכב רק השמות ואפי' נכתב עיקרו של גט בהכשר, ש"מ דהרי את לא בעי לשמה כלל [רק סתמא סגי כנ"ל] ור"ל ס"ל דלכך קתני במתניתין בשמות דבהא פוסל לכהונה אבל להיפך אפי' לכהונה אינו פוסל כיון דלא נכתב עיקרו של גט לשמה כנ"ל, ועמ"ש לקמן ע"ב בגמ' בד"ה ואלא רישא במאי, בביאור סוגיא דזבחים:

בתוס' בד"ה כל הגט, כדפרשינן פרק שני. דבריהם צ"ע, דהך סברא שכתבו לעיל לחלק לא שייך רק לפי האמת דבעינן לגירושין דידי' דכתיב וכתב ובלא"ה לאו איהו כתב כדלקמן, אבל בהך רישא דהכא דאכתי לא פסלינן לי' רק מכח ספר כריתות דבעינן לשם כריתות וזה אפי' לשם כריתות לא הוי א"כ דמי ממש לסוטה, וכבר כתבתי לעיל שם לחלק באופן אחר, דשאני גט אי כתבו להתלמד ממילא לא עלה על דעתו שיבוא לידי גירושין שיארע אחד ששמו ושם אשתו כך שירצו לגרש, ובוודאי למחר יושלך לאיבוד, אבל ס"ת דנכתבה לקיום כל שיארע סוטה ימחקו לה ממנה, וכמו כן אפי' בס"ת דגט לא מהני שאינו עולה על דעתו של הכותב שיגרש אדם בכריתות של ס"ת, דאפי' תימא דחיישינן לי' אבל פשיטא דלכ"ע אינו גט גמור ואין מגרשין רק. בנוסח גט כהלכתו, משא"כ פרשת סוטה דכתיבה כהלכתה ע"ש והנה התוס' בדיבור שאחר זה כתבו לחלק בין להתלמד דגט להתלמד דס"ת, וזה יספיק גם כאן, רק דהאמת כתבו לפי דס"ת ג"כ פסלינן בפ"ב, אבל לפי הנ"ל פשיטא דגם מס"ת דגט לא קשיא כלל כנ"ל:

בד"ה יתר מכן, וא"ת דהאי הוא לשם רחל וכו' לשם לאה יש לדקדק בדבריהם שזכרו רחל ולאה והא בשמות שוין איירי הכא ועוד דודאי לענין מה שנתוסף בסיפא דבעינן לשם גירושין דידי' דוקא, גרע שנכתב לאחר, אבל ברישא לא אתינן עלה רק מצד ספר כריתות לשם כריתות דלא הוי אפי' לשם כריתות ואכתי לא בעינן כלל לגירושין דידי' א"כ ודאי רישא גרע ואי הקושיא דהכא להתלמד לא מהני אפי' למיחשב לשם גירושין והתם מהני קושיא זו כבר כתבו לעיל לתרץ לחלק בין גט לסוטה, וצריך לומר דכוונתם דאפי' לענין לשם גירושין יש לומר דלהתלמד עדיף שכל שכתב לרחל כיון דללאה לא מהני אינו עולה על דעתו שיזדמן עוד רחל אחרת להתגרש, והוי ממילא חוץ אותה רחל שכתב עבורה שלא לשם גירושין כלל משא"כ להתלמד הוי לכל רחל שתתגרש לשמה:

בא"ד וא"ת בהכותב טופסי גיטין וכו' וי"ל לא תנא כלל לאשמועינן דפסול סתמא וכו'. צ"ע דמ"מ תיקשי דהוי לי' למיתני יתר על כן לאשמועינן דסתמא פסול כמו דנקט כל הני דמתניתין, וצ"ל דוודאי י"ל דכל הני דמתניתין באמת סתמא נינהו, דאל"כ כיון דבאמת סתמא פסול למה לא נקט להו בסתמא, וע"כ דהתנא לא ס"ל כדדחינן בריש זבחים דלאו סתמא נינהו רק כדקס"ד בזבחים, והגמ' בזבחים לא מצי להוכיח מהך משנה דאיכא לידחויי דגרע מסתמא אבל לבתר דדייק ממשנת הכותב טופסי גיטין דס"ל לתנא סתמא פסול ממילא ע"כ כולה מתניתין בסתמא, רק דקשיא להו דהא חזינן דתנא גופא לא הוי ס"ל דהא הוי סתמא דהא תנא בתר הכי משנת הכותב טופסי גיטין להשמיענו דסתמא פסול וע"כ דדרגא דרגא נקט והני לאו סתמי נינהו ולמה לא תני יתר על כן ועל זה תירצו דלא נקט הך משנה דטופסי גיטין רק לאשמועינן היתר טופס אבל סתמא משמע לי' מהך משנה גופא דהנך כלהו סתמי נינהו כדקס"ד בזבחים הנ"ל, וז"ב, ועיין מהרש"א שהקשה דהוי לי' למיתני יתר על כן ס"ת ולא ידעתי דהא ס"ת בלאו הכי פסול לעיל פ"ב דליכא בה שמו ושמה והרי את מותרת:

ע"ב במשנה יתר על כן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו. קשיא לי למה לי טעמא לפי שלא נתברר לבעל איזה שירצה אפי' כבר בחר לו הבעל איזה שיגרש והודיע גם לאחרים מ"מ כיון שלא נתברר לסופר הרי לא כתב הסופר לשמה והוי לי' לומר ולאיזה שאני רוצה אגרש פסול, ואפי' תימא דלא מהני שאני רוצה דבעינן שיהא ידוע לעדים שכותב לשמה ואינו נאמן הבעל בעצמו לומר מה שהי' בלבו, וכ"ש לפי מה שכתבתי ריש מכילתין והוכחתי דכתיבת גט לשמה הוי דבר שבערוה ובעינן שנים אבל עכ"פ בהודיע לעדים ודאי מהני ומ"מ פסול שהסופר לא ידע. לכן נראה לי אף דלא מהני מחשבת לשמה של בעל לגבי סופר דהא חש"ו פסולין לכתוב אף דבעל חושב לשמה מ"מ אם הסופר כתב לדעת הבעל לשמה של אותה שהודיע הבעל אף שלא נודע לסופר כיון דעכשיו מבורר הוא חשיב לשמה לכך בעינן דוקא לאיזה שארצה דאינו מבורר כלל בעת כתיבה לשום אדם אבל מה שלא נתברר לסופר לא איכפת לן כיון שכותב לדעת הבעל והבעל יודע הרי כותב הוא לשמה ממש:

ובזה ניחא לי לשון המשנה אמר ללבלר ולא נמצא בכל המסכת שיקראו לסופר הכותב הגט לבלר רק סופר ובהך משנה גופא אמרו מקודם קול סופרים מקרין ופירש"י כותבי גיטין, ולמה שינה התנא בבבא זו לקרות לסופר בשם לבלר מה שלא נקרא כן בשום מקום, ולהנ"ל ניחא לי כי סופר בכל מקום הוא ממונה ע"ז מפי ב"ד והוא בקי בכל דיני גיטין כמו שאמרו לעיל סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ור"מ חכם וסופר ושם לבלר אינו כך רק בקי במלאכת הכתיבה בלבד, הלכך לא נקט התנא אמר לסופר, דבהא לא הוי מוכח דעיקר הקפידא מכח אין ברירה רק לפי שלא הוברר לסופר. ומה שלא אמר לאיזה שאני רוצה והודעתי לאחרים דכמו דקי"ל דסופר צריך להכיר האיש והאשה, ופי' רשב"ם פרק גט פשוט דהחשש הוא דהבעל ירצה לקלקל לאשתו להשיאה שלא כדין, והשתא כיון דחיישינן להכי ממילא אין לסופר לכתוב על דעת הבעל, דנהי דחשיב לשמה מ"מ יש לו לחוש שמא יגרש אשתו השני' להשיאה שלא כדין לקלקלה והוא אמר לאחרים לאחרת, ואין לו לכתוב רק שידע הסופר למי הוא כותב ויגרשנה בפניהם ומתניתין דבא לומר מכח פסול לשמה הוצרך לומר לאיזה שארצה, דאז כל שיגרש לזו הוי ממילא לשם זו ומ"מ פסול לפי שלא נודע לסופר לא חשיב לשמה אבל לא מכח אין ברירה לכך נקט לה בלבלר שאינו בקי כלל בהלכות הגט וכל מה שאומר לו הבעל עושה הלכך ממילא כיון דנקט לאיזה שארצה